"מעכשיו יש לך אמא ואבא"

ילדיה של שולמית ראובן ידעו מגיל צעיר מאוד שהם לא ילדיה הביולוגיים. בזכותם היא גם עשתה הסבה מקצועית והחלה לטפל בוויסות חושי על מנת לעזור להם ולילדים נוספים

פורסם ב: 10:02 13/8/17 | מאת: לורן סגל כהן, צילום אינגריד מולר | הורות ומשפחה, משפחה וקהילה


ילדיה של שולמית ראובן ורמי בעלה, ממודיעין בני 23 ו-18 אבל הם מאז ומעולם ידעו שהם מאומצים. "התחתנתי בגיל 25 ואחרי מספר שנים התחלתי בטיפולי פוריות שלא צלחו", מתחילה ראובן בסיפורה. "יום אחד הרופא אמר לי שחבל על מה שאני עוברת ושאני אחשוב על אימוץ. הייתי קצת בהלם כי האמנתי שאמשיך בטיפולים ומתישהו זה יקרה, אני אצליח להיכנס להריון. בדיעבד אני חושבת שבזכותו התעוררתי מהאשליה הזאת. הייתי מותשת פיזית ונפשית".בן הזוג והמשפחה תמכו תמיכה מלאה ברעיון האימוץ. "הילדים מרגישים לגמרי ילדים של כל המשפחה", היא מציינת.

"נכון את אמא שלי?"

בני הזוג החליטו לאמץ בארץ. "יש כאן כל כך הרבה ילדים שמחכים לאימוץ וזקוקים לבית", היא אומרת.

מה הסיבה לכך שאנשים בכל זאת מאמצים בחו"ל?

"הרבה אנשים מעוניינים בתינוק בן יומו, שיהיה דומה בצבעים להורים ומאמינים שמדובר בתהליך מהיר יותר מאשר אימוץ בארץ. בארץ נדיר למצוא תינוק קטן שמועמד לאימוץ, לרוב מדובר בילדים גדולים יותר. מדובר בתהליך של אבחונים פסיכולוגיים, ומפגשים  ורק אחר כך מגיע שלב ההתאמה של הילד למשפחה. אני דווקא בעד שיתבצע תהליך כזה על מנת שלא לטלטל את הילד".

בני הזוג פנו למשרד הרווחה והציעו להם את רוני (שם בדוי) שהייתה בת שנתיים. "אנחנו לא יודעים דבר עליה וגם לא הייתי רוצה לחשוף פרטים. הפגישות בינינו התקיימו במקום ניטרלי. מיד ידעתי שאני רוצה אותה, שזאת הילדה שלי. אני כל הזמן אומרת לילדים: 'לא רק אנחנו בחרנו בכם, גם אתם בחרתם בנו'. יש סיבה שהם אצלנו".

שולמית ראובן : "אני כל הזמן אומרת לילדים: 'לא רק אנחנו בחרנו בכם, גם אתם בחרתם בנו'.

"לפני האימוץ היו לנו מספר מפגשים איתה לפני שהגיעה לביתנו", משתפת ראובן "וכך יכולנו להיערך בבית ככל הניתן שתהיה לה הרגשה טובה ונעימה מהרגע הראשון. אני זוכרת שבמפגש הראשון הוצגנו בפניה: אמא שולמית ואבא רמי. היא מיד ביקשה להיות על הידיים של רמי ואני הבאתי לה בובה שמיד הצמידה אותה אל חיקה והמציאה לה שם, ביצת קינדר (שהתברר לנו שהיא מאוד אוהבת בגלל ההפתעה), ועוד מתנות קטנות".

איך הרגשת?

"אחרי המפגש הראשון, רמי ואני היינו בעננים, ההתרגשות הייתה עצומה, יצאנו עם דמעות בעיניים, התאהבנו בה מהרגע הראשון. נסענו להורים לשתף אותם בחוויה שלנו ולספר להם שאנחנו עומדים לאמץ ילדה וכמובן שיתפנו את כל המשפחה המורחבת. כולם התרגשו מאוד.

שנינו לא ישנו באותו לילה מרוב התרגשות".

