ביבס 2.10.18
יום הכיפורים שלי

יום הכיפורים שלי

תושבי מודיעין, מוכרים יותר ופחות, מספרים על החוויה האישית שלהם הקשורה ביום השבתון הלאומי. החל מזיכרון האב שהסתיר דמעותיו בטלית, עובר בזכרונות ממלחמת יום הכיפורים, וכמובן הזכרונות שלעולם לא שוכחים – טעם כל המאכלים שהגיעו אחרי הצום. וגם כיצד מציינות הקהילות החילוניות במודיעין את יום הכיפורים. בתמונה: יום הכיפורים במודיעין. צילום ארכיון דובר העיריה

אמנון מרחב

ביום הכיפורים שנת 1973 הייתי ילד בן שמונה. זכורה לי בצורה מאד מוחשית צפירת האזעקה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עד כמה היינו כולו מופתעים ונדהמים מ"ההפרה הבוטה" של קדושת יום הכיפורים. כילד לא כל כך הבנתי באותו מעמד את הקושי והאיום שרובץ על המדינה אך הצפירה שפילחה את השקט של יום הכיפורים נצרבה מאז בזיכרוני והיא מלווה אותי כזיכרון למאבק על המדינה ולשילוב בין המאבק המדיני והצבאי לאלמנטים הדתיים שנמצאים בצידו של מאבק זה.

חופית נטף-אורנשטיין

כמה דקות אחרי הארוחה יצאנו לכיוון בית הכנסת של סבתא אידה בבית אלישבע בירושלים. אחרוני הרכבים נסעו בחופזה, מספר דקות לאחר מכן הרחובות שקטו, והחלו להישמע קולות מבתי הכנסת. כשהיינו מגיעים לביתה של סבתא כבר נשמעו קולותיהם של המתפללים, הילדים היו מתרוצצים בחצר, הנשים היו אוחזות בסידור. גם אני קיבלתי אחד ואף פעם לא הבנתי מאיפה מתחילים ואף פעם לא הצלחתי לסיים.

לבי היה נמשך לקולותיהם של המתפללים ממתין בסבלנות לקולו של אבי. כשהיה מזמר את "אדון הסליחות" התחולל מפגש לבבות, צמרמורת חלפה בגופי, ודמעות מלאו את עיני. הנחתי לאותיות בסידור להיטשטש ולסידור להירטב, "זה אבא שלי", הייתי מספרת בגאווה לכולם. קול היוצא מהלב וחודר אל הלב.

חיים ביבס

אחד מזיכרונות הילדות שלי מימי הכיפור בשנות ילדותי בבית שאן היתה המפגש הישיר בין התושבים אחרי תפילת ערב יום כיפור. אחרי התפילה היו נוהגים התושבים לצאת מבתי הכנסת ומהבתים לטייל ברחובות העיר. כילד אהבתי את העובדה שביום כיפור כל העולם עומד מלכת ל-25 שעות. המכוניות פינו את מקומן על הכבישים לטובת הילדים והמבוגרים כאחד, הצפייה בטלוויזיה פינתה את מקומה לקריאת עיתונים וספרים ולשיחות בין אנשים.

הקסם הגדול ביותר בעיני היה ברחובות עצמם: אנשים היו פוגשים שכנים או מכרים או תושבים לשעבר ומדברים ביחד במשך זמן ארוך מאוד, כי בעצם אף אחד לא מיהר לשום מקום. העובדה שביום הזה לאנשים יש יותר זמן פנוי לדבר ולהקשיב איש לרעהו הינה אחד הדברים החשובים והמשמעותיים שמאפיינים את היום הקדוש הזה, מעבר כמובן לתפילה ולבקשת הסליחה. יום זה איפיין מאוד את בית שאן שהיא עיר עם ישוב קהילתי אבל מאוד חם ומלוכד.

