דיור מוגן 2
מחנה אחד לשני עמים

מחנה אחד לשני עמים

כיצד נראה המפגש של בני נוער ממודיעין עם מקביליהם הפלסטינים, כשהוא מתקיים באריזה של מחנה קיץ אמריקני?  מסתבר ששום בעיה אינה מטוטאת שם מתחת לשטיח. ושכל הקונפליקטים עולים ונדונים. ושבסוף התהליך, גם אם אין הסכמות, נשברות כמה חומות. רשמי הנוער שלנו ממחנה "זרעים של שלום", להלן

מה קורה כששמים בחדר אחד קבוצת נערים ישראלים, פלסטינים, מצרים וירדנים, אמריקאים ובריטים, ומכריחים אותם לדון בנושאים האקטואלים הנפיצים ביותר? ואיך הם מתמודדים עם העובדה שלאחר ויכוחים סוערים הם נאלצים לשוב יחד לשגרת היום ולהשאיר את האמוציות מאחור? עם התמודדויות מאתגרות כאלו התמודדו לאחרונה מספר נערים ממודיעין, שהשתתפו במחנה הקיץ של ארגון "זרעים של שלום" ושבו משם מלאים בחוויות ותובנות חדשות.

ארגון "זרעים של שלום" החל לפעול בקיץ 1993 במטרה לקיים מפגש של בני נוער צעירים בגילאי 13-15 מהמזרח התיכון במקום ניטרלי ומרוחק מאירועי היום-יום באיזור. מדי קיץ יוצאים כ-120 נציגים מישראל לשני מחנות במדינת מיין שבארה"ב, ושם נפגשים ופועלים בצוותא עם בני נוער ממצרים, הרשות הפלסטינית, ירדן, מרוקו, קטאר, טוניס, תימן וארה"ב. בשנים האחרונות הצטרפו גם נציגים הודו, פקיסטן ואפגניסטן.

מחנה "זרעים של שלום" נמשך 22 יום ובכל יום משתתפים הנערים בפעילות ספורטיבית, שחיה באגם, עבודת צוות, אמנות, מחשבים, ושיחת דיאלוג של שעה וחצי. כמו-כן מתקיים מפגש משלחת עם המלווים, עבודת שדאות, יציאה אל הטבע, מפגשים עם אנשי ממשל ועוד.

מייסדו של הארגון הוא העיתונאי האמריקאי ג'ון וולק המנוח, שבמהלך ארוחת ערב רשמית בה נכחו בה פוליטיקאים מישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים, ביקש מהנוכחים להתחייב להביא קבוצת בני נוער מכל אחת מהמדינות למחנה קיץ במדינת מיין שבצפון-מזרח ארצות הברית. הנערים הללו, אשר כללו גם מספר אמריקאים בגילאים 13 עד 16, הרכיבו את המחזור הראשון של מחנה "זרעים של שלום". המחנה התנהל במתכונת דומה לזו של מחנות קיץ אמריקאיים, עם התוספת של זמנים מוגדרים ל"דיאלוג" - דיונים בין קבוצות הנערים על נושאים הקשורים בסכסוך. חניכי המחזור הראשון בקיץ 1993 נכחו לאחר מכן במעמד החתימה של הסכמי אוסלו בוושינגטון. הנשיא האמריקאי ביל קלינטון, ראש הממשלה הישראלי יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת צולמו באותו אירוע מחזיקים חולצות של הארגון.

