דיור מוגן 2
ספר לי סבא

ספר לי סבא

אחרי עשרות שנים של הופעות ברחבי הארץ, כתיבת ספרים והקמת אתר של סיפורים ותסכיתים, מספר הסיפורים יהודה עצבה חובק גם ספר ילדים משלו. בתמונה יהודה עצבה. צילום: אינגריד מולר

האיש עם המראה המרשים של השפם הלבן וכובע הקסקט השחור שפותח לי את הדלת ביום חם במיוחד הוא לא רק כנראה מאגר הסיפורים המהלך הכי גדול בארץ אלא גם אדם עם רגישות גדולה וכשאני מגיעה לראיין אותו אחרי נסיעה בפקקים של אחר הצהריים, 'דבר ראשון משהו קר!' הוא פוסק לפני שאנחנו מחליפים מילה.

אחר כך יספר שמספר סיפורים טוב צריך לקלוט את הקהל שלו היטב ולפעמים, באופן שקשה להסביר, סיפור שזכה לתשואות בקהל אחד יתקבל בקרירות ובחוסר הקשבה בקהל אחר. אלא שלפני הריאיון איתו ראיתי סרטון של ביו טיוב ובו הוא מספר סיפור על "שעונו של החוזה מלובלין" ולשלוש ומשהו דקות אני מרותקת. אין ספק שיהודה עצבה יודע לספר סיפור.

ילדות נשכחת

הוא יליד ירושלים בן 75, נשוי לסואלי שעבדה כאחות בהדסה ויש להם ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים. "בימי המנדט הבריטי נולדתי בשכונה שנקראת יגיע כפיים, צמד מילים שנעלם מהעולם, סבי היה סתת אבנים ואילו אני גדלתי על שמות אבניה של ירושלים. אנחנו כמה דורות בירושלים מצד אבי וכמה דורות מצפת מצד משפחתה של אימא. אבי הוא ממשפחה שהגיעה מתימן בעליית 'אעלה בתמר' ב- 1882. בגיל שלוש לקחו אותי למורי התימני שם למדתי את האותיות. אחרי מלחמת השחרור האווירה הייתה של שכרון חושים על הקמת המדינה. אז עברנו לבית וגן שהייתה מופלאה ומוקפת שדות. למדתי בעממי בית הכרם משם לבית ספר אורט למדתי אלקטרוניקה. ואחר כך באוניברסיטה העברית תאטרון בי איי ותואר שני בפולקלור השוואתי. מיום שעמדתי על דעתי עסקתי בסיפורים. כשהייתי קטן סבי היה יושב ליד סבתא שלי ומספר מעשיות וקורא מסיפורי חכמים. אוצר המעשייה היהודית. אגדות עם היה מספר בעברית בתימנית וככה רכשתי שפה נוספת. הוא היה אמן בסיפור סיפורים ובבניית מתח והיה עושה אתנחתות פותח את קופסת הטבק מריח בכיף ומתעטש ואז אומר נמשיך עוד כמה שעות.... הוא היה מספר את כל ההיסטוריה שלו את כל מה שעבר עליו במלחמה. כל זה הוא סיפר תוך כדי שהיינו עושים שמן בבית. הוא היה מביא צלחות עם זיתים ועושים שמן זית יושבים כל הנכדים והוא היה מספר סיפורים שתינו בצמא את סיפוריו".

יהודה עצבה. "ספרו את סיפור הדור. מה אכלנו מה עשינו. המשימה מוטלת על  הדור שלי" 

איך הייתה הילדות הירושלמית שלך?