ברבות השנים, עם הקמת מודיעין, עברתי לכאן בשנת 1997. בשנים הראשונות, כאשר בעיר היו אלפים בודדים של תושבים, תחושת ההיכרות של התושב עם שכנו היתה מובנת. עם השנים העיר גדלה, אבל הקהילתיות שלה עדיין נשמרת ומדי יום כיפור אני נוהג לצאת מבית הכנסת שבבניין העירייה ולטייל בעיר. בדרכי אני פוגש תושבים שפונים אלי ומהם אני שומע ברכות, פרגון, ביקורת בונה ושאלות וכן הלאה. בטיולים אלה, בערב הקדוש הזה, אני נהנה לראות כי למרות שהעיר מונה כ-95 אלף איש, התושבים חיים את העיר, אוהבים אותה ואת שכניהם והקהילתיות שלה אינה מוטלת בספק.

שחר מי און

אני חילוני שלא הולך לבית כנסת לא ביום כיפור ולא בימים אחרים. אני חי לפי האמירה "איש באמונתו יחיה". אני מכבד את הדרך של מי שכן. אני מאמין בערכים שקשורים להתנהגות בין אדם לחברו. את חשבון הנפש שלי אני מקיים באופן שוטף ביני לבין עצמי או הקרובים אלי לאורך השנה כולה.

כנבחר ציבור בעיר מודיעין רציתי לבקש את סליחתם של כל נפגעי השיימינג באינטרנט - בעיקר מהמגזר העסקי המקומי. כולנו עושים טעויות. לא מגיע לאף אחד להיצלב בכיכר העיר על טעויות וזה קרה וקורה לעסקים רבים. בעלי העסקים עושים הרבה מאד ופועלים בתום לב כדי לתת שירות וסחורה טובים ולהתפרנס. אי אפשר להמשיך בהתנהלות הבריונית והלא סובלנית הזו. לא מגיע להם שטעויות שעשו יגרמו לנזקים בלתי הפיכים. גם להם צריך לתת הזדמנות שנייה.

אני סולח לכל אלה שהציניות השתלטה עליהם ובמקום לקום ולעשות הם מעבירים ביקורת על אלה שמשקיעים מזמנם וממרצם עבור אחרים. באתי לעזור ולשנות עבורי ועבור אחרים. הציניים עוד לא עשו שום דבר עבור אף אחד בעולם. אני סולח להם כי זה אכן קל ונוח יותר לדבר ולא לעשות ומאחל להם שיעברו השנה מהדיבורים למעשים.

אלעד שמעונוביץ

חשבון נפש הוא תהליך ביקורת עצמי חשוב ובונה לו זקוק כל אדם ואדם. אין זה משנה אם הוא עושה זאת מתוך אמונה דתית או תפישת עולם אישית. לכן יום הכיפורים הוא יום בעל משמעות גם לחילונים רבים, שאינם מנהלים אורח חיים דתי. חשבון הנפש האישי והפקת הלקחים היא בעיני המשמעות המרכזית של היום הזה, והיא אינה תלויה בעול הצום או גזרות אחרות שהאדם מקבל או לא מקבל על עצמו.

חווית יום הכיפורים הזכורה ביותר עבורי הייתה דווקא בחו״ל, בחופשה פרטית בתאילנד. היכולת לעצור את שגרת החיים, לצום ולמלא את חובות ומנהגי הכיפורים במקום בו הכל מסביב קורה ונמשך כרגיל, מקשה ומאתגר עוד יותר. אך מנגד - גם מעצים ומספק פי כמה מהארץ. ההתכנסות בבית חב״ד, הריחוק מהארץ, הקהילה הזמנית שנוצרה והאפשרות להתחבר לשורשים ולקיים את המסורת היהודית בכל פינה בעולם מחזקת ומעצימה עוד יותר את היום החשוב הזה.

הילה שי-וזאן

יום כיפור שלי זוהי הארוחה המפסקת בבית ההורים, כשכל האחיות והנכדים נקבצים ובאים, אוכלים והולכים, בפעם היחידה בשנה, יחד לבית הכנסת.

