קופיקט
היא כבר תאלתר

היא כבר תאלתר

יש לכם פנטזיה שיעלו סיפור אישי שלכם על הבמה? תשאירו את זה לטיפולה של יעל בן ארי (ולהקתה) שהקימה את תיאטרון הפלייבק "קרטושקס" 

אחת ההופעות של אנסמבל "קרטושקס" התקיימה בפני קהל מעורב, יהודי – ערבי. "אחד המשתתפים הערביים סיפר במפגש על הפעם הראשונה שבה הוא ראה את הים. בסיפור שהצגנו בפניהם הים היה דמות מרכזית. אמנם הכל היה מתובל בהרבה הומור אך השתמשנו בים כדימוי, כיוון שיש בו את כל מה שיש באדם: יופי, שקט, סכנה וסערה" מתארת יעל בן ארי. התוכן בהופעות של תיאטרון הפלייבק הוא בלתי צפוי והשחקנים מציגים סיפורים שהם שומעים מאנשים בקהל. "לעיתים עולים דברים מרגשים ואפילו קשים. הופענו יום אחד בקהילה מסויימת בחברה הדתית לאומית ועלה סיפור של מישהו על פיגוע שהתרחש. אתה אף פעם לא יודע שדבר כזה הולך להגיע וצריך לדעת להציג את זה ברגישות. ניסינו להעביר באמצעות המופע את התחושה של מה שקרה אחרי, את הפחדים, ופשוט להיות שם ולהציג את זה מנקודת המבט שלהם".

בלק אאוט בהצגה ראשונה

כבר בתחילת הפגישה כשאני שומעת מיעל בן ארי (דנציגר)  את התיאורים שלה על הטיול המשפחתי האחרון בחו"ל, אני מבינה שמדובר בשחקנית מבטן ולידה.  יעל  (45)  תושבת מודיעין נשואה לערן, מנהל סניף "דרך היין" בישפרו, ואימא לנועה (12.5) ולהילה (8.5) נולדה בבאר שבע אך מרכז חייה היה בחיפה. במהלך ילדותה ונעוריה נסעה עם משפחתה פעמיים לארה"ב לצורך השתלמויות של אביה שהיה מנהל מחלקת נפרולוגיה בבית חולים בעיר. "בגיל שתים עשרה נסענו לשנתיים לארה"ב וגרנו בפרבר של ניו יורק, בקהילה יהודית קטנה שלא היו בה ישראלים. אימצתי לי טון דיבור ומבטא ניו יורקי וזה שינה אצלי דברים, זו הייתה תקופה מעצבת בחיי וקלטתי היטב את התרבות האמריקאית. לפני שנסעתי הייתי ביישנית וחסרת ביטחון ושם גיליתי שאני יודעת ואוהבת לשחק. לאחר שנתיים שבנו לארץ ואני התעקשתי לחזור לאותה מסגרת מוכרת שבה הייתה גם חברתי הטובה, מסגרת שבה מי אני נקבע על ידי אחרים, לכן לא עשיתי בתיכון שום דבר שקשור למשחק. הפחד מהלא מוכר מנע ממני לעזוב ולעבור לתיכון שהייתה בו מגמת משחק ומצאתי מסגרות אחרות, חיצוניות, למשחק. ההצגה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה ב "Haifa English Theater" שהיה תיאטרון חובבים. שיחקתי את לורה בהצגה "זכרונות חוף ברייטון". הייתי אז בת שמונה עשרה ואני זוכרת היטב את ערב הפתיחה. הייתי אמורה לפתוח את ההצגה, ישבתי על ספה בחושך וקיבלתי 'בלק אאוט', שכחתי הכל! אך ברגע שנדלקו האורות נזכרתי והכול זרם חלק. באותו ערב החלטתי שאני רוצה ללמוד משחק".

