אלי קדם
עוד ארוכה הדרך

עוד ארוכה הדרך

סערת חוק האימוץ הזכירה לכולם שבישראל 2017 עדיין הקהילה הלה"טבית רחוקה משיוויון זכויות. בנות הזוג חיה ואפרת ממודיעין מצביעות על עוד כמה חוקים הזויים שחייבים תיקון ואומרות:  יש מיליון חוקים שאפשר להעביר כבר היום כדי לשפר את המצב". צילום: אינגריד מולר

יש רגעים בהם עיתונאי מוצא את עצמו מכין כתבות שחשב שכבר לא יכתוב. כמו למשל במקרה הזה, כתבה על זוג לסביות המתגוררות במודיעין ומגדלות יחד ילדה. אחרי הכל, אנחנו כבר בשנת 2017 ומה בדיוק החידוש בכך שיש משפחות חד מיניות בישראל?

בין אם הנושא כבר לא חדש ומוכר לכולנו על כל רבדיו או שלא, באה סערת חוק האימוץ בשבוע שעבר וטרפה את הקלפים יחד עם גל התגובות הזועמות ברחבי הרשתות החברתיות. פתאום עלה שוב לכותרות נושא זכויות הקהילה הלהט"בית בישראל. פתאום נזכרנו כולנו שיש עדיין דרך ארוכה ללכת עד שכתבות מן הסוג הנ"ל כבר לא יתפרסמו יותר בתקשורת.

לצאת מהארון במושב דתי

בדירה שנראית כמו שנראה בית של הורים צעירים לתינוקות, מגדלות חיה ביטון (33, עו"ד) ואפרת רוזנברג (27, מהנדסת מחשבים) את גילי בת החצי שנה שנולדה במשקל בלתי נתפס של 660 גרם, שלושה חודשים לפני המועד.

ביטון היא בת למשפחה דתית ממושב צלפון, לא הרחק ממודיעין, שיצאה מהארון בגיל 21. "היא חזרה בשאלה בגיל 15, ככה שזה היה יותר סיפור מאשר היציאה מהארון בגיל 21", מספרת אפרת בחיוך וחיה משלימה ש"יש לי משפחה מדהימה, שקיבלה את זה די מהר ודי טוב".

חיה: "בשלב התיכון בכלל לא התעסקתי בזהות המינית שלי, אלא הרבה יותר בחזרה בשאלה. זה היה אישיו גדול. למדתי וסיימתי את האולפנה למרות החזרה בשאלה. זה היה קשוח אבל המקום היה מאוד מקבל, היינו חבורה של בנות שלא לגמרי הרגישו דתיות. רק בגיל, כשיצאתי החוצה לשירות לאומי חילוני ולאוניברסיטה, אז התחלתי להתעסק בזהות המינית שלי".

איך נראית היציאה מהארון במשפחה דתית?

"האחים הקטנים שלי כבר ידעו קצת קודם ובאחד הימים אימא שלי שאלה. הייתה לי כבר חברה באותה תקופה וכשאימא שאלה עניתי "כן. היה קצת בכי וחיבוק וזה נשאר בשקט לאיזו תקופה. אחר כך זה יצא לאור לגמרי דווקא במימונה, כשזה עלה מול כולם ואחר כך קיבלתי פתאום מלא טלפונים של "אוהבים ומקבלים אותך. זה היה כמו בסרט של קוסטריצה".

לא מדברים על זה

לעומת חיה ומשפחתה, אפרת גדלה בגרסה הפוכה במושב בית שערים שבעמק יזרעאל. "בית מאוד אשכנזי בו לא מדברים על רגשות, הכל מאוד פרקטי. אני ידעתי על עצמי כבר בגיל מאוד צעיר, 14 אולי. גם כל הסביבה שלי ידעה ולא עשו מזה עניין. הבעיה תמיד הייתה הבית, כי לא מדברים ואין איך לפתוח דברים כאלה. אף פעם לא באמת יצאתי מהארון מול ההורים באופן רשמי. תמיד היו תירוצים למה שלא אבוא לשבת עם חיה, עד שהכרחתי את ההורים וזה קרה. עברתי תהליך מאוד ארוך מול ההורים שלי".