יום כיפור בשבילי זה בית הכנסת הצפוף עד אין מקום, והבחינה המסוקרנת שלי כילדה את פניהם של האנשים, הדמעות, התחינות והבקשות בתפילת 'ונתנה תוקף': "מי יחיה ומי ימות... מי בחרב ומי בחיה...".

יום כיפור אלו השיחות הפנימיות לאורך כל אותן 25 השעות: מה עשיתי, לא עשיתי, במה חטאתי ובמה התעליתי על כוחי ויכולותי. ואולי יותר מכל – יום כיפור בשבילי זוהי אותה דקה של סיום הנעילה, בה כל העוברים והשבים, צעירים וקשישים, חילונים ודתיים, מתקבצים כאחד בבית הכנסת ומחוצה לו, בצמוד לחלונות, ובליבי התפילה שאבי היקר, שמשמש כבר יותר משישים שנה כ'בעל תוקע', יצליח גם הפעם לפתוח דלתי מרום לזיכוי הרבים. גמר חתימה טובה.

מויש לוי

יום כיפור עבורי הוא בעיקר בית הכנסת ואבא שלי ז״ל. בית הכנסת ״מרום ישראל״ בבת-ים, בו סבא שלי ז״ל היה הרב, בית הכנסת בשוק מחנה יהודה בירושלים אליו היינו צועדים במשך למעלה מחצי שעה ביום כיפור, בו אבא שלי היה החזן. התפילות של אבא שלי בנוסח הספרדי ירושלמי, מערבית ועד נעילה, עם כל מנגינות הסליחות, עם סדר העבודה של הכהנים בתפילת מוסף - אותו חיזן במנגינה המיוחדת. וכמובן ב״אל נורא עלילה״ בפתח תפילת הנעילה, בה אבא שלי היה מתעטף בטלית כדי שלא אראה אותו מזיל דמעה במילים ״תזכו לשנים רבות, הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה״.

מיכאל זץ

במשך הרבה שנים ליום כיפור לא הייתה עבורי משמעות. דתית, כמו קהילתית. אהבתי את ערב כיפור, שתנועה של אנשים שמזמן לא ראיתי החליפה את תנועת המכוניות ויצא לי להתעדכן ולנהל שיחות חולין עם חברים מהשכבה, מהצבא, מתנועת הנוער. זמן קצר אחרי שהתחתנתי התחלתי לתהות גם על המשמעות הדתית של היום הזה, אבל ביקור בבית כנסת תמיד הרגיש עבורי מעט זר, שזה היה גם סוג של פרדוקס.

איך דווקא במדינת היהודים, מקום כמו בית כנסת לא נגיש לכל כך הרבה אנשים וזרמים. בשנים האחרונות גילתי את הסידור תפילה של "צוהר" ואני שמח למצוא אותו בבית הכנסת של קהילת השמשוני בו אני מתפלל כל כיפור כבר שנים. אני שייך לאסכולה שמאמינה שמעשים טובים ודרך ארץ הם לא משהו שצריכים לאפיין את עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור, אלא יש לנהוג באותה דרך ארץ בין אדם לחברו ובין אדם למקום גם בין יום כיפור לראש השנה.

אילנית בן ימין

אחד מהדברים המשמעותיים שאני זוכרת מתקופת ילדותי בדימונה בה גדלתי, לקראת יום הכיפורים, הם ימי הסליחות. אז היו עוברים המבוגרים לפנות בוקר ודופקים על חלונות הבתים בדרכם לבית הכנסת וצועקים "סליחות סליחות", מעירים את כולם לבוא להתפלל בבית הכנסת.

בתום הצום אכלנו מרק עוף ומאכלים כמו קציצות ברוטב עגבניות, קציצות וארטישוק, עוף בתנור עם תפו"א ואורז ועוד. אבל פתיחת הצום היתה חגיגה של ממש. אני הייתי הראשונה להכין את קומקום התה עם הנענע וריח הנענע היה חזק מתמיד ביום הזה. הכנתי את השולחן, פרסתי את העוגות שאמא הכינה (בעיקר עוגת גבינה אפויה, עוגות שוקולד ועוד עוגיות מרוקאיות, עוגיות בוטנים ועוגיות סולת עם קינמון). ביום הזה הריחות קיבלו משמעות של ממש. השולחן היה נראה כמו שולחן מימונה ממש. היום אני דואגת להמשיך את המסורת גם היום אצלי בבית.

