ביבס 2.10.18
ציירי לך חלום

ציירי לך חלום

מה קורה כשקיבוצניקית נאלצת לוותר על החלום הכי בוער שלה לצייר? הוא מתעצם עוד יותר. כיום עבודותיה של עינת מזהר, ציירת ומורה לציור מוצגים בתערוכות חשובות בארץ ואף בברלין. ואם בא לכם לצייר איתה, תכינו כרטיס טיסה לפריז.  צילום אינגריד מולר

ישנם בתים שמעבר להיותם בית יש להם ערך מוסף, הם מדביקים אותך בתחושה של ייחוד, שוני ואנרגיות מיוחדות. ישנם בתים שהם גם גלריה. כזה הוא ביתה של עינת מזהר, תושבת מודיעין שהציור הוא בנפשה. קירות ביתה מלאים בציוריה האמנותיים.

להתפכח מהחלום

הרומן של מזהר (56) עם הציור התחיל בתיכון כשהיא למדה במגמת אומנות. "נתתי לעולם הזה להשתלט עליי. שם התעוררה התשוקה שלי לציור והיה לי ברור שאני רוצה להיות ציירת", אומרת מזהר בעיניים בורקות. היא התקבלה למדרשה לאומנות ברמת השרון ולמרכז לאומנות חזותית בבאר שבע ולבסוף בחרה ללמוד בדרום כדי להיות קרובה למשפחה. בתום הלימודים הגיעה מזהר לקיבוץ עין גדי והכירה את בעלה. "היה לי תואר הוראה באומנות ופנטזיה מאוד חזקה שיהיה לי שבוע עבודה בתחום שאני כל כך אוהבת. אבל הקיבוץ גרם לי להתעורר מהפנטזיה הזאת".

על פי החלטת הקיבוץ, קיבלה מזהר יומיים עבודה בתיכון אזורי קטן כמורה לאומנות. "בשאר הימים הייתי 'פקק' בבתי ילדים, חדרי אוכל ומטבחים. רק יומיים עשיתי למעשה את מה שהיה החלום שלי לעשות. בגלל העומס בעבודה והטיפול בבני הבכור שאך נולד לא היה לי זמן לעסוק בציור".

מזהר לא הסתפקה ביומיים הוראה בלבד. "כדי להרחיב את המשרה הרחבתי את תחומי הדעת בתנ"ך ומחשבת ישראל ואז עבדתי משרה מלאה בהוראת המקצועות האלו כולל אומנות. כך במשך 16 שנה. כשהייתי מלמדת אומנות, מסלול ההתמחות היה עיצוב קרמי. לבשתי בגדי עבודה שהיו מתלכלכים בחימר ולכן הייתי צריכה בכל פעם ללכת להתקלח, להחליף בגדים ולהמשיך לשיעור תנ"ך. אבל לא היו אלטרנטיבות אחרות".

במשך שנות שהותה בקיבוץ, נזנח הציור כשרוב המשאבים הופנו לעבודה ולילדים. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני צריכה כבר להתפכח מהחלום הזה", נזכרת מזהר. "הבנתי שזה כבר לא יקרה, זה רק חלום נעורים. אבל לימים הבנתי שזה חיידק שאי אפשר להמית".

מזהר לא חיה כל חייה בקיבוץ. היא בכלל נולדה בתל אביב, קרוב לים. "בגיל שלוש, אבי קיבל עבודה בכור בדימונה, אז עברנו לשם. הייתי שם עד כיתה י"ב עם הפוגה של מספר שנים במשאבי שדה שם התאהבתי בחיי הקיבוץ. לחזור לדימונה בגיל 14 היה עבורי משבר. לעין גדי הגעתי בעקבות נישואיי וכך התחילו 25 שנה של חיים בקיבוץ".

אהבת את זה?

"בהתחלה זה היה אידיאלי. זה היה קיבוץ יפיפה, ששגשג כלכלית, נקודה ירוקה ושופעת במדבר בעל הנוף המאוד דרמי. התאהבתי במקום. גם מבחינת תפיסת עולם הסוציאליסטי התחברתי. אני כזאת באופי שלי. מאמינה בשוויון הזדמנויות, חמלה, התחשבות הדדית. זה מאוד התאים לי והיה לי קל להשתלב. יחד עם זאת, אני אדם מאוד אינדיבידואלי ומאוד חרד לפרטיות שלו. כך נוצרו פרדוקסים שהתעצמו ככל שהמשכתי לגור שם".