יעל בן ארי. "אין לי מרפקים וגם לא עניין אותי להיות מפורסמת, פשוט אהבתי ורציתי לשחק". צילום אינגריד מולר 

בצבא שירתה יעל כפקידה בחרמון."ראיתי שיש זימונים לתיאטרון צה"ל אך פחדתי לנסות ופספסתי את זה. לאחר השחרור עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות והחלטתי ללמוד משחק אך נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב בגלל התואר, יש לי תואר ראשון בתיאטרון ובמשחק. גם לאחר שסיימתי לקח לי זמן להחליט מה אני רוצה לעשות. אין לי מרפקים וגם לא עניין אותי להיות מפורסמת, פשוט אהבתי ורציתי לשחק". 

בתקופה שבה התבגרה עוד לא היה מה שמוכר כיום כ"תעשייה" ובקושי הייתה טלוויזיה. "לתיאטרון הרפרטוארי תמיד היה קשה להתברג" היא מודה "ולכן לאחר לימודי המשחק המשכתי ללמוד פסיכודרמה בסמינר הקיבוצים. תוך כדי הלימודים התחלתי לשחק בתיאטרון פלייבק".

מהסיפורים שלכם

תיאטרון הפלייבק מבוסס, כאמור, על סיפורים אמיתיים מהקהל, לאו דווקא מצחיקים. זו אימפרוביזציה, השחקנים ממחיזים ומעלים ספונטנית את הפרשנות שלהם לסיפור ששמעו. "יש שני ערוצים בפלייבק, האחד מתוכנן, אתה שומע את הסיפור ואז מתכנן מה לעשות לפני שאתה מציג, והשני, שאותו אני למדתי, הוא בלי תכנון. מישהו מהקהל עולה ומספר והשחקנים ממחיזים זאת על המקום בכל מיני טכניקות ובשילוב מוסיקה. באנסמבל "קרטושקס", תיאטרון המדורה המודרני, אנחנו עובדים ללא תכנון בכלל. יש לנו בכל הופעה מנחה ואחרי ששומעים את הסיפור המנחה אומרת באיזו טכניקה נציג את הסיפור. אנחנו משקפים את הסיפור ששמענו בדרך של תיאטרון ומשתמשים בכל האמצעים, לא רק בטקסט אלא גם בתנועה, בשירה, בסאונד, במונולוגים, בדיאלוגים ובדימויים כדי להציג. אנחנו עושים חזרות ביחד כבר עשר שנים עם סיפורים שלנו שהם שונים כל פעם. יש בינינו תיאום טוב מאד, זה לא עניין של סימנים אלא לתת 'כן' לרעיון ומתאמנים על זה. כל אחד בונה את הרעיון עם האחרים. באנסמבל שלנו יש שנים עשר שחקנים ושני נגנים ובכל מופע חלק מאיתנו נמצאים. המופע נמשך כשעה וחצי והצוות המלא הוא של שישה: מוסיקאי, מנחה וארבעה שחקנים, אך לעיתים אנחנו מופיעים בצוות יותר קטן. המינימום הוא שלושה, מוסיקאי ושני שחקנים, ואז אחד השחקנים גם מנחה. המוסיקאי לא רק מלווה אלא הוא חלק מן היצירה. אנחנו שלוש מנהלות בקבוצה: מעיין יובל שוהם, דורית לוברני ואני, שלושתנו שחקניות ומנחות. הקבוצה היא כמו משפחה ואנחנו משתדלים לערוך חזרות אחת לשבוע ומאמינים שהיכולת גם לגוון וגם לחזור על הטכניקה היא היכולת לעבוד יחד".