זאב שומכר

אני צם מגיל 12. המנהג הוא להתחיל לצום שלוש שנים לפני שמגיעים לגיל בר המצווה, כדי להתרגל.

אצלנו הצום עובר די מהר כי אנחנו כמעט כל היום בבית הכנסת. הקושי היה בעיקר בערב יום כיפור. כשמגיעים מבית הכנסת בערב חג או שבת, אנחנו רגילים להתיישב מיד לסעודה, אבל ביום כיפור חוזרים מהתפילה לשולחן ריק. אז מה עושים? פאזל של אלף חלקים. גם כילד וגם היום, פאזלים מאד עוזרים לנו להעביר את הזמן.

בארוחה מפסקת אין לנו מנות מיוחדות, אבל סעודת תום הצום היא משהו מיוחד. אמא שלי נוהגת להכין פיצה מעשה ידיה בצאת הצום, ובילדותי משך כל שעות הצום חיכינו לפיצה הזאת ופנטזנו עליה.

היום כל אחד מהאחים שלי ואני ממשיכים את המסורת הזאת. אני מכין למשפחה שלי פיצה עם תרד וגבינת מוצרלה, וכולנו מחכים לה בכיליון עיניים ורעב גדול. גדלתי בשכונה דתית ולא היה נהוג לרכב על אופניים ביום הכיפורים. אבל במודיעין מאד נחמד כשכל השכנים יוצאים לרחוב. יש מי שמביא כסאות, יש מי שמוציא אופניים, ויש תחושה מאד מיוחדת באוויר".

הילה בן אליעזר

יום הכיפורים הוא יום מאד משמעותי עבורי והמשמעות שלו עבורי משתנה במהלך חיי כשם שאני משתנה. יום הכיפורים מתחבר אצלי לכמה ערכים: משפחה, חיבור לזהות היהודית שלי ולעם היהודי, חיבור לשורשים ולמסורת.

מגיל 12 אני צמה בכל יום כיפור. אני זוכרת את הארוחה המפסקת שנהגנו לאכול בבית סבי וסבתי בקריית יובל בירושלים. סבא, שהיה ניצול שואה ואיבד את כל משפחתו, כעס מאד על אלוהים והתכחש בכעס לקיומו. יום כיפור היה היחיד בשנה שבו חרף ההתכחשות לקיומו של אלוהים הקפיד סבא לפקוד את בית הכנסת על מנת לכבד את משפחתו שנספתה בשואה באמירת קדיש.

היחסים המורכבים עם אלוהים ועם הזהות היהודית בכלל של סבא, מצויים גם בי ובאים לידי ביטוי בשיח פנימי מתמיד, והם באים לידי ביטוי באופן משמעותי ביום הכיפורים.


לא חטאנו לפניך

במודיעין הולכות וקמות "קהילות חילוניות", שמבקשות לבטא את יהדותן אך ללא הסממנים הדתיים הרגילים.  ביום כיפור הקרוב תציין קהילת "רעים"  את מפגש יום הכיפורים השלישי שלה

ביום שישי הקרוב יחול יום הכיפורים ועימו תגיע כמדי שנה אותה אווירה ייחודית. בתי הכנסת יתמלאו במספר מתפללים גדול במיוחד בעוד שברחובות הסמוכים יהיו מי שינצלו את דומיית החג למסורות משלהם, כמו הרכיבה ברחובות הריקים שכבר מזמן הפכה למעין מסורת בקרב הלא-מתפללים.