"אני שואל לפעמים את הנכדים תגידו לי הילדות שלי הייתה יותר טובה או שלכם? אצלי לא היה טלפון טלוויזיה או אינטרנט והם אומרים: ברור ששלנו! ואז אני מראה להם את הקורקינט שבניתי במו ידי אספנו גלגלים אספנו עצים חודשים לקח לנו לייצר את הקורקינט. מראה להם איך עושים צפצפה מפיסת נייר. מראה להם שהיינו מצפצפים מעלים וגרעינים של משמש. היה חישוק גלגל אופניים ורצים אתו. זה שיגע את כל הילדים בגן המשחקים כן כשיום אחד הרצתי חישוק עם אחד הנכדים שלי. במשחקים של הילדות שלי את מפעילה את המיומנות הגופנית. ילדים אוהבים לגעת להפעיל את האצבעות. השתלבנו במרחב בטבע בחומרים של הטבע, והשתמשנו הרבה בדמיון".

מה עשו הוריך?

"אבי היה נכה אבל עסק בכל מיני יוזמות עסק בניין ואימא הייתה עקרת בית. באותה תקופה לרוב האנשים המצב הכלכלי היה קשה. בשנות החמישים היו עליות גדולות החליטו על משטר של צנע עם תלושים אבל האושר היה מושלם. מגרש המשחקים היו השדות והייתה השכונה. ברגע שהגענו הביתה על הזמן היינו שקועים במשחקים בחוץ. היינו רצים הביתה לוקחים פרוסת לחם ועליה מרגרינה וקצת סוכר ואת זה היינו אוכלים. לקראת שש האימהות היו צועקות לנו הילדים לעלות הביתה".

פינה ברדיו

עצבה הפך למספר סיפורים "אחרי שבשנות השישים כתבתי מכתב לקול ישראל והצעתי להם פינה של סיפורים. בעקבות זה התחלתי ב- 1965 קורס להכנת תסכיתי רדיו. עדיין לא הייתה טלוויזיה והרדיו היה מרכז החיים בכל בית. ארבעים שנה עבדתי ברדיו כפרילנס! התסכית המרכזי והמפורסם שהשתתפתי בו היה 'פול טמפל' תסכית המתח שהארץ החסירה פעימה בין פרק לפרק בו! אנשים עצרו עם טרנזיסטורים ברחוב. הרדיו לימד אותי את העוצמה של המיקרופון. במקביל, כדי לפרנס את משפחתי עסקתי באלקטרוניקה והייתי פעמיים בשליחויות בחו"ל בברזיל כנציג המחלקה חינוך ותרבות בסוכנות היהודית וגם בארגנטינה. בכל הזמן הזה כתבתי, עשיתי תסכיתים וגם סדנאות למספרי סיפורים. הקמתי מועדון למספרי סיפורים בירושלים. עם הרב ישראל גליס ודב קלמנוביץ. בשנים האחרונות הפעילות המעשית שלי היא עבודה עם שני אומנים. אחד מהם הוא שלמה צוברי. אנחנו קוראים לעצמנו צמד "ציירי לך שפם" מופיעים בסיפורי נוסטלגיה וסיפורי קומזיצים. והמסה העיקרית היא עם ידידי האומן מאיר ברבי. שהוא זמר ונגן. אנחנו מופיעים הרבה לפי הזמנה. סיפורי חסידים הומור מופעי סיפורים וניגונים. מזמינים אותנו לכל מיני מקומות. ועדי עובדים, כנסים בכל רחבי הארץ אפילו לאילת הגענו. הוא מנגן ואני מספר. באתר שלי שהוא אתר עצום פונים אלי מכל העולם. מבקשים סרטונים עם סיפורים. גם בחומרי הלימוד של משרד החינוך יש סיפורים שלי.

איך זה שבמודיעין עירך אתה לא מופיע?

"אין נביא בעירו..." אומר עצבה ומחייך.

אני ירושלמי

איך הגעת לגור במודיעין?

