ביבס 2.10.18
הילד הזה הוא אני

הילד הזה הוא אני

גיא גונן שנפצע במהלך שירותו הצבאי התעקש להגיע ליחידת הימ"מ ואף זכה בעיטור מופת של המשטרה על מבצע בו השתתף . הוא המשיך להציל חיים כפרמדיק במד"א, לעבוד כ"עוזר רופא" בבית חולים, ובשנה האחרונה הספיק להיפרד (בגיל 44) מהרווקות, להביא ילדה לעולם, ולהוציא לאור את הספר "ארמונות של חול" בהשראת חייו. צילום אינגריד מולר

גיא גונן בן ה-45 תושב חדש במודיעין עבר לכאן לפני כחצי שנה, קצת לפני שנולדה בתו הבכורה, כיום בת שלושה חודשים. רעייתו מזה כשנה, שני, צעירה ממנו בשנים רבות. היא רופאת שיניים שסיימה לא מזמן את לימודיה כעתודאית ועומדת להתחיל את שירותה הצבאי. גיא שירת בימ"מ ובהמשך עבד שנים רבות כפרמדיק, ניהל אורח חיים אינטנסיבי ונהנה מחיי הרווקות. "במשך שנים חשבתי שלא יהיו לי ילדים כלל והיה לי טוב ברווקותי" הוא מספר "ופתאום הרגשתי שאני רוצה כבר להתיישב ואז הכרתי את שני. הכרנו כשהעברתי בבית הספר לרפואה בירושלים קורס של שלושה ימים שבסיומם היא שלחה מישהי לברר אם אני פנוי" והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

השראה מהמבצע

גונן נולד בכפר ברנדס שהיה מושב באזור חדרה וכיום הוא חלק מן העיר. בצבא שירת בשריון ונפצע קשה בפניו במהלך השרות, כיום קשה להבחין בפציעה. למרות הפציעה המשיך לשרת כקצין עורפי והתעקש שלא להוריד פרופיל בשל חלומו להתגייס לימ"מ. ואכן, כבר בחופשת השחרור שלו הוא עבר גיבוש ליחידה. הימ"מ היא יחידת עילית של משטרת ישראל ללחימה בטרור השייכת למשמר הגבול ונמצאת בחזית הלחימה הממוקדת בטרור. היא מוגדרת כיחידה הלאומית המופעלת באירועי בני ערובה, ומשימותיה הן לחימה בטרור ובתשתיות הטרור בשיתוף השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, טיפול בפשיעה חמורה, כמו מעצרים בסיכון גבוה, חטיפות על רקע פלילי וחילוץ בני ערובה. מרחב הפעולה הגיאוגרפי שבו פועלת היחידה רחב יותר משל כל יחידה צבאית או משטרתית אחרת בארץ. כוח האדם ביחידה נבנה על לוחמים אשר סיימו שירות צבאי מלא ביחידות קרביות ומיוחדות, והם מתגייסים לימ"מ כאנשי קבע".

למה חלמת לשרת בימ"מ?

"כשהייתי נער, בשנת 1988, ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי ראיון עם נשים שירדו מ"אוטובוס האמהות". באירוע הזה חדרו שלושה מחבלים ממצרים, השתלטו על רכב צבאי שהיו בו ארבעה חיילים לא חמושים ובאמצעותו הם הגיעו לצומת ערוער. שם הם השתלטו על אוטובוס של עובדות הקריה למחקר גרעיני בדימונה שהיו בדרכן לעבודה ולקחו אותן כבנות ערובה. האוטובוס נקרא בשם זה כי הנשים בכל בוקר שלחו את ילדיהן למוסדות החינוך ואחר כך נסעו יחד לעבודה. הימ"מ התפרש בשטח. מפקד הימ"מ, אליק רון, נתן הוראה לפרוץ לאוטובוס ובתוך שניות ספורות הכול נגמר, בנות הערובה חולצו בלי שנפגעו חיילים או אמהות מן הפריצה". (לפני הפריצה נהרגו שתי אמהות וגבר מירי המחבלים). גונן שנפעם מהמבצע החליט שאם יוכל הוא יצטרף ליחידה."שירתי בימ"מ חמש שנים והשתחררתי בגיל עשרים ושבע".