בשנים האחרונות צצו ברחבי הארץ, וגם במודיעין, קהילות חילוניות המבקשות לציין את יהדותן בדרכים מקוריות משלהן, עם מנהגים שפיתחו בעצמן. כך גם בקהילת "רעים" ברעות, שחבריה יערכו יום לפני החג ערב ייחודי לציונו. ערב דומה יתקיים גם בכפר האורנים בערב החג עצמו, וכן גם במקומות נוספים בארץ תחת הכותרת "פתוח בכיפור – מפגש חילוני בנאדם לאדם", שיוזמת התנועה ליהדות חילונית.

מפגש רעים של "רעים. עם כיפה אך בעיקר בלעדיה. צילום פרטי

הסיפור של קהילת "רעים" ("קהילה חילונית-יהודית-הומניסטית") החל בקיץ 2014. אייל יושפה מרעות, מראשוני הקהילה, מספר: "זה היה ממש לפני ראש השנה. אשתי ואני הסתובבנו ביישוב וראינו את בתי הכנסת. התחלנו לחשוב על כך שלנו כחילוניים אין בעצם מענה דומה לאותה קהילה שנוצרת בבתי הכנסת. אנחנו הגענו לרעות לפני כמעט 25 שנים, ליישוב שאמור היה להיות קהילתי בהגדרתו. המצב היום הוא שאין ממש תחושת קהילתיות ביישוב. התושבים לא מחוברים או קשורים אחד לשני וכל אחד מנהל את חייו לבדו. חשבנו לנכון שכדאי לשנות את המצב הזה".

כיום מונה הקהילה 65 חברים רשומים על משפחותיהם, העורכים בכל חודש קבלת שבת ופעילויות בכל חג. "אנחנו מאמינים בהכרות בין אנשים ולא רוצים לגדול בבת אחת לרמה כזאת שאנשים לא יכירו אחד את השני. הכוונה היא לפתוח את הפעילות לכל הציבור, כאשר הדגש הוא על היותנו קהילה יהודית-חילונית-הומניסטית. קהילה שרואה את היהדות כתרבות ואת התנ"ך כמקור השראה. אנחנו חילונים, אבל גם בחילוניות יש כל מיני סוגים. אנחנו לא מתפללים בקבלת השבת, אלא שרים".

שוחחנו השבוע עם יושפה, שמספר מה צפוי באירוע: "זה התחיל מזה שישבנו קבוצה של אנשים מהקהילה לסיעור מוחות, שבסיומו בחרנו כמה קטעי הגות ושירה בנושאי סליחה וחרטה. שלחנו את זה לחברי הקהילה וביקשנו מהם להוסיף את מה שמתאים להם וכך בסופו של דבר יצרנו מצגת שמשלבת את הקטעים. את כל אחד מהקטעים יציג האדם שבחר בו ויסביר מדוע בחר, כשבנוסף יהיו גם קטעי שירה".

מאיפה מגיע הצורך לציין את כיפור גם כחילוניים?

"התפישה של יום כיפור בהקשר המתייחס לבין אדם לחברו מאוד מתחברת לאופי שלנו כקהילה הומניסטית-חילונית, כך שהחג שהיה מאוד מרוחק מאיתנו הפך לכזה שכן ניתן להתחבר אליו".

יושפה מספר כי זו השנה השלישית בה חברי הקהילה מקיימים אירוע כזה, כאשר בשנים הקודמות הוא התרחש בערב החג עצמו. "כמו שאני רואה את זה, האירוע הזה בהחלט ממלא צורך אצל חברי הקהילה. אלה ערבים מיוחדים עם שיח ברמה אחרת ויש בהם איזו תחושת היטהרות מאוד נעימה. אני מדריך משלחות לפולין ויודע שכאשר אני מדבר פה בישראל על אושוויץ, זה שונה לגמרי מאשר שאדבר על זה באושוויץ עצמו. באותה מידה יום כיפור הוא חלק מהתרבות היהודית שלנו וכאשר מחברים את החג לתפישה החילונית-הומניסטית אז יש בזה מכפיל כוח".

יאיר דנון