ביבס22.10.18
לתת זה לקבל

לתת זה לקבל

טל דוד בת ה-15 מצאה דרך הנתינה אושר גדול וסיפוק אדיר. היא מתנדבת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ומשמשת כרכזת בפרויקט הסברה ישראלי של בני נוער. "היכולת שלי לתת היא אושר והיא הופכת אותי למשמעותית בעולם" היא אומרת וממליצה לאמץ את הגישה הזאת לחייםצילום אינגריד מולר

בעידן שבו בני הנוער ממעטים להוריד את עיניהם ממסכי הטלפונים והמחשבים, נדיר למצוא נערה שעוסקת כל כולה בנתינה ועשייה. כזאת היא טל דוד (15), תלמידת כיתה ט' בתיכון אורט עירוני ד', המתנדבת פעם בשבוע בתכנית "לב אל לב" של אקי"ם עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ומשמשת גם כרכזת צעירה בפרויקט " "Eye 2 Israel של רשת בתי הספר אורט, העוסק בהסברה ישראלית של בני נוער מישראל בעולם כולו. "אנחנו עוברים סדנאות בבית ספר ומקבלים כלים לצאת למסע הסברה" אומרת טל "זוהי עבורי תחושת שליחות עצומה, בגיל הזה בני הנוער מתחילים לגבש דעה וזה הגיל לתת את המידע, מבחינתי להצליח לשנות דעה אחת בעולם היא הבסיס להרבה דעות בהמשך."

חרם כיתתי

"אני מאמינה שאם כל אחד מאיתנו לא יעשה משהו טוב לחברה לא תהיה לנו חברה, חברה מבחינתי זה קשרים בין בני אדם." אומרת טל דוד, בפגישתו במרכז השכונתי שמתחת לביתה. במהלך השיחה איתה היא מידי פעם עוצרת ואומרת עד כמה היא מתרגשת ושקשה לה לדבר על עצמה. טל היא בת שלישית מתוך ארבעה אחים, אביה עובד בהייטק ואמה מנהלת גן פרטי בעיר.

כיצד נדבקת בחיידק של הנתינה?

"כבר בתור ילדה קטנה אהבתי לתת מעצמי וחיפשתי מה אני יכולה לתת ולתרום. כשהייתי יורדת לפארק עם אמא שלי אני זוכרת שהיא תמיד כיוונה אותי לשתף חברים ולחלוק."

טל דוד. "אני זוכרת שאחרי אותה פעילות  הייתי מחוייכת. לא זכור לי אושר כזה בחיים".צילום אינגריד מולר

אבל היתה גם תקופה שקצת פחות נעים לה להיזכר בה. עד כיתה ה' היו לה הרבה חברים וחברות והכל היה נורמטיבי היא מספרת וקולה קצת רועד: "בכיתה ה' הגיעה ילדה חדשה לכיתה ואני התחברתי איתה. פתאום התנהגתי בצורה שלא היתה מוכרת לי, לא כיבדתי את ההורים שלי, התחצפתי למורים ועשיתי דברים רעים. בדיעבד אני מבינה שנגררתי אחריה. יש לי קשר חזק מאוד עם אמא שלי ואני זוכרת משפט שהיא אמרה לי באותה תקופה: "טל, תחשבי על הבן אדם שאת רוצה להיות." היא נתנה לי להבין שאני לא מתנהגת כמו שהייתי רוצה ושאני מושפעת לרעה. מאותו רגע התרחקתי מאותה ילדה. היא כעסה והסיטה את הילדים בכיתה נגדי. פתאום התחילו לצחוק עלי ועל המראה החיצוני שלי. עברתי תקופה קשה מאוד בבית הספר, היה לי קשה להבין איך מראה של בן אדם הופך לצחוק ולעג של ילדים אחרים. עם המעבר לחטיבה פתחתי דף חדש עם חברים וחברות חדשים והשארתי את התקופה הקשה מאחורי."