"כיוון שלא ידענו אם נאמץ תחילה בן או בת, חיכינו עם רכישת הרהיטים והצעצועים. מיד אחרי המפגש הראשון איתה, נסענו לרכוש רהיטים לחדר שלה, קנינו צעצועים, בובות, משחקי קופסא, והכנו את החדר שלה לקראת בואה. כשהיא הגיעה לביתנו, היא מאוד התרגשה לראות את החדר שלה ולא הפסיקה להגיד 'זה החדר שלי, נכון, רק שלי?' ההתרגשות הייתה עצומה שלה ושלנו.

מיד כשהגענו לבית, היא אמרה לי 'נכון שאת אמא שלי?' אמרתי לה 'כן, ותמיד אני אהיה האמא שלך'. ואז היא שאלה 'ונכון שרמי הוא האבא שלי?' אמרתי לה 'כן, והוא תמיד יהיה האבא שלך. עכשיו זה הבית שלך, יש לך את החדר שלך, המשחקים שלך, ואמא ואבא שמאוד אוהבים אותך'", נזכרת ראובן בהתרגשות.

כשרוני הייתה בת ארבע, פנו שוב בני הזוג ראובן למשרד הרווחה במטרה לאמץ ילד נוסף. "בפעם השנייה בכלל לא חשבתי על טיפולים, רעיון האימוץ צץ מההתחלה", מסבירה ראובן "אחרי כמה זמן קיבלנו בערב טלפון שיש תינוק שניתן לאמץ. לא עניין אותי מי התינוק הזה, רק היה לנו חשוב שיהיה בריא. למחרת כבר הלכנו להביא אותו. בדרך, עוד לפני שהגענו למקום המפגש, יצרנו קשר עם גיסתי שדאגה להעביר לנו עגלה וכסא בטיחות לתינוק כדי שנוכל להביא אותו הביתה".

"בגלל שלא היו לנו דרישות לגבי מראה וגיל הילד, קיבלנו תינוק יחסית מהר וכך הגיע גם יובל (שם בדוי) למשפחה", אומרת ראובן בפשטות שמעידה על שלמות גדולה. "מהרגע הראשון שאחזתי אותו בידי, הוא חדר לי ללב ולנשמה. אין מילים אחרות לתאר זאת".

איך רוני הגיבה לתוספת החדשה?

"באהבה רבה. מאוד התלהבה. היא מאוד רצתה אח ואמרנו לה שנאמץ. היא אפילו באה אתנו לראות אותו. קנינו לה מתנה בשמו, היא התרגשה מאוד והתעקשה לאחוז אותו בידיים. נוצר ביניהם חיבור מיידי. היא סיפרה בגן על האימוץ. אני זוכרת שדיברו אתם על אימוץ חיות והיא סיפרה שגם היא מאומצת. כשהגעתי לגן, הגננת שאלה אותי אם זה נכון כי בגיל זה לילדים יש נטייה להמציא", מחייכת ראובן. "אחר כך הגענו במיוחד לגן על מנת לספר לילדים על אימוץ. הנושא בבית מאוד פתוח".

איך הסביבה התייחסה לתינוק החדש?

"בסביבה הקרובה לגמרי קיבלו אותם ולא הייתה שום הסתייגות. אבל כשהיינו הולכים לפארקים, ילדים לפעמים העליבו אותם שהם לא נראים אחים. הוא היה אומר לי לפעמים 'אמא, מציקים לי, הם לא מאמינים שאת אמא שלי'. אבל אני לא נתתי לזה לחלוף והסברתי לו שיש כל מיני סוגי אנשים".

סוגיית האימוץ על ידי זוגות חד מיניים נמצאת כעת על סדר היום. מה דעתך על החלטת המדינה?

"אותי חינכו שכל אדם נולד בצלם אלוהים ולכן איני מבינה מה עומד מאחורי חשיבה זו. כאישה שחיכתה שנים רבות לילד, ליבי עם הזוגות המשוועים לילד והמדינה לא מאפשרת להם זכות זו. האם עדיף שילדים אלו יישארו בבתי ילדים?"