גיא גונן. "המקרים שאנצור תמיד הם המפגש שלי כפרמדיק מול פצוע קשה"

רוב מבצעי הימ"מ, מטבע הדברים, לא זוכים לפרסום וחלק מהם אף מיוחסים ליחידות אחרות. במהלך שירותו, זכה בעיטור המופת של משטרת ישראל על מבצע שבו השתתף. במהלך פעילות שגרתית בגזרת חברון, נתקל כוח של ארבעה שוטרים באקראי בשלושה מחבלים מבוקשים אשר רצחו ישראלים והיו בדרכם לבצע פיגוע נוסף כשהם חמושים בנשק רב. הלוחמים הסתערו מטווח קצר והרגו את שלושת המחבלים. הצוות, נכתב באתר הגבורה, "פעל באומץ לב, במקצועיות וללא נפגעים לכוחותינו". יחד איתו זכו בעיטור גם שלושת חבריו אולם גונן עצמו לא מתלהב, בלשון המעטה, לדבר על העיטור. "המוטו של הימ"מ שחרוט על דגלו הוא: "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". ההכרזה הזו על מתן עיטור על משהו שהכשירו אותנו לעשות היא מוזרה בעיניי. יש אנשים שעשו דברים יותר גדולים ולא זכו בדבר. אני בסך הכל עשיתי מה שלימדו אותי לעשות ואני לא רואה סיבה לעסוק בזה".

 

"אני צריך אדרנלין"

לאחר שפרש מהימ"מ למד גונן באוניברסיטת בן גוריון, "פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים של שירות, החל מהגיוס לצבא, ראיתי מולי דשא וסטודנטיות, זה נראה לי כמו גן עדן, מרוב התלהבות בשנה הראשונה בקושי למדתי. התחלתי לחיות ונסעתי לטיול באוסטרליה". הוא התחיל בלימודי רפואה אך מהר מאד הבין שזה לא מתאים לו ולאחר מספר חודשים עזב. "רפואה זה מקצוע כפוי טובה. ילדים רוצים להיות רופאים אבל לא מבינים שמה שחשוב אצל רופא זה קודם כל החמלה. לדעתי כדי שאדם יהיה רופא הוא קודם כל צריך להביא קבלות על עשייה עם חמלה למען הקהילה. אני הבנתי מהר מאד, כבר במהלך שנה א', שלא טוב לי בטיפול ארוך הטווח באדם עם מחלות כרוניות ומתאים לי יותר הטיפול האקוטי, המיידי, של הדהירה לבית החולים, אני צריך אדרנלין". הוא למד רפואה דחופה, מסלול שהכשיר אותו להיות פרמדיק, וכמו קודם הוא בחר בעיסוק שבו החיים תלויים לעיתים על חוט השערה וצריך לתפקד מהר במצבי לחץ ולקבל החלטות מהירות. "התחלתי לעבוד כפרמדיק במד"א בירושלים. ספגתי שם מנות גדושות של אדרנלין וזה מאד ממכר, אתה כל הזמן מרגיש שאתה מציל חיים. יש אצלנו במקצוע אפילו אימרה: "מה ההבדל בין אלוהים לפרמדיק? אלוהים לא חושב שהוא פרמדיק...". העבודה קשה מאד אך מתגמלת, אתה מציל אנשים וצריך לפעול מהר. בין היתר עבדתי בנקודת הזנקה של נט"ן בעין גדי, זה מקום שמרוחק שעה וחצי נסיעה מבית החולים הקרוב, הדסה הר הצופים או סורוקה, וכשמגיע מקרה חירום אתה צריך להיאבק על חיי החולה עד ההגעה לבית החולים. כשאתה בנט"ן אתה פשוט מנסה להחזיק חיים בדרך. עבדתי כך במשך חמש עשרה שנים ובמהלכן גם לימדתי למעלה מעשר שנים בחוג לרפואה דחופה בבן גוריון ושימשתי כראש החוג לרפואה דחופה בילדים, לימדתי בין השאר קרדיולוגיה ואק"ג".

