הום סטייל 17.5.18
לא דיברנו עוד על הזקנה

לא דיברנו עוד על הזקנה

"אנשים פוחדים לדבר על זקנה כי זה שלב שמוביל למוות. אבל משמעות לא להגיע לזקנה היא למות בגיל צעיר. ואת זה אף אחד לא רוצה". לרגל "חודש הקשיש בישראל" פותחת ליאת בר צוהר לעולם של 8,000 האזרחים הוותיקים החיים במודיעין – שהם ההורים והסבים של כולנו. בתמונה: פעילות "בית חם" של העמותה למען הקשיש במודיעין. (צילום באדיבות העמותה)

השבוע ייפתח "חודש הקשיש בישראל", שמטרתו העלאת המודעות בחברה לצרכיהם של הקשישים. בארגוני הקשישים ברחבי הארץ מקווים לגרום לשינוי מחשבתי לגבי גיל הזהב, ומי שיכולה להאיר עבורנו כמה צדדים פחות מוכרים לגבי הגיל השלישי היא ליאת בר, מנהלת המרכז לגיל הזהב ולליווי בין דורי במודיעין.

בר, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה ופסיכותרפיסטית, מתמחה בעבודה עם קשישים. לדבריה, הזקנה כמעט ואינו זוכה למקום בשיח הציבורי: "אנשים פוחדים לדבר על זקנה כי זה שלב שמוביל למוות. הדבר שהם לא חושבים עליו הוא שהמשמעות של לא להגיע לזקנה היא למות בגיל צעיר. ואת זה אף אחד לא רוצה. ולמרות זאת, הקושי לדבר על זקנה ומה שהיא מביאה הוא גדול. וחבל".

את הגיל השלישי מחלקת בר לשלוש תקופות מרכזיות: "תקופת הזקנה הצעירה (65-75) מאופיינת ביציאה לגמלאות והתמודדות עם מציאת משמעות ותפקיד בחיים החדשים. לרוב הסבים והסבתות יש תפקיד מרכזי בסיוע לילדיהם, בעיקר סביב גידול הנכדים. זו גם תקופה בה הבריאות תקינה, לרוב, ויש הזדמנות וכוח לטייל וליהנות. תקופת הזקנה האמצעית (75-85) מעמתת את הקשישים עם אובדנים רבים כמו ירידה בבריאות ובתפקוד, ירידה במידת העצמאות, אובדן בן/בת זוג ואובדן חברים. בתקופה זו סוקרים הקשישים את חייהם ועושים "חשבון נפש" לגבי הישגיהם, מימוש השאיפות שלהם ודברים שמתחרטים עליהם".

מה קורה בתקופת הזקנה השלישית?

"תקופת הזקנה המופלגת (85 ומעלה) מתאפיינת לרוב בבידוד, בגלל הקושי הפיזי לצאת מהבית, וכתוצאה מכך גם מתחושת בדידות קשה. "בתקופה זו יש הרהורים לגבי המוות המתקרב. כאן אנחנו נתקלים בבעיה נוספת. למדתי שרוב הקשישים רוצים לדבר על המחשבות שלהם לגבי מותם, אבל נתקלים בתגובות של 'מה את מדברת שטויות?', 'יש לך עוד זמן' וכדומה. תגובות אלה נובעות מהקושי המובן של הילדים לחשוב על אובדן הוריהם. אבל צריך לעצור רגע ולחשוב על מה הסירוב לדבר עושה לקשישים. כי מה שקורה בפועל זה שהוא משאיר את הקשישים בבדידותם. חשוב לאפשר את הדיבור על המוות. הוא מבטא את ההכנה של הקשישים לסכם את חייהם, להיפרד מהקרובים להם, לבטא את רצונותיהם ולהרגיש מוכנים יותר".

* * *

בעשורים האחרונים הפכו "בתי האבות" של פעם ל"דיור מוגן". במקרים רבים אלה הם קומפלקסים יוקרתיים, המבקשים לספק את כל צרכיהם הפיזיים והחברתיים של הקשישים. לדברי בר, זה לא מובן מאליו שכל קשיש ירצה לעזוב את ביתו לעקור לדיור המוגן: "בתקופה הזקנה האמצעית קשישים ובני משפחתם תוהים האם לעבור לגור בדיור מוגן. יש תפיסה שבדיור מוגן הכל יהיה מעולה, אבל חשוב מאוד לדעת שדיור מוגן לא מתאים לכל אדם. הבחירה בדיור מוגן נובעת לרוב מההתערערות תחושת הביטחון בבית. החשש שמא יחושו ברע ולא יהיה מי שיראה ויעזור הוא גדול מאד ואז פונים לדיור מוגן, שימלא גם את הצורך בביטחון והגנה וגם את הצורך בחיי חברה".