נפלו לי האסימונים

שני ילדיה של ראובן קיבלו הערות מצד הצוות החינוכי. "אמרו לי שהבן שלי היפראקטיבי. אז לא היה כל כך הרבה מידע כמו היום והלכתי לפי התלם, עשיתי מה שאמרו לי. אבל אני רציתי להבין ממה זה נובע. על הילדה אמרו שהיא חולמנית ולא מרוכזת, שהיא מציירת בשיעורים. המורים ביקשו ממנה תמיד להפסיק ולהיות מרוכזת בשיעור. מה שהם לא הבינו, שזו הייתה הדרך שלה להתרכז, וברגע שנאלצה להפסיק לצייר, היא הייתה פחות מרוכזת בשיעור. באופן כללי, יש נטייה לקטלג ילדים וזה מאוד חורה לי. דברים יכולים להשתנות. באחד הימים נתקלתי בעיתון בהודעה מאוד קטנה - פרסום ללימודי אבחון טיפול בוויסות חושי. לא ידעתי מה זה אבל זה סיקרן אותי. הציעו לבוא לשיעור הראשון ולהתרשם. ישבתי שם ותוך כדי ההרצאה של הפסיכולוג רמי כץ, התחילו 'ליפול לי האסימונים' והבנתי שזה מה שיש לילדיי, וכאן אוכל לקבל כלים לעזור להם".

בעקבות כך, עשתה ראובן הסבה ממזכירות והנהלת חשבונות לטיפול בויסות חושי בגישת

ה NDFA "התחלתי לאט לאט להבין ממה נובעות הבעיות אותן ציינו המורים של הבן שלי".

ממה מושפע הויסות החושי?

"מכל החושים שלנו ששולחים מסרים למוח. אם חיים את הסביבה בהצפת יתר, אנו מגיבים בהתאם. לדוגמה – אם מורה מגיעה לכיתה עם ריח בושם מאוד חזק ולילד יש בעיית ויסות חושי בתחום הריח, זה ישגע אותו עד כדי כך שהוא לא יוכל להתרכז ויפריע. אותו דבר לגבי רגישות למגע. יש ילדים שהישיבה על הכסא בכיתה איננה נעימה להם ולכן הם זזים הרבה וכמובן שזה מפריע לסביבה".

לפני שהבינה ראובן ממה נובעת ההיפראקטיביות של יובל, ניסו הרופאים לטפל בו באמצעות ריטלין, אך לא התאים לו והיא הפסיקה מיד את הטיפול. "הרופאים עושים עבודת קודש", היא מציינת. "אלה הכלים העומדים לרשותם. אבל אנחנו לא יודעים אלו נזקים הכדורים האלו יכולים לגרום לטווח הארוך. עדיין אין הרבה מודעות לטיפול בויסות חושי. כמובן שלא כל היפראקטיביות נובעת מויסות חושי וחשוב לעשות אבחון. חייבים לבדוק אם יש משהו שיכול לעזור לילד לפני מתן תרופה. יש כאלה שהתרופה גורמת להם לתופעות לוואי קשות. האבחנה נתונה לשיקול דעתו של הנוירולוג או הפסיכיאטר".

איך את עושה את זה?

"יש כלים שניתן לעבוד אתם בבית ובקליניקה. חשוב שההורים יהיו מעורבים. מה שאני רואה היום זה שלהורים אין כוחות לעבוד עם הילד, זה דורש לפנות זמן ולהיות עקביים. וההורים מאוד עסוקים עם העבודה. הבעיות יכולות להופיע בכל תחומי החיים, לא רק לבוא לידי ביטוי בציונים. לדוגמה, ילד שלא אוחז נכון את העט, מפעיל לחץ לא נכון על מפרק כף היד והכתף ומתייאש מהר מכתיבה. הליכה לא נכונה פוגעת בעמוד השדרה. ילד שכל הזמן מכה או דוחף זה לא כי הוא רוצה להכות, אלא כי הוא לא מרגיש נכון את הגוף שלו. אם ילד נתקל כל הזמן בילדים אחרים, צריך לבדוק למה, מה גורם לזה".

זה קורה היום יותר מפעם?

"אני חושבת שכן. כשהיינו ילדים, היינו המון ברחוב. היום הילדים עוברים ממסגרת למסגרת, פחות חשופים למגע של דברים, הם לא מפעילים את הגוף, אלא יושבים רוב היום מול מחשב או טלוויזיה או כל מסך אחר. אנחנו, כילדים, הפעלנו את הגוף".