* * *

המיונים לנציגי המשלחת הישראלית נמשכים כמעט חצי שנה ונחשבים לתובעניים במיוחד. התלמידים (כיתות ט' בדרך כלל) נבחרים ראשית מבית ספרם (על פי רמת האנגלית והמלצת המחנך), אחר כך נערכים מיונים עירוניים, לאחר מכן מיונים אזוריים ולבסוף ארציים. מהתלמידים נדרש ידע כללי רחב, ידע באקטואליה ובייחוד בקיאות בסכסוך הערבי-ישראלי. נבדקת אסרטיביות, יכולת בין-אישית, רמת ביטוי מעולה באנגלית ובעברית ומנהיגות ברמה גבוהה מאוד. התלמידים שנבחרים מייצגים את מגוון הקשת הפוליטית בישראל. יש לציין כי העלויות לכל אחד מהנערים המשתתפים במחנה אינן מבוטלות כלל והורי הנציגים משלמים סכום של 8,000 שקל בקירוב.

מימין: אמיר קטן ואיתמר ביגמן במחנה שהתקיים השנה (צילום פרטי)

איתמר ביגמן בן ה-14 הלומד בתיכון עירוני ג', סיפר לנו השבוע כיצד הגיע בכלל לבלות שלושה שבועות באותו צריף עם נערים פלסטינים: "בבית הספר שלי יש לנו מעין מסורת כבר שכמעט כל שנה יוצאים ממנו נציגים למחנה הזה. בסביבות נובמבר הגיעו נציגים שכבר היו במחנה והעבירו לנו מצגת והסברים. הדליק הרעיון של החוויה הזאת. בסך הכל אני רק בן 14 ואיפה כבר ייצא לי להכיר חבר'ה מכל העולם שגדלו במקומות שונים לגמרי ממני, עם חינוך אחר ודעות ומחשבות שבחיים לא הייתי שומע במקום אחר".

במחנה התגורר ביגמן בצריף יחד עם עוד שני ישראלים, נער ערבי-ישראלי, שני פלסטינים, מצרי וירדני. בין כל הפעילויות בלוח הזמנים העמוס - מספר ביגמן - הנקודה הכי טובה להכיר נערים אחרים לעומק הייתה על שפת האגם. "הייתי יושב שם עם אנשים ומוצא את עצמי שומע דברים שלא חשבתי עליהם עד אז. מה שהפתיע אותי למשל זו איכות החיים במדינות אחרות כמו מצרים וירדן. ידעתי שאיכות החיים שם לא בשמיים, אבל היה קשה לשמוע שרוב האוכלוסייה שם נאבקת כדי לשרוד. אתה יודע, לי לא חסר כלום. יש לי בית ולימודים ולא חסר לי כלום ואז אתה יושב עם נער שמספר לך שהוא לא לומד. מספר שוויתר על בית הספר כדי ללכת לעבוד ולעזור למשפחה שלו לשרוד. אלה דברים שאתה מכיר רק מהסרטים, לא כשמביאים לך את זה ככה לפרצוף. ברגעים האלה אתה לא ממש יודע איך להתמודד עם זה והדרך שלי הייתה למצוא את החיובי שבעניין, להגיד כמה אני מעריך אותו על ההקרבה שלו למען משפחתו".

עם אלו תחושות היית בהתחלת המחנה?

"בהתחלה הייתי בשוק. הייתי מובך ולחוץ ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני חי במציאות בה אני שומע על פלסטינים בהקשר של פיגועים ופתאום אני אמור לבלות עם פלסטיני במשך שלושה שבועות? זה שוק. אחר כך מתחילים לדבר, עושים צחוקים והקרח נשבר. אתה מבין שיש אדם מאחורי הזהות הלאומית וגם הוא הגיע לכאן כדי לעבור תהליך".

איך באמת נראה התהליך הזה?

"האמת היא שהתהליך רק מתחיל כשאתה חוזר לארץ. מבחינתי זה היה מדהים, חוויה משנת חיים. זה מאוד גרם לי לשנות את השקפת העולם שלי. לא את הדעה הפוליטית. למדתי להבין שגם אם אדם מציג את עצמו כחלק ממדינה, אתה מבין שהוא בדיוק כמוך ואתה רוצה לשמוע מה יש לו להגיד. החוויה הזאת גם מאוד ביגרה אותי והפכה אותי לעצמאי יותר ופחות תלוי בהורים".

