דיור מוגן 2
הציירת של מודיעין איננה

הציירת של מודיעין איננה

היא שרדה פוגרומים ואת המשטר הנאצי, עלתה לישראל ושיקמה כאן את חייה, ובעקבות בתה הגיעה למודיעין והחלה להנציח אותה במכחול. הציירת עליזה כספי הלכה לעולמה ובתה נפרדת ממנה כאן

עליזה כספי - אמנית מוכשרת, פעילה חברתית וגם אמא שלי – נפטרה.

עליזה הגיעה למודיעין הצעירה בעקבותנו ומיד נרתמה לאתגר תיעוד תהליך הבניה: יצאה לשטח, צפתה במבנים החדשים הצצים חדשות לבקרים, ורשמה רישומים. את ציוריה שיתפה עם התושבים, בתערוכה הראשונה שקיימה בלובי בניין המועצה, ולבקשת ראש העיר דאז משה שכטר וסגנו, היתה גאה להעניק להם תמונה ללשכתם.

עליזה כספי המנוחה על רקע תמונה שציירה במודיעין (צילומים: פרטי)

מאז ומתמיד השתלבה בפעילויות שונות למען הקהילה - בחיפה במסגרת ארגון אמהות עובדות, בירושלים בטלוויזיה הקהילתית ובטיפול בחוסים במוסד מוכי גורל, ובמודיעין הצטרפה לארגוני הגמלאים השונים, חגגה ואף הדריכה אותם, ובעיקר הפיצה את השמחה, כדרכה.

כניצולת שואה השתתפה ב"קפה אירופה", יוזמה ברוכה ומסגרת מכובדת, שם נהנתה מההרצאות, השיחות והמסיבות שאורגנו על-ידי הרכזת והצעירים והצעירות המתנדבים המדהימים.

הציור היה כל עולמה. היא ציירה מאז ילדותה ובמהלך השנים היתה חברה בארגוני האמנים, קיימה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות ובגלריות שונות ברחבי הארץ. היא שמחה לשתף את כולם ביצירותיה והתמלאה אושר כשהתלהבו מתמונותיה ורכשו אותן.

יצירותיה כללו פורטרטים, רישומים, נופים, דומם שנעשו בטכניקות אקוורל, שמן, תחריטי עץ ולינוליאום, והיא אף התנסתה בפיסול וציור קיר (פרסקו).

היא נולדה בגליציה המזרחית בפולין (כיום אוקראינה), חיה חיים מספקים ומהנים בעיר הגדולה לבוב, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. אמה פניה, שעבדה בפוליקליניקה כמיילדת (לצד לימודי גניקולוגיה), היתה הראשונה שנלקחה ע"י האוקראינים במסגרת "פוגרום שלושת ימי פטליורה" ולמרות שצוידה בתעודת מעבר מטעם המיליציה האוקראינית והגסטאפו כנחוצה בצוות רפואי - לא נראתה יותר. אחותה קלרה-חיה נלקחה אחריה ע"י הנאצים, מתוך מסתור בבית דודה ומאז נעלמו עקבותיה.

אמי היתה מלאת תושייה ואומץ לב והצליחה להינצל מהתופת. יחד עם אביה יוליוס היא ברחה לוורשה, שם הצטרפה למחתרת ולקחה חלק במרד הפולני נגד הכובש הנאצי. לאחר שנתפסה, נשלחה למחנות העבודה ראוונסבריק וקניסברג- נוימארק, משם שוחררה בתום המלחמה, חולה וחלשה.

מתוך אמונה שמקום היהודים הוא במדינת ישראל עלתה ארצה עם אביה ב-1949 באנייה "נגבה" והתאחדה עם האחים והאחיות של הוריה, שחיו כאן עוד לפני קום במדינה. עשר שנים היתה נשואה עד שהתאלמנה מאבי (יוסף). למרות כל הקשיים שחוותה בחייה - לא התלוננה מעולם ולא נטרה לאיש.

אמא חייתה את הרגע, התמקדה בהווה ובצעד הבא, אישה מלאת שמחה שהרבתה לחייך ולצחוק. אופטימית שראתה תמיד את חצי הכוס המלאה. האנרגיות החיוביות שהפיצה השפיעו לטובה על סביבתה. היא היתה אישה מעניינת, דעתנית, לא שגרתית. העולם הרוחני היה בעיניה העיקר, והחומרניות תפלה.

כבעלת רגישות ואהבה לאחרים היא הגיבה כנגד עוולות באמצעות הכלים שבידה - ציור, קריקטורות וסרטונים, בהם התריסה כנגד זיהום אוויר בחיפה, נגד נהגים בכביש המסכנים את הולכי הרגל, נגד התעמרות מעבידים כלפי עובדיהם ועוד.

היא השאירה אחריה בת, שני נכדים ונין שכואבים את לכתה.

 

יאיר דנון