חיה, אפרת וגילי. "תסתכל על מודיעין, היא מפוצצת במשפחות גאות"

מספר שנים לאחר שהכירו דרך חברים, הן התחתנו לפני שנתיים. אפרת הייתה חיילת צעירה בעוד חיה כבר הייתה עורכת דין. "זה היה סרט, היא הייתה תינוקת", מספרת חיה ואפרת משלימה שאמנם היא צעירה בגילה, אבל זקנה בנשמתה. "עשינו חתונה מאוד גדולה בקיסריה, חופה בשקיעה וכל זה. היה מאוד מגניב והאחים הקטנים שלנו חיתנו אותנו. אחר כך נסענו לטיול בארצות הברית והתחתנו שם, כשעוד לפני זה עשינו תעודת זוגיות של "משפחה חדשה".

את גילי הביאו השתיים לעולם בעזרת תרומת זרע שהביאו איתן מארצות הברית, משלל סיבות שונות. חלק מאותה תרומה עדיין ממתין במקפיא לרגע בו יגיע תורה של אפרת להיכנס להיריון ולהביא לגילי אח או אחות.

יכול להיות טוב יותר

חיה, שהייתה יושבת ראש "הבית הפתוח" לקהילה הגאה בירושלים, לא שלמה עם הקביעה שלי שמצבה של הקהילה הגאה בישראל הוא הכי טוב שהיה עד כה. "צריך לדרג את העניין הזה. מבחינה משפטית מצבנו לא רע. נכון, לא הורגים פה הומואים ולא כולאים או סוקלים אותם. הייתי לאחרונה בכנס בספרד שכלל נציגים מכל מיני מדינות ומול חלק מהן מצבנו באמת טוב, אבל מצבנו יכול להיות הרבה יותר טוב. יש מיליון חוקים שאפשר להעביר כבר היום כדי לשפר את המצב".

אילו חוקים למשל?

"למה למשל אני צריכה לנסוע לניו יורק כדי להתחתן? זה עולה מלא כסף. אז לנו היה את הכסף הזה אבל לרוב הזוגות אין והם יישארו לא נשואים. אז הם יצטרכו למשל ללכת ל"משפחה חדשה" כדי לעשות הסכם ולקבל הכרה כידועים בציבור, וזה עולה ים של כסף. עוד דוגמה: לרשום את גילי כבת של אפרת זה עניין משפטי שדורש עורכי דין והשקעה כספית. אני עורכת דין אז טיפלתי בהכל בעצמי, אבל אני מכירה המון חברות ששילמו אלפי שקלים על זה. רק כדי שיכירו בהן כאימהות".

אפרת: "זה גם יכול להגיע לזה שיבקשו ממך תצהיר מעובדת סוציאלית. אתה צריך להוכיח שאתה זוג, שהזוגיות שלך מספיק חזקה ושיש לך אמצעים לכלכל את הילד. אפילו דורשים ממך להראות תמונות שלכם ומסמכים שיוכיחו שאתם זוג. מזוגות דו מיניים לא מבקשים את כל זה".

"לנו יש המון מסמכים אז נורא קל להוכיח את זה, אבל יש המון זוגות שבית משפט יכול לבקש מהם דברים הזויים כמו אישור מהגננת שהיא רואה בבת הזוג שלה אימא של הילדה. זה הזוי ומגוחך. אז המצב שלנו טוב, אבל לא טוב כמו שיכול להיות".

אותו מצב משפטי הזוי מביא גם לרגעים שהאוכלוסייה הסטרייטית לא מכירה, כמו למשל באותו רגע בו חיה נכנסה לניתוח ואפרת כלל לא הייתה בטוחה שירשו לה להתקרב אל גילי בפגיה, היות והיא לא רשומה כאימא שלה. "הייתי כלום מבחינה חוקית עבור הילדה באותו זמן. לא יודעת מה הייתי עושה אם זה היה קורה", היא מספרת. "זה משוגע. ומעצבן. חיכיתי כל כך הרבה זמן לילד הזה ובסוף היא בכלל לא רשומה כבת שלי עד שקיבלתי את צו ההורות שביקשתי".