איך הייתה האינטראקציה עם הפלסטינים?

"בהתחלה הייתה אווירה מתוחה בצריף שלנו. אחר כך נהייתי חבר של אחד מהם ואתה בכלל שוכח שהוא מייצג כביכול את האוייב שלנו. הנער הזה מגיע משכם ואמנם הוא בן למשפחה עשירה ולו חסר לו כלום, אבל הוא מספר על בית הספר שלו שמוזנח והשירותים בו שבורים. כדי להגיע הוא צריך לעבור דרך המחסומים ולקום נורא מוקדם ובכיתה שלו, שקטנה יותר פיזית מהכיתות אצלנו, לומדים חמישים ילדים".

* * *

כאמור, מדי יום מתכנסים הנערים לקבוצות דיאלוג, בהן עולים לדיון כל אותן נקודות רגישות למגע. ביגמן: "הדיאלוג מתקיים בהנחיית שתי מדריכות, אחת ישראלית והשנייה פלסטינית. ההרגשה שלי הייתה מאוד פטריוטית, עם רצון להסביר שישראל לא רוצה להשמיד אותם. כשאתה שומע אותם מדברים אתה מרגיש נורא מותקף ומאויים. אתה שומע סיפורים שמנפצים את כל מה ששמעת לגבי מה שקורה בצד השני וגם דברים קשים לשמיעה, כמו כשעלה לדיון נושא הפיגוע בהר הבית והם קמים ואומרים שזה לא טרור ושאין בעיה לרצוח חיילים. באותו רגע אתה רוצה לקום, לזרוק כיסא ולצאת החוצה או חושב למה בכלל באתי לכאן".

ואיך ממשיכים אחרי רגע כזה?

"אתה יכול לצאת לשטוף פנים ויש את המדריכות שמרגיעות. גם תמיד יש עם מי לדבר ואתה מוצא את הדרך להתמודד. הדרך שלי הייתה לכתוב את הכל וזה גרם לי להבין שבסופו של דבר זה לא היה כל כך נורא. חוץ מזה כל הפיצוץ הזה נשבר אחר כך, אם זה בפעילות ספורט או אמנות או סתם בדיחה שעולה וכולם צוחקים ממנה. אחרי הדיאלוג גם יש דבר שנקרא 'אתגר קבוצתי' ושם אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 12 מטר כשאתה מוביל נער פלסטיני עם כיסוי עיניים. הוא עיוור, אני מוביל ואין לך ברירה ואתה חייב לעזור לו. כמה שכעסתי עליו קודם, עכשיו אני לא יכול לתת לו ליפול. אחר כך גם מכריחים אותנו לשבת ולדבר על הכל ובסוף זה נגמר בחיבוק".

* * *

יחד עם ביגמן באותו מחנה היה נער מודיעיני נוסף. אמיר קטן בן ה-15 מעירוני ה', שנחשף גם הוא לחוויה דרך הרצאה של בוגרי התוכנית. "הגיעה אלינו ילדה שסייימה כבר ובמשך שעה וחצי סיפרה לנו על המחנה. זה נשמע מוזר אבל מה שקנה אותי היה המבט והחיוך שהיה לה כשדיברה על זה. כאילו זאת חוויה שצריך לעבור כדי להבין וזה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. חוץ מזה גם מה רע, מחנה קיץ בארצות הברית".

שגרת מחנה קיץ. זה קשה, אבל זה עובד (צילום פרטי)

החוויה של אמיר מול הנערים הפלסטינים הייתה מאתגרת. "בהתחלה הם לא הסתכלו עלי כאמיר אלא כעל אזרח ישראל, שבעוד שלוש שנים יהרוג פלסטינים. יש להם תמונה בראש של החייל הישראלי הרע. זה באמת נוראי אבל הם לא הצליחו להפריד ולראות שאנחנו בסך הכל ילדים שרוצים שלום. אחרי הדיאלוג השלישי הם התחילו לראות אותי כאמיר. עד אז רבנו והתווכחנו, אבל הם הבינו שכל אדם עומד בפני עצמו ושאני לא עוד ישראלי. שיש גוונים רבים לחברה הישראלית".