אג'נדה חברתית

אנסמבל "קרטושקס" מופיע בפני מגוון של קהלים. "בדרך כלל אנחנו פותחים את המופע עם פורמטים ייחודיים לנו ואחר כך מעלים כארבעה סיפורים. הופענו במשך שנים רבות ב'קאמרי קפה' ובחמש השנים האחרונות אנחנו מופיעים ב'בית היוצר' בנמל תל אביב. חוץ מזה אנחנו מופיעים בפני ארגונים עסקיים וחברות וגם באירועים פרטיים, פעם הופענו באירוע משפחתי בפני עשרה אנשים ובמקרים אחרים זה יכול להיות גם שש מאות איש. יש לנו גם אג'נדה חברתית: עזרנו לפתח קבוצת פלייבק ערבית בנצרת, בניהולו של הישאם סולימאן. הופענו בפני קהלים מעורבים, לעיתים ההופעה היא ביותר משפה אחת כשלא כל הקהל באולם דובר את כל השפות. המוסיקאי שלנו הוא עולה מרוסיה והוא הקים לאחרונה קבוצה דוברת רוסית. כעת עומד להיפתח בתל אביב פסטיבל אודסה שמטרתו לחבר את האנשים עם התרבות האודסאית שיש לה קשר חזק לישראל. הגשנו מועמדות להופיע שם בשותפות עם הקבוצה שלנו שדוברת רוסית והרעיון הוא להופיע במופע דו לשוני כי אנחנו מאמינים שזה בסדר שלא כולם מבינים את הכול. אפשר להתרגש אם יש בסיס משותף גם כשלא מבינים כל מילה. מה שחשוב הוא להרגיש, להבין את הרגש, כי יש את הסיפור הפרטי של המספר אבל מעבר לזה יש את העניין האוניברסלי של התחברות לרגשות. הסיפור מהדהד אצל אנשים אחרים ומעורר הזדהות ואמפתיה. זה המקום שמחבר אנשים וזו גם הסיבה שקראנו לאנסמבל שלנו "קרטושקס", כי היום כולם מתחברים רק דרך טכנולוגיה ולא מדברים ומספרים אחד לשני. המופע הוא הזדמנות להיות כאן ועכשיו וזה דבר שמתכתב עם המדורה של פעם. ההבדל הוא שהסיפורים הם אמיתיים ולא מומצאים כמו בצ'יזבט...".

מתוך אחת ההצגות: "המופע הוא הזדמנות להיות כאן ועכשיו וזה דבר שמתכתב עם המדורה של פעם". צילום חיים יפים ברבלט

הסיפורים שעולים במופע הם שונים ומגוונים."לעיתים יוצא לנו לגלם לא רק בני אדם. פעם מישהו סיפר על המכונית שלו שהוא קנה מאדם שהיה יקר לו. הוא היה קשור למכונית אך היא הייתה כבר מאד ישנה והוא נאלץ להחליף אותה. הצגנו את האוטו שאומר לו 'לא תשליכני לעת זקנה' והשתמשנו בהרבה הומור. במקרים אחרים אנחנו מגלמים חיות מחמד. באחת ההצגות מישהי סיפרה שיש לה פוביה מחלזונות ופעם היא הלכה בדרך וראתה הרבה חלזונות. אני גילמתי חילזון שפגש אותה בדרך והצגתי: "אף פעם לא ידעתי שיש לי כוח, תמיד אני מפחד שידרכו עליי ופתאום מפחדים ממני". כמובן שאנחנו לא צוחקים על המספרת אבל מנסים להציג נקודת מבט אחרת. במקרה אחר מישהי סיפרה שהיא ובעלה הכירו דרך הכלבים. רוב ההופעה התמקדה בסיפור האהבה שבין שני הכלבים".