כמעט רופא

במקביל למד גונן במשך שנה וחצי בתל השומר קורס "עוזר רופא", מקצוע רפואי חדש, וכעת הוא עובד בעבודה קצת פחות אינטנסיבית ב'שערי צדק'. "אני עובד בחדר המיון, אני הראשון שרואה את החולה, מעבד את הנתונים, מתחיל לעשות בירור ואז פונה לרופא בכיר. זה מקביל לעבודה של מתמחה, ובעצם מחזק את מערך המתמחים. זו פרופסיה חדשה והשינוי הוא לא קל, במיוחד לרופאים הבכירים אך גם לסטאז'רים, שמצד אחד למדו יותר שנים מאיתנו והם רופאים ומצד שני הם חסרי ניסיון בטיפול בחולים. המקרים שאנצור תמיד הם המפגש שלי כפרמדיק מול פצוע קשה. כעוזר רופא אין את הקטע האקוטי של דחיפות, גם אם יש מקרים דחופים זה לא כמו טיפול מיידי בשטח. העבודה החדשה לא כל כך אנרגטית ואין בה אדרנלין כמו שהייתי רגיל אבל אני מרגיש שפרשתי בזמן מתפקיד של פרמדיק. זה תהליך של התבגרות, גם נפשית. זה כבר הפך להיות קשה לעבוד במשמרות של עשרים וארבע שעות, כולל שבתות וחגים, ולהתפלל כל הזמן שאתה לא טועה במינונים של התרופות אחרי שמונה עשרה שעות משמרת, ואחר כך לנסות להשלים שעות שינה בבית כשמול עיניך התמונות מהפיגועים או מהחולים הקשים. יש דברים שאני לא שוכח, אני זוכר כל תמונה של תינוק וילד מן השנים האלו, זה נחרט בי בצורה הקשה ביותר".