מה למדת מהזמן שהעברתם יחד?

"דבר ראשון למדתי שהמצב ממש לא טוב. לא לנו ולא להם. הם סובלים המון ומנסים להראות את זה בכל מיני דרכים. היו שם כמה ילדים שלא באו כדי לעשות שלום אלא כדי להעביר את המסר הפלסטיני. כאלה שאחרי הדיאלוג אתה רוצה ללחוץ להם את היד, להגיד ש'התווכחנו אבל הכל בסדר' והם לא היו מוכנים. זה מבאס. הם חיים לפי סטיגמות, כמו רובנו, וזה נורא קשה. יצא לי לשמוע במהלך הדיאלוגים סיפורים אישיים של פלסטינים ולמדתי שכל אחד מהם הוא שונה ושרבים מהם רוצים לשאוף לשלום".

נשמע שהיו לא מעט רגעים קשים.

"היה מאוד מאתגר. קבוצת הדיאלוג שלי הייתה מאוד קשה. קראו לנו 'רוצחים', אמרו שאנחנו נדקור ילדים פלסטינים ושיש לנו דם על הידיים. אתה מרגיש שהם בכלל לא מבינים אותך. זאת הרגשה נוראית להבין מה הם חושבים עליך, על המשפחה שלך ועל המדינה שלך. אתה יושב שם ומגיע מוכן מנטלית כי אתה יודע שזה יבוא ומחכה שיפילו את הפצצה. וכשהיא מגיעה אין לך מושג איך להתמודד עם זה. בפעמים הראשונות זה היה מאוד קשה, אבל במהלך הימים אתה מתחבר אתם אם תרצה ואם לא. זה קורה דרך פעילויות משותפות שדורשות המון אמון".

אתה חושב שאחרי המחנה אותם פלסטינים חזרו אחרים באיזשהו אופן?

"אני מאמין שחלקם הגדול כן, גם אם לא יראו את זה. אני לא חושב שהם מודעים לכך שהשתנו. הדעות שלהם נשארו אותו דבר אבל הפרספקטיבה השתנתה. פתאום בדיאלוג הם כבר לא אומרים 'אתה רוצח', אלא 'הצבא הישראלי עושה ככה וככה'. הם כן התחילו להכיר בך כאינדיבידואל ולא רק כחייל לעתיד".

מה נתנה לך החוויה הזאת?

"קשה מאוד להסביר. זה פתח אותי להמון דברים חדשים, גם אם אני עדיין לא לגמרי מודע להכל. כן למדתי להכיר את הצד השני, עם חלקם אני מחובר בוואטספ ובפייסבוק ויש לי עכשיו מכרים ממזרח ירושלים ומחברון. בפרידה, כשכולם היו צריכים לעלות על האוטובוסים, אתה מוצא את עצמך בוכה ולא יודע למה. אתה פתאום קולט שלא תראה אותם יותר ושיכול להיות שבעוד כמה זמן הם בכלל לא יהיו בחיים. היו כמה מהחבר'ה שממש היו צריכים להפריד את החיבוק ביניהם כי היינו צריכים לזוז".

איך אתה חושב שתנהג אם תמצא את עצמך בחייל במחסומים? תהיה שונה משאר חבריך למחלקה?

"אני חושב שאעשה כל דבר כדי שלא להיות הדימוי שלהם על החייל במחסום. אשתדל לעבור את כל זה יחד איתם בחיוך ובצורה הכי הומנית שאפשר, כי בסך הכל אני מבין את הסבל שלהם עכשיו הרבה יותר טוב".

יאיר דנון