רגישות שמיעתית

ראובן  מציינת שיש נורות האזהרה שנדלקות במקרה של ילדים עם חוסר איזון בויסות החושי: "זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים: הילד מנותק, מתנדנד, רגיש לריחות וטעמים, מתקשה חברתית. אלה רק כמה דוגמאות על קשיים תפקודיים לילדים עם חוסר איזון בוויסות חושי. מי שיראה ילד כזה מיד יחשוב שהוא 'מופרע', 'לא לוקח אחריות על כלום', 'לא מגיע מאורגן לשיעור', 'לא משתתף'. הבעיה העיקרית היא שאין מספיק כלים להתמודדות בבית ובמוסדות חינוך. לא קל להתמודד עם ילד עם חוסר איזון בוויסות חושי. ההתמודדות הינה יום יומית, וגורמת להתפרצויות וכעסים בבית ומחוצה לו. בדרך כלל המשפחה המורחבת גם מתערבת ואומרת להורים 'ילד מפונק', 'לא ממושמע' ועוד. ההורים, הנקרעים בין לחצי המשפחה ולחצי בית הספר, מגיעים מתוסכלים ומותשים אחרי שעות העבודה, וצריכים להתחיל ולהתמודד עם שעורי בית, ארוחות, זמן איכות בזמן הקצר שעומד לרשותם".

ליבי עם הזוגות המשוועים לילד והמדינה לא מאפשרת להם זכות זו. האם עדיף שילדים אלו יישארו בבתי ילדים?"

ראובן מספרת על רגישות השמיעתית של יובל: "הגננת הייתה מספרת לי שהיא יושבת עם הסייעת בקצה אחד של הגן, יובל משחק בצד השני ועונה למה שהיא שואלת את הסייעת. יש לו שמיעה אבסולוטית. היא אמרה שזה משגע אותה כי היא לא יכולה לדבר עם הסייעת בשקט. הרגישות השמיעתית הקשתה עליו בכיתה, כל רעש הפריע לו".

"בבית הספר היה לו קשה", ממשיכה ראובן לספר. "עברנו תקופות לא פשוטות. עשינו אבחון ובכל זאת לא קיבל הקלות. אמרו שהוא קודם צריך להוכיח את עצמו. זה ממש אבסורדי – אם יודעים שלילד יש קשיים, תבואו לקראתו. הוא סיים בסופו של דבר את הלימודים בהצלחה רבה, לא במסגרת הרגילה ועומד להתגייס לצבא. אמרתי לו שלא משנה לאיזו יחידה יתגייס, שיעשה את השירות הטוב ביותר שהוא יכול".

הטיפול שלך עזר לו?

"התחלתי לטפל בו כשהיה בן עשר. זה לא טיפול קסם וזאת עבודה אינטנסיבית. בעקבות הטיפול דברים השתפרו, אבל באיזשהו שלב הוא לא רצה יותר. אני מאוד מאמינה שאפשר לשנות התנהגויות ותפקודים. המוח שלנו מספיק חכם כדי לעשות את זה ויוצר קשרים חדשים ויכולות חדשות. אם לא מבררים לעומק את הסיבות לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה אבל זה יחזור".

לדעת ראובן קיטלוג הילדים מאוד בעייתי: "התווית יכולה לעזור כדי למקד את הקשיים ואת הנתיב לטיפול, אבל מה שקורה בפועל, ברגע שאומרים לילד שיש לו בעיה, הוא מתרץ בכך את הבעיות שלו. יחד עם זאת, יש היום יותר מודעות והרבה מידע באינטרנט".

רוני ויובל סקרנים לגבי משפחתם הביולוגית?

"אנחנו משפחה מאוד פתוחה. לפעמים נזרקות לאוויר שאלות. מגיל צעיר מאוד הסברנו להם שיבוא יום ויוכלו לפתוח את תיק האימוץ. הבהרנו שיש כל מיני סוגי משפחות, גם כאלה שלא מסוגלות לגדל את הילדים שלהן ולכן הם הגיעו אלינו. הם קיבלו מסר שזאת המציאות ואני חושבת שזה חישל אותם והם עברו תהליכים של בניית אישיות. אני מאמינה שלא הבאתי בעצמי לעולם ילדים כי הם היו צריכים להגיע אליי".

אין תגובות תגובה חדשה