מעין גדי למודיעין

בשלב מסוים, הרגישה מזהר שחיי הקיבוץ הגיעו לידי מיצוי: "כשהקיבוץ נקלע לקשיים כלכליים מכל מיני סיבות, זה חידד את כל הקשיים: הריחוק מהעיר, הבדידות הגיאוגרפית. היה לי קשה מאוד להיות תלויה באחרים ובהחלטות שלהם. בקיבוץ ישנן ועדות שהחליטו עבורי אם יהיה לי רכב, אם אני יכולה לנסוע לחו"ל לבקר את בעלי שעבד שם, אם אצא ללימודים וכמה ימי אומנות אקבל. הקיבוץ היה אז טרום הפרטה וכל הדברים נקבעו באסיפות וועדות. כשהקיבוץ היה עשיר, הוא היה יותר נדיב ויותר בא לקראת אנשים. ברגע שהתחילו הקשיים, אנשים הפכו להיות צרי עין, פחות מפרגנים ויותר מרירים".

עינת מזהר. "ראיתי בזה סמליות עצומה שגרמני מנתח כך ציור של ציירת ישראלית". צילום אינגריד מולר

במקביל נכנסה מזהר לתהליך של גירושין, אחר כך התחתנה שוב עם בעלה הנוכחי וב-2003 החליטה לעזוב את הקיבוץ, בו נולדו לה במהלך השנים שלושה ילדים. "כשהגענו למסקנה שאני ובעלי הולכים להקים בית משותף, הבנו שזה לא מתאים בקיבוץ. החלטנו על מודיעין מאחר וזאת הייתה העיר הקרובה ביותר לעין גדי כי ירושלים לא הייתה אופציה. בני הבכור נשאר בקיבוץ לסיים תיכון. הייתה לי במודיעין חברה מאוד קרובה שהבטיחה שתעזור לי".

מזהר התאהבה במודיעין "שהיא עיר לא גדולה מדי ומנוכרת. הרגשתי משהו יותר אינטימי וקהילתי. החלטתי להפסיק לשלב את האומנות בהוראה והתמקדתי בהורת התנ"ך בתיכון מו"ר. הייתי עסוקה בלאקלם את הבנות עבורן המעבר היה לא פשוט. הן היו זקוקות לתמיכה ותשומת לב. המשכתי לא לעסוק באומנות כי נפשית ומנטלית לא יכולתי להתפנות לזה. החלום הלך והתרחק".

איך הרגשת בנוגע לזה?

"כאבתי את זה. זאת הייתה אכזבה וניסיון להיפרד ממשהו שהיה חלום. זה היה מתסכל, אבל היו סדרי עדיפויות אחרים. הייתי חייבת להתמקד בילדים, במיוחד בבנות הצעירות שנשארו בבית. עבדתי במשרה מלאה והייתי סוג של חד הורית. רוב האחריות הייתה עליי וזאת הייתה התמודדות לא פשוטה. הילדים היו הדבר המרכזי בחיים".

אבל כנראה שיש חלומות שאי אפשר לגדוע. ב-2013 בתה הצעירה של מזהר סיימה תיכון ולטענתה "היא קיבלה את הכנפיים בחזרה. נגמרו ההסעות, עזרה במבחנים ובשיעורים, השיחות עם המורים. פתאום, אחרי 30 שנה, הרגשתי חופשיה לעשות מה שאני רוצה, לשים את עצמי בקדמת הבמה ולהגיד שעכשיו זה התור שלי".

"הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת להשתלמויות וקורסים בציור על מנת לרענן את הטכניקות והשימוש בשפה הזאת", נזכרת מזהר. "החיידק התעורר לחיים. כל השנים שלא עסקתי באומנות כאילו הפכו תמצית מרוכזת. אני לא מפסיקה לצייר, מלמדת שתי קבוצות בשבוע, משתתפת בתערוכות בארץ ובחו"ל, לוקחת לפחות שתיים – שלוש סדנאות אומנות בשנה. צמצמתי את משרת ההוראה ליומיים בשבוע ואני גם מדריכה ומנחה בבתי ספר של התוכנית 'מארג – כל ישראל חברים' שעוסקת בזהות יהודית שגם אותה צמצמתי על מנת לפנות זמן לציור".