אזרחים סוג ב'

בשבוע שעבר סערו הרוחות לאחר שבתגובה לעתירה שהוגשה לבג"ץ נחשפה עמדת המדינה, לפיה אין לאפשר אימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים בטענה כי הדבר יוסיף להם לתחושת "חריגות" בחברה שעדיין לא מקבלת את הקהילה הלהט"בית. אחת הטענות, או התחושות, המרכזיות שעלו בשיח הציבורי היא שחברי הקהילה מרגישים כעת כאזרחים סוג ב'. גם על חיה ואפרת לא פסחה התחושה הזאת.

אפרת "חיכיתי כך כך הרבה לילד הזה ובסוף היא בכלל לא היתה רשומה כבת שלי.."

"זה הזוי ומעצבן, אני אפילו לא יכולה להסביר למה זה כל כך מעצבן אותי", אומרת אפרת. "יש ילדים עם שני אבות, שתי אימהות. אני לא מצליחה להבין מאיפה בכלל זה מגיע".

חיה: "המניע ברור, אבל יש מחקרים של כמעט 30 שנה שמראים תוצאות מדהימות שמפריכות את כל הטענות האלו".

אפרת: "מה גם שהרי הזוגות החד מיניים השקיעו מאמץ אדיר כדי להביא אותם לעולם. נדרשת השקעה רצינית, תכנון, זה לא בא משום מקום. "בוא נעשה ילד ואחר כך נראה מה יהיה". גם הטענה שהחברה לא מקבלת ושיצחקו על הילדים. ילדים ממילא רעים היום ויצחקו על כולם בלי קשר לכלום, גם אם סתם הילד שמן יותר מאחרים".

חיה: "אולי באמת לפני עשרים שנה הייתה איזושהי חריגות, אבל היום? תסתכל על מודיעין, היא מפוצצת במשפחות גאות. יש פה המון זוגות להט"בים וכשגילי תלך לגן סביר להניח שהיא לא תהיה הילדה היחידה ממשפחה חד מינית. מה גם שיהיו איתה ילדים ממשפחות חד הוריות או חריגות אחרות".

אפרת: "ובכל מקרה זה לא משנה את העובדה שלילד יהיה טוב במשפחה שלו. אתה מגדל ילד לעולם אחר, לערכים שונים של להבין ולקבל".

אין צורך באבא

הבחירה להביא את גילי לעולם מתרומת זרע ולגדל אותה ללא דמות אב נוכחת בחייה, התקבלה אצל חיה ואפרת ללא היסוס. "היו דיבורים בהתחלה של ההתחלה אבל אני פסלתי את זה מיד. יש אנשים שזה מתאים להם, אבל אני חשבתי שזה מורכב מספיק לגדל ילד בזוג אז להוסיף עוד הורה? עם אפרת בחרתי להביא ילדים לעולם. אני העדפתי בלי זה".

בשלב הזה אנו מנצלים את העובדה שגילי נרדמה לרגע ובמקום לאפשר לשתיים לתפוס תנומה של הורים צעירים ועייפים, אנו יוצאים החוצה למרפסת וממשיכים את השיחה על סיגריה.

להיות לסבית בישראל של היום, זה עדיין מגיע עם תחושת שונות?

חיה: "כן, אבל זה פוחת. תמיד יש תגובות, חלקן אידיוטיות למשל".

אפרת: "באמת יש תגובות אידיוטיות. שלא היה לי סקס מספיק טוב עם גברים וכולי. שמעתי אפילו ממישהו מהעבודה שאמר שאין לו בעיה עם לסביות, אבל זוגות הומואים מגעילים אותו. היו הצעות של "אפשר להצטרף?" וכאלה".

חיה: "במודיעין יש פחות תגובות כאלו. כשגרנו בקטמונים בירושלים, היינו חברים של כולם והכל היה סבבה, אבל איכשהו הגיע לנו לתיבת הדואר מכתב של "לא רוצים אתכם פה. לכו לתל אביב".