"בגלל הנכדים!" הוא מכריז "אמנם לכל מקום שאני הולך אני ירושלמי, החשיבה שלי ירושלמית, המאכלים שלי ירושלמים, כל יום חמישי מסתובב בשוק מחנה יהודה. אבל אני מאושר במודיעין. היא עיר נפלאה היא נותנת מרחב והתושבים מקסימים יש בה ריאות ירוקות ואני מרגיש חופש. אני אוהב את מודיעין היא מיקרוקוסמוס של העם היהודי והיא כר נפלא למחפש סיפורים .יש כאן עולים מכל המקומות צרפת אמריקה רוסיה. יש אנשים מכל הגלויות. יש אפילו חוגים לספניולית כאן!

"אנשים רוצים לשבת במעגל עם מספר שבא להסתכל להם בעיניים"

בשנים האחרונות אני משחזר עם סרטונים בעלי מלאכה שחלפו מן העולם מנפץ הצמר, סתת, כותב קמאות. החלום שלי במודיעין הוא לספר את הסיפור שלה במרכז חזותי שהייתי ממלא אותו מסכים קטנים ושבהם סרטונים של סיפורי מודיעין, ילדים יוכלו לבוא ולשמוע עם אוזניות את הסיפורים שיתחלפו כל כמה חודשים"

בעולם הדיגטלי שלנו יש עוד מקום לדמות של מספר הסיפורים?

"העולם עייף מהדיגיטציה. אנשים רוצים לשבת במעגל עם מספר שבא להסתכל להם בעיניים ולהקשיב לסיפור שהוא רוקח. לאנשים חסר החום האנושי. היום כמעט בלתי אפשר לדבר כולם מחוברים. כולם מחוברים אבל מנותקים. אנחנו נמצאים בתקופה שאנשים כבר לא יודעים מה קורה איתם. מנותקים מהשדות מהטבע מהרחוב וכבר מנותקים איש מרעהו".

למה חשוב לספר לילדים סיפורים?

"את הספר שלי מאתיים סיפורים ירושלמים מספרים כיום גם בבתי אבות ובבתי חולים ולחולים קשישים, בכל סבא נמצא ילד קטן. הילדות שלנו הולכת איתנו. כולנו עדיין ילדים שאוהבים לשמוע סיפור. אני הולך עם הנכדה שלי יובל שהיא בת חמש וחצי לספריה. החוויה של סבא ונכד בספריה היא לא תסולא בפז גם לילד וגם לסבא. בספריה אנחנו מקשיבים אחד לשני ומחפשים ספרים. היא בוחרת ספר ואני קורא לה ואז היא רוצה עוד ספר ואני קורא לה ובספר הרביעי בדרך כלל היא אומרת אני רוצה להשאיל את הספר..."

ואז אתה כותב את "סבא בא לעולם" ספרך שיצא זה עתה.

"סבא בא לעולם" (הוצאת צבעונים, איורים של דודו הראל) בא לעזור לגשר לחיבור בין סבא ונכד. אספר לך מעשייה חסידית, על רייב אייזיק שחולם שיש אוצר בעיירה לא רחוקה מתחת לגשר הוא חולם ואומר בסוף נלך לראות מה קורה. הוא רואה את אותה עיירה שראה בחלום. בא הז'נדארם שומר הגשר ואומר לו יהודי מה אתה עושה כאן?! אומר רייב איזיק חלמתי שיש כאן אוצר מסתכל השומר ואומר מה אתה אידיוט? אני חולם שיש בית ובו יהודי עם מיטה חלודה ומתחת למיטה יש אוצר. חוזר רייב אייזיק לביתו ומוצא אוצר מתחת למיטתו. ואני אומר: ספרו את סיפור הדור. מה אכלנו מה עשינו. המשימה מוטלת על הדור שלי ולא על משרד התרבות אלא על כל סבא! לימים אני מבין איזה תפקיד עצום יש לסבא. שסבא הוא מספר סיפורים חשוב. במיוחד בתקופה המהירה שלנו. עם גוגל מקבלים כל דבר. אבל זה לא משתווה לסיפור אחד של סבא או סבתא. הסיפורים של סבא וסבתא לא נמצאים באינטרנט. הערכים הפשוטים הטובים של הסתפקות במועט, ערך החברות, ההומור. זו הסיבה שפרסמתי את הספר. אני מספר על חווית הסבאות הראשונה. כאשר תינוק ותינוקת באים למשפחה זו רעידת אדמה במובן הכי החיובי: הזוג הצעיר הופך להיות הורים והוריו פתאום הדור של הסבים והסבתות. מכל הדמויות בחרתי את הדמות שהכי קרובה לליבי שזה הסבא. הזמן עם נכדיי הוא הזמן היקר והמשמעותי ביותר בעיני אנחנו כותבים תסריטים. עושים סרטים קצרים. היום יש כלים נפלאים וזמינים הספר הוא מפתח לסבא שדרך הפתיח של הסיפור מאפשר לו להחליק לתפקיד של מספר סיפורים.