כותב בהפסקות

בשעות הארוכות שישב גיא בנקודת ההזנקה של נט"ן, במשמרות שבין ההקפצות, הוא מצא זמן ותנאים נוחים לכתוב. "היה לי זמן לשבת מול המחשב ולכתוב, כתבתי ושלחתי לעצמי הביתה במייל והמשכתי בבית, זה בער בי". גיא כתב שירה כבר בתקופת הצבא ומעיד על עצמו שהוא אוהד גדול של יהונתן גפן, אולם כעת הוא מתמקד בפרוזה. ספרו הראשון שיצא לאור, "ארמונות של חול", מלא גם הוא בהתרחשויות קיצוניות. הספר מתאר בלשון קולחת את סיפור חייהם של שלושה דורות והוא מתואר דרך עיניו של הילד, הנכד המתבגר. זהו סיפור משפחתי המתאר את היחסים בין בני המשפחה, אשר שלובים באירועים ישראליים כמו מתחים עדתיים, חזרה בתשובה, גילוי עריות, פיגועים ומעל הכל - סיפור השואה שכותב הילד על סבתו והסיפורים שהוא שומע ממנה, שהם מזעזעים. מאחר ואפילו בארצנו עתירת הדרמות המשפחתיות, המתחים והאסונות קשה למצוא גודש משפחתי שכזה, נראה שגיא ניסה לתאר בספר באופן אינטנסיבי את כל תלאות החיים בארץ. הסיפור הוא בדיוני אך יש בו תיאורים מציאותיים ומוכרים שיכולים לסקרן ולרגש. "את הרעיון לספר קיבלתי ממטופלת שפגשתי בעבודה כפרמדיק. זה היה בשנת 2006. הגענו לבית של מטופלת עם בעייה בלב, היא גרה בבית עשיר, שונה מאד מהמצב שרבים מניצולי השואה חיים בו. המטופלת הייתה מבוגרת אך מאד מטופחת. אחרי ששיפרנו את מצבה החובש אמר לה: "נו, עכשיו את יכולה לחייך", היא הסתכלה עליו וענתה: "את אחותי אנסו במחנה השמדה ואותי לא כי כשהם התווכחו את מי יאנסו קודם הצלחתי לברוח". באותו רגע הרגשתי שאני מוכרח לכתוב ואז התחלתי. הספר הוא אמנם בדיוני אך כמעט כל מה שמתואר בו על השואה הוא אמיתי. את הסיפורים מצאתי ב'יד ושם', קראתי שם סיפורים של ניצולים ומהם הרכבתי את הסיפור של הסבתא. הפרט היחיד שאינו נכון הוא הסיפור שהסבתא מספרת על כך שהכניסה את גופות הוריה לקרמטוריום. את זה הכנסתי במכוון מתוך רצון לזעזע כי אני מרגיש שמשנה לשנה אנחנו קצת מקהים ביחס לשואה בכלל ולניצולים בפרט, אם לפני עשרים שנה מישהו היה כותב כמה המילקי יותר זול בגרמניה היו מתנפלים עליו. אימא שלי, שהיא הלקטורית הראשונה שלי, הציעה לי לכתוב כך שיהיה ברור שזה לא אמיתי, אולי כמו חלום, אבל אני רציתי שזה יטלטל. הספר גם מביא הרבה מאד אירועים וסוגיות מחיינו כאן כי רציתי לעשות אסופה של דברים שכאילו לא קשורים, רמזים, ולחבר אותם בהמשך: הסיפור של השואה, הגירוש מהבית, האח ש'נעלם', ובסופו של דבר הפאזל מתחבר ונוגע בהרבה סוגיות של החיים כאן, כולל ההווי הירושלמי שמי שנולד וגדל בעיר ירגיש בו כמו בבית".

כשמכירים את הרקע האישי שלך נראה שהספר משקף אותך כי גם הוא אינטנסיבי, דחוס ומלא בדרמות ובמשברים?

"זה כנראה נכון. הספר הוא לא אוטוביוגרפי מבחינת הסיפור אבל הילד, הגיבור, עם האופי והמחשבות שלו וגם סיפור ההתבגרות שלו, הוא בדיוק אני. יש בו גם תיאורים מיניים ובתחילה, באחת ההוצאות שאליהן פניתי, ביקשו ממני להוריד אותם, אבל סירבתי".

הספר השני שגיא סיים לכתוב ומיועד לצאת לאור מתאר עולם עתידני עם מציאות מטרידה, שבה במדינת ישראל אין מים. "הספר קשה לקריאה, זה רומן שמתאר מציאות חיים קשה של אנשים והנסיונות שלהם לפתור אותה. הוא מתרכז בכמה דמויות וביחסים ביניהן. אני שמח מאד לראות שגם בעולם האינטרנטי של היום אנשים עדיין קוראים ספרים ומקווה שזה יימשך".

עם משפחתו. "במשך שנים חשבתי שלא יהיו לי ילדים כלל והיה לי טוב ברווקותי"

מודיעין, מקום המגורים החדש של גיא ומשפחתו, כמו גם העבודה החדשה, הם שינוי ומעבר מעיסוק וממקום מלאי אקשן ליישוב ולאורח חיים רגועים יותר. "לעזוב את ירושלים ולעבור למקום כמו מודיעין זה לעזוב עיר עם הרבה אופי ואווירה שיש לה כמובן גם אופי קשה ולעבור לעיר יותר גולמית. ההורים של אשתי גרים גם הם כאן ויש לנו עזרה מהם אז השתקענו פה, ומצאתי פה אנשים טובים".

יאיר דנון