סיפוק אדיר

את חושבת שמה שעברת כילדה חידד לך את המקום הזה של לעזור לאחר?

"כן. ההסתכלות על האחר היתה עבורי סוד ורציתי לחקור את הנושא לעומק. להבין איך האחרים חושבים ובמה הם שונים ממני. עניין אותי לחקור איך החברה מקבלת את האחר, וגיליתי שהחברה לא באמת מקבלת את האחר. הבנתי שחייב להיעשות שינוי בנושא הזה. היום, אחרי שנתיים של עבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים, אני מגלה שמערכת היחסים איתם שונה. הם לא רואים את מי שאתה מבחוץ, הם לא שופטים אותך על פי המראה החיצוני הם רואים את הפנים שבך. הם רואים נטו את מי שאתה באמת." טל עוצרת רגע את עיניה בורקות ואז מוסיפה: "הם הופכים להיות מראה פנימית שלך ומראים לך את מי שאתה באמת! אין זיופים, התחנפויות ושקרים מה שקיים זה מה שיש."

מתי וכיצד התחלת להתנדב?

"בחודש מרץ 2016 לקראת מסיבת פורים בסניף אקי"ם של מודיעין, פנתה אלי חברה לעבודה של אמא, שיש לה בן עם צרכים מיוחדים, ושאלה אותי אם אני מוכנה לבוא להפעיל תחנה של משחקים במסיבה. הסכמתי לא ידעתי למה לצפות ולקראת מה אני הולכת. הפעם הראשונה היתה מאוד קשה ואפילו מפחידה. היה לי קושי להתמודד עם העובדה שזה הגורל של אותו ילד שפגשתי. אחרי שהגיעו עוד ועוד ילדים וראיתי שכל מה שהם רוצים זה לשחק התמונה היתה הרבה פחות מפחידה וברגע אחד זה הפך לאושר גדול. בשונה מאנשים אחרים אצל אנשים עם מוגבלויות יש ניצוץ בעיניים תוך כדי משחק, החיוכים שלהם מדבקים והאושר שלהם מדבק אי אפשר להשאר אדישים אליהם. אני זוכרת שאחרי אותה פעילות בדרך הביתה הייתי מחוייכת לא זכור לי אושר כזה בחיים. הרגשתי סיפוק אדיר ורצתי לספר להורים שלי על החוויה.

עוד באותו לילה כשהלכתי לישון הרגשתי שאני חייבת להמשיך את הקשר הזה איתם. רציתי שתחושת האושר הזו לא תגמר לעולם. כעבור שלושה חודשים קיבלתי הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ שאקי"ם מחפשת חונכים לקייטנות הקיץ שלהם. תוך פחות משתי דקות נרשמתי לקייטנה. אחר כך גיליתי שעוד חמישה חברים שלי מהשכבה גם נרשמו והשמחה היתה כפולה. בתחילת חודש אוגוסט הזמינו אותנו לערב חונכים לפגוש את רכזת החונכים של אקי"ם. היינו 70 ילדים מכל העיר, לא עברנו מיונים או סינון. הערב נפתח בשאלה: 'מי יודע מה זה ילד עם צרכים מיוחדים?'. קיבלנו הסבר מפורט על הקשת הרחבה של המוגבלויות השונות: נכות, לקות שכלית, שיתוק מוחין, ותסמונות למיניהן.

בסוף הערב קיבלתי את השיבוץ שלי, שנעשה בדרך אקראית. קיבלתי את מ' ילדה מקסימה בת 8. הכינו אותי לכך שהיא ילדה אנרגטית ותזזיתית. קיבלתי טלפון של ההורים שלה ונתבקשתי לתאם פגישת היכרות איתה לפני תחילת הקייטנה. הגעתי אליה הביתה והתלבטתי המון לפני שדפקתי בדלת. נכנסתי עם המון חשש לא ידעתי איך יהיה המפגש בינינו. נזרקתי ישר למים העמוקים כשאמא שלה הציעה שנלך מ' ואני לקניון לסיבוב קצר. בדלת לפני שיצאנו היא עדכנה אותי שמ' לא מדברת רק עושה תנועות עם הידיים. הסתובבנו בקניון למשך שעה, שהרגישה לי כנצח, אני זוכרת את עצמי מסוחררת וכל הזמן רצה אחריה ממקום למקום. כעבור שבועיים הקייטנה התחילה. ביום הראשון הפגישו בינינו שוב ובמשך כל היום מ' ברחה ממני ואני רצתי אחריה בניסיון לתקשר איתה."