אז למה זה לא מתאים לכולם?

"המעבר לדיור מוגן מחייב פרידה מהסביבה המוכרת, מרופא המשפחה שמלווה אותי כבר עשרים שנה. פרידה מהרבה מהחפצים המקיפים אותי שנים רבות, שלא יהיה להם מקום בדירת החדר-שניים בדיור המוגן. הדיור המוגן גם מזמן התמודדות עם הפחדים שלנו בהזדקנות. אנו מוקפים קשישים, אנשים שהגיעו יחד איתנו לדיור המוגן נעזרים עכשיו בהליכון, נזקקים לעזרת מטפלת, נפטרים. גם מי ששלם עם המעבר לדיור המוגן ושמח עם הבחירה שעשה, עדיין עובר משבר מעצם השינוי הגדול וזקוק לעזרת המשפחה וגם אנשי מקצוע".

איך מומלץ לסייע לאותם קשישים בתקופה הזו?

"בכל תקופות הזקנה קשישים עלולים לחוות משברים. זו תקופה שמעמתת אותנו עם מחשבות לא פשוטות, ופעמים רבות יש קושי להתמודד איתן ועם ההשפעה שלהן עלינו. חשוב מאוד להיות קשובים למצבם של סבא וסבתא ולהציע טיפול, בלי להתבייש, כדי להחזיר את איכות החיים שחשובה מאוד בכל גיל".

להפיג את הבדידות

בעמותה למען הקשיש במודיעין מודעים היטב לאחת הבעיות העיקריות המאפיינות את הגיל השלישי – הבדידות. אמנם מודיעין נחשבת לעיר צעירה במיוחד, אולם למרות זאת מתברר כי בעיר מתגוררים כ-8,000 אזרחים וותיקים. מיגל הרף, יו"ר העמותה, מסביר למה הם זקוקים בכדי לפתור את בעיית הבדידות של תושבי העיר המבוגרים. "לצערי הרב זקנה זה לא סקסי. ילדים זה חמוד, זקנה זה 'מבאס'. זה היחס בחברה לאזרחים ותיקים. אין מספיק תקציבים לתחום ואנחנו נאלצים לפנות כל הזמן לארגונים ואנשים פרטיים לקבלת תרומות, כדי שנוכל לפעול למען האזרחים הוותיקים. במקום להבין שמחר זה אני, כולם מעדיפים לטמון את הראש בקיר ולהתעלם מהשלב הזה בחיים. מטרת העמותה בכל פעולותיה היא לשבור את מעגל הבדידות ולהכניס אור, חיים וחברה לשגרת חייהם של קשישות וקשישים רבים".

ואיך עושים את זה בשטח?

"כדי לעשות את זה יש צורך במאות מתנדבים, שיהיו מוכנים להקדיש מזמנם וממרצם למען האזרחים הוותיקים בקהילה. המתנדבים מתחילים את דרכם בכיתה י', דרך פרוייקטים של מעורבות חברתית, והגילאים עולים כאשר גם אזרחים ותיקים רבים נרתמים למען חברים בגילם, או צעירים מהם מעט. העמותה מפעילה שני מועדוני יום לקשישים בעיר ובנוסף ישנם גם פרוייקטים נוספים".

פרוייקט כזה הוא "בתים חמים" המאפשר מפגש של אזרחים ותיקים בבתים פרטיים אחת לשבוע. כל "בית חם" מנוהל על ידי מתנדבת שאחראית לארגן הרצאות, דיונים, פעילויות ועוד. בכל "בית חם" חברים אנשים לפי השכונה בה הם מתגוררים או לפי תחומי עניין. יש "בית חם" לשוחרי מוסיקה, "בית חם" לשוחרי אמנות, "בתים חמים" בשפות שונות (אנגלית, ספרדית, צרפתית יידיש) ועוד. כאן מתאפשר מפגש חברתי שגם מוביל לקשרים חברתיים שנמשכים גם מעבר לאירוע עצמו.

פרוייקט אחר, בשיתוף העיריה, הוא להגיע לקשישים הבודדים בביתם. הרף: "בעיר יש לא מעט יש קשישים שמתקשים לצאת מהבית בשל מוגבלות פיזית ומחלות. יש לנו פרויקט בשם 'ביקורי בית' שבו בני נוער ומתנדבים מבוגרים מגיעים אחת לשבוע לבתים של אזרחים ותיקים המרותקים לביתם. הם משוחחים, צופים בסרטים, קוראים עיתונים, עושים עבודות יד וכל מה שעושה טוב לשני הצדדים. ויש גם את 'אוזן קשבת' - שיחה יזומה אחת לשבוע ממתנדבות העמותה שבודקות מה שלומם ומנסות לאתר בעיות."

יאיר דנון