אפרת: "היינו בשוק בהתחלה אבל אחר כך בעיקר צחקנו. בסך הכל השכונה הייתה מאוד מקבלת וחלק מהשכנים אפילו היו אצלנו בחתונה".

אז תחושת השונות, או העוול, מגיעה בעיקר מול המדינה?

חיה: "כן, המדינה לא עושה מספיק למען הקהילה. אין שאלה על זה בכלל. אפילו חברי הכנסת מהקהילה לא עושים כלום. להוא, אוחנה, היה מספיק כסף לנסוע להביא ילדים מחו"ל אבל הוא לא עושה כלום כדי לעזור לזוגות אחרים לעשות את התהליך בארץ במקום למשכן את הבית כדי להביא ילדים. אנשים לוקחים משכנתא נוספת כדי להביא ילד מחו"ל. אותו זה לא מעניין כי הוא מספיק פריווילג".

מה עוד צריך לקרות למען הקהילה?

חיה: "נישואים אזרחים, זה קודם כל. ולא רק למען הקהילה הלהט"בית אלא גם למען הרבה אחרים שלא יכולים או לא רוצים להתחתן דרך הרבנות. זה הזוי שאנחנו צריכים לנסוע לחו"ל כדי להתחתן, במיוחד שהמדינה מכירה בנישואים שלנו".

אפרת: "זה עוד יותר הזוי מזה. כשגילי נולדה אז בגלל שאנחנו נשואות אני קיבלתי את המענק מביטוח לאומי. כאילו יש להם איזו פרוצדורה בה אני הייתי צריכה להיות הגבר מבחינתם. זה היה מוזר".

חיה: היכולת המשפטית קיימת. המדינה שלנו כל כך מתקדמת מבחינה משפטית שזה קטן עליה להעביר את החוקים שצריך. עצוב שאנחנו צריכים בתי משפט בשביל זה".

מה חשבתן על הקריאה למרד אזרחי שעלתה בשבוע שעבר?

חיה: "הגיע הזמן שזה יקרה. הגיע הזמן שהמצעדים יפסיקו להיות מסיבות ויחזרו להיות מחאות. אנחנו פעילות של הבית הפתוח בירושלים והייתי מעורבת בארגון המצעדים בירושלים. שם זו תמיד הייתה מחאה לכל דבר ועניין. דווקא בגלל זה לנו תמיד חשוב יותר לצעוד בירושלים או בחיפה ופחות בתל אביב".

אפרת: "אני חושבת שהקהילה הגאה בעצמה לא מבינה שהמצעד הזה לא תורם ואפילו להיפך. אנשים רואים שיש מצעד בתל אביב ואומרים "הא, הכל בסדר אם ככה". זה שיש בתל אביב מסיבה אומר שהכל בסדר גם במקומות אחרים. הם אפילו לא הולכים למצעדים במקומות אחרים".

חיה: "אני חושבת שהקהילה מתעוררת בשנים האחרונות. המצעד בשנה שעברה בירושלים היה ענק ומדהים וכולם נענו לקריאה לעלות לירושלים".

באותו מצעד בשנה שעברה, נמצאו השתיים במרחק של רק כמה עשרות מטרים מזירת האירוע בו נרצחה שירה בנקי הצעירה. "היינו שם. שמענו את הצרחות, עברנו דרך הדם. תמיד חושבים שדברים כאלה יכולים לקרות".

אפרת: "גם עכשיו שיש את המצעד בירושלים, החלטנו לא ללכת עם הילדה. מצד אחד, זה הכי כיף לצעוד יחד איתה אבל מצד שני אתה מפחד. אני לא אכניס אותה לסיכון הזה".

איך תראה המדינה לדעתכם כשגילי תגדל ותהיה בגילכן?

חיה: "אני מאמינה שהיא תיראה יותר טוב. הצעדים קורים. הם איטיים נורא, אבל בלתי נמנעים".

אפרת: "הם גם בלתי נמנעים בגלל שהילדים של היום גדלים לתפיסה אחרת מאיך שאנחנו גדלנו. זה משתפר. הילדים במודיעין למשל, כולם כבר מכירים את זה וזה לא אישיו".

יאיר דנון