היה רגע שרצית לוותר ולהרים ידיים?

טל עונה בחיוך גדול וממיס עם גומות חן: "ככל שהמשיכה הקייטנה מצאתי דרכים להתקרב למ' והצלחנו לתקשר אחת עם השנייה. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה ומשחזרת את התנועות שלה כדי להכיר יותר ויותר מקרוב את השפה שלה ולדעת להבין אותה. בסוף הקייטנה היה בינינו חיבור מדהים."

מה קרה כשהסתיימה הקייטנה כעבור שבוע וחצי?

"במהלך הקייטנה אתה מקבל כל-כך הרבה אדרנלין מהעבודה עם הילדים ואתה בסוג של היי. אתה חווה כל-כך הרבה רגשות ופתאום בבת אחת זה נגמר ויש ריק גדול ואתה עלול לשקוע בדאון." מקשה אז איך בכל זאת מתמודדים?

"במהלך הקייטנה רכשתי המון חברים לחיים שהיו חונכים ביחד איתי. חווינו ביחד חוויה יוצאת דופן והפכנו לסוג של משפחה. עד היום יש לנו מפגשים משותפים אנחנו עוזרים אחד לשנייה ויש לנו הומור משותף. בערב האחרון של הקייטנה רכזת המתנדבים סיפרה לנו על פרויקט מיוחד שנקרא "לב אל לב" שבו יש לחנוך חניך פעם בשבוע למפגש של שעתיים למשך שנה. מיד ידעתי שאני רוצה להתנדב לפרויקט."

למצוא את החיבור

במהלך השנתיים האחרונות ועד היום מתנדבת טל בפרויקט "לב אל לב". כשהיא מדברת על הילדים שהיא ליוותה ומלווה היא מתמלאת אושר ועיניה נוצצות. היא מוציאה את הנייד כדי להראות לי תמונות וסרטונים מהמפגשים איתם: "בפעם הראשונה קיבלתי את א' בת 10 ילדה עם שיתוק מוחין בגפיים התחתונות מתניידת עם הליכון. במפגש הראשון בביתה, הייתי כבר למודת ניסיון (מהקשר עם מ') והבאתי איתי חבילת מדבקות ורודות, למקרה שהמפגש לא יזרום. א' אכן היתה מרוחקת ואפילו התעלמה ממני עד שהוצאתי את המדבקות ושם נוצר חיבור והעיניים שלה זרחו. במשך שנה בכל יום שני הגעתי אליה הביתה היינו משוחחות על איך עבר השבוע. ההצלחה של המפגש היתה תלויה במצב הרוח של א'. היו מפגשים לא קלים בהם ישבנו ושתקנו."

ספרי על מפגש יוצא דופן שהיה לך איתה?

"סבא וסבתא שלי נפטרו שניהם במהלך החורף האחרון בהפרש של חודש ימים. ישבנו שבעה באילת, עיר הולדתה של אימי, ולא הגעתי לשלושה מפגשים עם א'. המוות שלהם היה מאוד טראומתי עבורי. היה לי קשר מיוחד עם סבא שהיה ניצול שואה", היא מספרת בעיניים דומעות. "במפגש הראשון עם א' אחרי שנעדרתי היא אמרה לי 'שמעתי שסבא וסבתא שלך נפטרו ואני רוצה להגיד לך שזה בסדר כי הם ביחד בגן עדן ואת לא צריכה להיות עצובה בגלל זה.' הייתי המומה מהבגרות שלה ומהדרך שלה להביע את הרגשות. במצב שהייתי בו קיבלתי ממנה המון כוח והצלחתי להסתכל על הדברים אחרת, היא פקחה לי את העיניים. באותם ימים התעסקתי המון במוות עלו לי מחשבות כמו מתי ואיך אני אמות? מתי היקרים שלי ימותו? א' גרמה לי להבין שגם אם אני אמות וכשאני אני אמות אני רוצה שידעו שאני עשיתי משהו אחר בעולם! שיזכרו אותי בגלל מי שאני והדרך שבה אני מתנהלת. ההסתכלות של א' על המוות והראייה שלה את חצי הכוס המלאה גרמה לי לשנות את ההסתכלות שלי על החיים."