על עצים וכבשים

מזהר משתתפת בימים אלה בתערוכה שמוצגת במתחם התחנה בתל אביב עם ציור של עץ שציירה בסיישל ועם שלושה ציורי פרחים בתערוכת "פרח נתתי לנורית" שהכנסותיה מוקדשות לסיוע בייעוץ משפטי ובירוקרטי לאנשים נזקקים מטעם התוכנית של אורלי וגיא בערוץ 10. ציוריה של מזהר אף חצו את גבולות ישראל ונמצאים בתערוכה בברלין. "האוצר של התערוכה התרשם מציוריי ופנה אליי. החלטתי לעשות מאמץ עליון ולא רק להציג בתערוכה (שגם כרוך בעלויות גבוהות), אלא גם להגיע לפתיחה. זה היה באפריל לפני שנה ושתי חברות שלי החליטו גם להצטרף. יומיים לפני הטיסה התקשר האוצר ואמר שטעה בלוח הזמנים ואנחנו לא נגיע לפתיחה, אלא יום אחרי. זה כבר לא היה בר שינוי אבל כפיצוי הובטחה לנו פגישה עם בעל הגלריה שהוא היסטוריון לאומנות. הוא ניתח את הציורים שלי ודיבר עליהם בתערוכה. בתערוכה השתתפו 16 ציירים ישראלים והייתה כתבה מאוד גדולה על זה. הוא ניתח את ציור עץ הזית שלי, עץ שנמצא בפריז, כאיחוד של 12 השבטים בגזע שלו. ראיתי בזה סמליות עצומה שגרמני מנתח כך ציור של ציירת ישראלית".

החולשה של מזהר היא עצים. "אחד הדברים שמרגשים אותי בעצים הוא התחושה שהזקנה רק מוסיפה להם יופי ועניין וזה בא כקונטרה למצוקה שלי בהתמודדות עם הזקנה שפוגמת ביופי ואסטטיקה".

נושא נוסף שבא לידי ביטוי בציוריה הוא נשים עמלות. "אני מתייחסת בציורים למעמד האישה בתנ"ך ונדהמת לראות שהיום ישנן עדיין נשים עמלות כמו אז שעובדות בחקלאות, מסיק של זיתים ועוד וגם זוכות למעמד דומה ללפני אלפי שנים. זה אבסורד בעיניי".

הנשים העמלות מביאות את מזהר להיזכר בתערוכה שעשתה בעקבות צילומיה של חברתה, עירית עשת-מור. "התערוכה התקיימה בהיכל התרבות במודיעין לפני כשנתיים. התרשמתי מאוד מהציורים של עירית וזכרתי אותה מהקיבוץ. אבל אז לא היינו בקשר ודווקא אחרי שהיא עזבה את הקיבוץ הפכנו לחברות. מאוד אהבתי את ציורי הנשים שלה והכבשים ובהשראתם ציירתי. כך עלה הרעיון לתערוכה משותפת. בעקבות העבודה המשותפת התקרבנו מאוד וגילינו שיש לנו הרבה 'פצעים' ו'שריטות' משותפים מהעבר כחברות קיבוץ".

מה למשל?

"כשראיתי את ציורי העדרים שלה רציתי לבכות. אני רואה בציורים האלו את הנשים בקיבוץ כפי שאני הרגשתי: הורידו לי את הראש, הייתי חלק מקבוצה, האישיות שלי האינדיבידואלית נמחקה ולא עניינה אף אחד. הכבשים עומדות על ההר ולא מודעות לסוף הטרגי שלהן. אני מסתכלת מהצד ומבינה שהסוף שלהן שחיטה, החיים שלהן זמניים. גם הצלמת סיפרה שהצילומים עוררו אצלה את אותן מחשבות וזה מאוד חיבר בינינו".

תומכת ביחימוביץ

כיום עובדת מזהר על סדרה של ציורים של מנהיגי המהפכה של קיץ 2011 ובינתיים סיימה לצייר את סתיו שפיר ומתכננת לצייר גם את שמולי ודפני ליף. "זאת מבחינתי מנהיגות אמיתית", מצהירה מזהר. "לסתיו שפיר יש היום השפעה על ועדת הכספים ומשקפת לציבור את התנהלות העניינים. היא עברה מהמחאה ברחוב לתפקיד משפיע וגורמת לדברים להתגלות. בזכות הצעקה שלה, התקשורת התגייסה. המהפכה הזאת סימנה ערוץ חדש ונתנה לגיטימציה לאנשים לרצות לשנות. הבינו ששווה לצאת החוצה לרחוב ולצעוק. באמצעות הדיוקנאות אני בודקת איפה כל אחד מהם היום. דפני ליף בחרה לא להיכנס לפוליטיקה ולכן גם תהיה מצוירת בהתאם".

מזהר מזוהה כבר שנים עם מפלגת העבודה. "תמיד הייתי שייכת למפלגת העבודה. כששלי יחימוביץ הציעה את המועמדות שלה למפלגת העבודה, חשתי הזדהות מאוד גדולה אתה ולכן נכנסתי יותר לעומק על מנת לעזור לה. כיום אני ציר עבודה במפלגה ואני זכאית להשתתף בהצבעות פנימיות של המפלגה. בשנים האחרונות, מאז ששלי לא היו"ר, התרחקתי מפוליטיקה ואני פחות פעילה. לאור מה שקורה היום כשחוסר היושר הפך לנורמה, אני מוכנה לעשות מאמץ אדיר על מנת לקדם אנשים ישרים".