אפשר  גם לטפל עם זה

תיאטרון הפלייבק משמש לעיתים גם ככלי חינוכי ולימודי ואף מעין טיפולי. "היה לנו מופע בשם "ערב סיפורי כשלונות" לאנשי חינוך בירושלים. בין היתר השתתפו אנשים מאד מצליחים בתחום החינוך, מנהלים ורכזי פרויקטים, וביקשנו מהם לספר על כשלונות שהם חוו. לאחר שהם סיפרו פנינו לקהל וביקשנו לשמוע גם מהם סיפורי כשלונות. הרעיון הוא שאנו צומחים מתוך הכשלונות שלנו. המטרה לא הייתה לצחוק אלא לראות איך הדברים האלו יכולים לחזק. אחת המורות סיפרה שיש לה תלמיד שהיא לא מצליחה לתקשר איתו, הוא לא מקשיב, והיא אמרה: "זה לא מצליח, אני צריכה למצוא דרך אחרת להגיע אליו". כשהיא סיפרה כל קהל המורים שחווה דברים דומים הזדהה איתה. מה שמיוחד היה שכאן דיברו על כשלונות בעוד שבדך כלל אנחנו מספרים על הצלחות שלנו. כשאנחנו שומעים את סיפור הכשלונות אנחנו לא מתעלמים מהחלק הרע שבזה, מה'באסה', אך יחד עם זה אנחנו מקפידים לא להשאיר את המספר בחושך אלא מחפשים מקום של אור ושל עוצמה. חשוב לנו לא להפקיר את המספר. כמובן שלא מדובר בטיפול, אך יש במופע משהו שנושק לזה. לכן, משתמשים בפלייבק גם בטיפול בדמיון מודרך. אנחנו תמיד מקפידים לשמור על רגישות כשמישהו מספר משהו קשה ולא להשאיר אותו עם הקושי, למשל כשמספרים על מישהו שמת אנחנו משאירים אותו איתנו שם, לפעמים אנחנו אפילו מגלמים אותו ומספרים לו כמה אנחנו גאים בו. זה מרגש ומעצים, יש בכי וצחוק וקתרזיס".

חברי "קרטושקס" מופיעים בפני אנשי מקצוע נוספים, למשל מגשרים ופסיכולוגים. "עולים שם תיאורים של רגעים שבין ילדים-מורים-הורים כאשר בגישור כולם צודקים. באחד המקרים הופענו בפני מגשרים ואנשי חינוך שמשתתפים בתוכנית להעצמת ילדים מרקע קשה כדי לנסות להשלים פערים. אחד המגשרים סיפר על ילד שמתפרע מאד, על מורה שלא יכולה יותר להתעסק איתו כי היא צריכה לנהל את הכיתה ועל הורים שכל הזמן בעבודה כי הם חייבים להתפרנס. המגשר במקרה הזה עשה ממש ג'אגלינג כדי לנסות ולתווך בין כולם. שיקפנו לו תוך כדי תנועה את התהליך, בסיפור על יחסים צריך להתייחס גם לתנועה, וזה מקל על התחושות".

אחת ההופעות שעלתה ליוטיוב (באישורה של המשתתפת) הייתה של מישהי שסיפרה שהמורה שלה בילדותה אמרה שאסור לאף אחד בכיתה לדבר, רק למורה. הם למדו תנ"ך, המספרת שרה בכיתה שיר שקשור לנושא שלמדו והמורה הוציאה אותה מהכיתה. הצגנו לה את זה במוסיקליות, המצאנו שיר שהיא נתנה לו שם, "נערה טובה יפת עיניים". לעיתים אנחנו מבקשים מהמספרים לתת לסיפור כותרת ומשתמשים בטכניקה בשם 'מדורה' שמתובלת בשיר שאנחנו ממציאים. יחד עם השיר יש מונולוגים, במקרה הזה מישהו גילם את המספרת ואחר את המורה.

לאלתר בכל מצב

מה שמייחד בעיקר את תיאטרון הפלייבק, לבד מהעובדה שמדובר בסיפורים שהקהל מעלה, הוא היצירתיות. "אתה לא יודע לפני ההופעה אילו סיפורים יהיו. אתה, כשחקן, חייב להיות קשוב גם לקהל, גם למספר וגם לשאר השחקנים. יש בזה אלמנט מאד חזק של הקשבה. לפעמים מספרים סיפור והמספר עצמו והקהל צוחקים אבל זה לא מצחיק. לעתים עולים דברים טראגיים שקורים בדרך מצחיקה, כמו כשמישהו מחליק על קליפה של בננה. הרבה פעמים כולם צוחקים ואנחנו חייבים לשים לב מה עומד מאחרי הסיפור. אנחנו משתמשים הרבה בהומור אבל חשוב מאד לא לפספס את מה שהמספר הרגיש ולא נאמר במפורש, כאן אתה מביא את הערך המוסף שלך. באחת ההופעות מישהי סיפרה שהטרידו אותה מינית, זה היה בפורום של מופע פתוח והיא סיפרה וצחקה. זה מצב שבו צריך להיזהר מאד ולהיות קשוב במיוחד למה שעומד מאחרי הדברים, חשוב מאד לא לחשוף יותר מדיי כדי להגן עליה. כשהופענו בפני מאמנים אישיים אנשים מאד שיתפו וצריך היה לבנות את המופע כך שמצד אחד הוא יחזק אותם אך מצד שני לא לייפות את הדברים יותר מדיי כי אם לא נביא את הגרעין הקשה שהאדם מציג הוא ירגיש שלא הקשיבו לו כשהוא סיפר על משהו רע שקרה לו. יחד עם זה, ברור לנו תמיד שבכל המקומות, גם הקשים ביותר, הומור הוא כלי מאד חשוב ובנוסף טוב להשתמש גם בדברים יותר מופשטים, כמו מוסיקה או שיר שיוצרים אווירה".