תובנות בוגרות

במהלך הראיון אני מזכירה לעצמי שאני מראיינת נערה בת 15 אבל בוגרת ומיוחדת במינה. בימים אלה היא מתנדבת עם י' ילד בן 7 עם לקות שכלית שנעזר בהליכון. העיניים של טל נוצצות כשהיא מספרת לי עליו: " י' הוא ילד טהור אין בו שום רוע או רצון לפגוע הוא ילד מיוחד במינו. הדרך שבה י' מדבר יכולה להיחשב בעיני אחרים כדרך מוזרה ולא רגילה. י' מדגיש כל הברה במילה ומדבר לאט. ובכך הוא מדגיש כל מילה ומילה, בעיני זה הייחוד שלו והיופי שבו. אין פה כל פגם או סיבה ללעג וקשה לי לראות אנשים אחרים שמסתכלים בעין מלגלגת או לא מבינים אותו." עוד היא מוסיפה: "י' חי בקצב שונה, גם בהליכה שלו וגם בדיבור, וזה נותן לי לחשוב רגע על הקצב של החיים שלנו. בזכותו אני מבינה שהחיים עוברים מהר מדי וצריך לייחד וליהנות מכל רגע."

לשנות את הסטיגמה

טל דוד גם נוטלת חלק בפרויקט התנדבותי נוסף כרכזת צעירה "Eye 2 Israel" תפקיד אליו הגיעה לגמרי במקרה. "בתחילת כיתה ח' המחנכת שלי סיפרה לנו בכיתה על הפרויקט וזה עניין אותי והחלטתי להצטרף. הדרישות לפרויקט הן נוער בגילאי 13-18 עם רמה של 5 יחידות באנגלית. מטרת הפרויקט להפגיש בני נוער מהארץ עם בני נוער מהעולם ולהכיר להם את ישראל כמו שהיא ולשנות להם את הסטיגמה השלילית עלינו." באירוע המכביה שהתרחש בקיץ האחרון נפגשו טל וחבריה לפרויקט עם קבוצות שונות של יהודים מכל העולם. "נפגשנו עם שלושה נערים מקסיקנים אחד מהם שאל אותי מה אני חושבת על הסכסוך ואמר שאנחנו מדינת אפרטהייד ושצריך לבטל את הצבא. לקחתי את כל הידע שרכשתי והסברתי לו מההתחלה איך הכל התחיל ומה המדינה עושה באמת. יצאתי בתחושה שהצלחתי להסביר לו ואפילו לשכנע אותו. יצאתי בראש מורם ותחושה נפלאה שמימשתי את כל מה שקיבלתי בפרויקט להסברה."

מה החיבור שלך לפרויקט מסוג זה?

"החיבור שלי לפרויקט נובע מזה שאני חיה פה. זו המדינה שלי ואני מרגישה צורך לתת לה בחזרה ואם זו עוד דרך לעזור למדינה אני אשתמש בה." והיא מסיימת במשפט שהיא מאמינה בו: " מי שנותן מקבל הרבה יותר ממה שהוא נותן. הנתינה טמונה בתוכנו ואנחנו רק צריכים לתת לה לצאת בכל דרך. היכלת שלי לתת היא אושר והיא הופכת אותי למשמעותית בעולם."

יאיר דנון