מה דעתך על אבי גבאי?

"אני לומדת להכיר אותו. חייבת לציין שאני חשדנית, הוא עדיין לא שבה את ליבי".

מה שבה את ליבך אצל שלי?

"היא מאוד אותנטית ועקבית, לא מתחנפת, אומרת מה שהיא חושבת גם אם זה יעלה לה בכסא. היא לא עושה שיקולים אינטרסנטיים ציניים. אם האינטרס שלה לא הולך בקו ישר עם האינטרס הציבורי, היא תוותר על זה. בגלל שהיא לא 'מתנחמדת' היא מאוד מרגיזה אנשים בסגנון הדיבור ובדימויים. מה שמאכזב אותי זה שהיא לא הצליחה עד היום להעמיד את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון, אבל היא מאוד תומכת באבי גבאי. אני מקווה שתקום מפלגת מרכז – שמאל שמפלגת העבודה תהיה חלק ממנה, שתחליף את הליכוד ואשמח לראות את שלי בתפקיד משמעותי כשרה".

פוליטיקה וציור?

"אין שום דבר כרגע שמצליח לגרום לי שמחה ואושר בצורה כל כך אינטנסיבית כמו הציור. זה מרתק אותי, ממלא אותי, מעצים ומשמח. זה כמו שאנשים חווים אושר עילאי אחרי ריצה. כשאני בחופש אני יכולה לסיים ציור תוך ארבעה – חמישה ימים שבשגרה לוקח לי חודש וחצי לסיים. החוויה המיוחדת שיש לי עם ציור היא בכך שאני מרגישה סוג של חירות שלא אפשרי בשום תחום אחר. גם הילדים, הנכד ובן הזוג גורמים לי שמחה, אבל האושר שאני חווה אתם הוא גם תלוי בהם, זה חיצוני לי. בציור זה רק אני והידיים שלי. כשאני מסיימת ציור אני בוכה ומודה לאלוהים שזיכה אותי ביכולת הזאת ובתשוקה כי זה חייב ללכת ביחד. כשהילדה הצעירה עזבה את הבית, חוויתי משבר גדול כשהקן התרוקן. הציור מילא לי את החלל הזה מחדש. הוא מרפא".

סדנה בפריז

מזהר מסבירה שחלק מההתפתחות המקצועית שלה הן גם הסדנאות שהיא מציעה, ביניהן סדנה מיוחדת שתתקיים בפריז. את הרעיון המיוחד יזמה מזהר והציעה לצלם יואל תמנליס המוכר בנוף המודיעיני, להצטרף. "קיבלתי את הרעיון בעקבות תערוכת צילומים של יואל תמנליס ב'יד שרה', איתו אני בידידות כבר הרבה שנים, בעיקר בעקבות זה שהוא גם עוסק באומנות. חשבנו איך אפשר לעשות פרויקט משותף והנושא של פריז עלה מאחר ויואל מכיר היטב את העיר הזאת ואת פינות הקסם שבה. הרעיון הוא לקחת קבוצת ציירים, הוא יגיע עם צלמים ויחד נסע לפריז. יואל ייקח אותנו למקומות מיוחדים שם הציירים יציירו והצלמים יצלמו".

לסדנה, שתתקיים לראשונה באוקטובר, קדם סיור של השניים בפריז. "בדקנו את המקומות שמתאימים, מצבים של גשם וקור ונקודות השקה של ציירים וצלמים. הפורמט שבחרנו מאפשר גם צילום וגם ציור. אנחנו לא מטפלים במלונות וטיסות, אלא משאירים את הבחירה לאנשים על פי מה שמתאים להם. הסדנה תתקיים במשך ארבעה ימים, כל יום ארבע שעות, מה שמאיר למשתתפים גם זמן חופשי".

במהלך הסיור הזה "פגשה" מזהר את העץ הזית העתיק אותו ציירה בעקבות צילום של תמנליס: "התרגשתי עד דמעות. ממש חיבקתי את העץ. זאת תחושה שקשה להסביר במלים".

בקרוב תסגור מזהר מעגל גם עם קיבוץ עין גדי: "בעקבות הצפיות בפייסבוק בציורים שלי קיבלתי פניה לבוא ולעשות תערוכת יחיד באולם 'אבני' בעין גדי שזה אולם הופעות ואירועים מכובד מאוד שמשרת את כל אזור ים המלח. בפברואר אעשה שם תערוכת יחיד. כל הציורים שלי יהיו שם כולל ציורים שמדברים על התחושות הקשות שלי לגבי אותה תקופה. זאת סגירת מעגל סמלית מאוד".

יאיר דנון