אני רואה בספר הזה מסר. לא רואה בו עוד סיפור ילדים. זה ספר העצמה לסבים. מה קושר בין הנכד והסבא? קושר ביניהם הסיפור המספר הוא סבא הסיפור הוא של סבא הקהל הוא הנכד והנכדה והסיפורים הם הנכס שיש לדור הזה".

מה עושה סיפור טוב?

"אני יכול לספר את אותו סיפור לפעמים הקהל מתרגש מוחא מחיאות כפיים ופעם מגיב באדישות. למה? זו השאלה הגדולה. סיפור הוא יצור חי הוא חי בזכות עצמו הוא שולט במספר. אין מספר בעולם ששולט בסיפור שלו הסיפור מחליט איך זה ייצא.

  • גם שואלים אותי מה צריך להיות אורך סיפור. התשובה שלי היא: במידה הנכונה. הקהל קובע את אורך הסיפור. אני קורא לזה קס"ם: קהל סיפור מספר. יכול להיות סיפור מצוין ומספר אבל אם הקהל לא משתתף הקסם פג וכל הסיפור לא שווה. מרצים או אמנים מתחילים לדבר. אם הם לא מפסיקים ברגע הנכון הם הפסידו את הקהל".

 

איך אתה זוכר כל כך הרבה סיפורים?

" יש טכניקה לזכור סיפורים. אנחנו זוכרים את הקלאסיקות. זוכרים לפי סימנים. יש לי הרבה סיפורים. אני מלמד את הטכניקה שצריך לזכור את כל הסיפור אבל באופן מסוים. מספר שכל הזמן חושב על הסיפור ומה הוא צריך לספר מפסיד את הקבל ומפסיד את הסיפור".

בעבר הוצאת את הספר "מאתיים סיפורי אוכל". יש לך קשר מיוחד לנושא?

"אני לא מבשל אבל בבית וגן השדות היו שולחן האוכל שלי קטפתי תאנים, ענבים ארטישוק ירושמי. אכלנו המון מהטבע. שתיתי צוף ידעתי למוץ את הצוף מהפרחים. הייתה לנו מערה עם בור מים. הייתה לי ילדות מאושרת. הספר אינו ספר מתכונים אלא של סיפורים על אוכל. סיפורים שקשורים לתקופת הצנע. למשל איך רחמו הפך להיות מה שהוא. הסיפורים על החוביזה שהצילה אותנו".

מה אתה אוהב לקרוא?

"אני אוהב סיפורים קצרים. מעשיות דרויאנוב אני אוהב שירה של עמיחי של יוסף עוזר. אני מתרפק על ספרות שגדלתי עליה. אהבתי מאוד את חסמבה את ג'ק לונדון את פנג הלבן בת מונטסומה. ארון הספרים בבית היה מתובל בספרי התורה לצד אוצרות מספרות העולם. "

משהו לסיום?

"אם אתה מקשיב לסיפורו של השכן לעולם לא תפגע בו לרעה. אנשים נלחמים למי שייכת האדמה אבל האדמה תמיד מנצחת וכולנו שייכים לה. יש המון סיפורים סביבנו צריך רק להקשיב להם!"

 

 

יאיר דנון