זה לא מלחיץ לעמוד מול הקהל ולנסות לאלתר על פי סיפור שלא תמיד יודעים מה עומד מאחריו?

"בהתחלה יש המון פרפרים בבטן כי אתה ממש הולך אל הלא נודע. עם השנים אתה אוהב את זה ומתרגש ומגיע כל פעם עם המון סקרנות ועניין. זה מהנה ואף פעם לא משעמם, גם הקהל מגוון. הופענו בכנס ענק בסיאול, היו בקהל אנשים מארצות שונות והדבר היחיד המשותף להם היה הרגש. הרבה פעמים אנחנו מחפשים נושא אוניברסלי חמוץ -מתוק שכל אחד יכול להתחבר אליו, כמו בית ומשפחה. הרי כל מה שאישי הוא גם אוניברסלי, גם אם ההיפך לא נכון. יש לנו בקבוצה שני שחקנים שהם מדענים, פרופ' אורי אלון וד"ר ליאור נוי, כל השאר למדו משחק והם למדו תיאטרון פלייבק. לפני כמה שנים השתתפנו במעבדת תיאטרון פלייבק במכון וייצמן במשך שנתיים. ערכנו שם יחד איתם ניסויים מדעיים לחקר היצירתיות, על הקשר בין יצירתיות ופעילות המוח. העמקנו שם את הפעילות שלנו וערכנו הופעות למדענים מכל העולם. היינו "שפני ניסיון" לדוקטורנטים שניסו לחבר הצעות מחקר בתחום הזה. קיבלנו הרבה ידע וזו הייתה תקופה מקסימה".

"אתה לא יודע לפני ההופעה אילו סיפורים יהיו. אתה, כשחקן, חייב להיות קשוב גם לקהל, גם למספר וגם לשאר השחקנים". צילום אינגריד מולר

ההופעות מביאות גם למצבים לא צפויים ואפילו פחות מתוכננים מאי התכנון הבסיסי של ההופעה עצמה: "פעם קרה שהופענו בגינה ופתאום עלה כלב לבמה והיינו צריכים להתמודד איתו ובמקרה אחר באמצע ההופעה ראיתי שהולך עליי ג'וק והייתי מוכרחה לאלתר ולא לצרוח. גם בקטעים משעשעים כאלו צריך להיות יצירתי".

בן ארי משתתפת כיום גם בהצגות ילדים ולאחרונה שיחקה בהפקה של "רוברט הארנב" בפסטיבל ישראל. כמו שחקנים רבים בארץ היא גם עוסקת בתחומים נוספים: היא קריינית ומדבבת בעברית ובאנגלית ומלמדת תיאטרון פלייבק במסגרות שונות של חובבנים. "אני מלמדת נשים דתיות במכללה בירושלים תיאטרון פלייבק ובמשך תקופה מסויימת לימדתי גם קבוצה במודיעין. אני עובדת גם עם דנה אבירם, סופרת הנוער, ב"זהירים ברשת". אנחנו מופיעות בפני תלמידים ונוער ומעלות הצגות שפיתחנו בנושא הסכנות באינטרנט".

יאיר דנון