דיור מוגן
סימה רבין מקשיבה לקצב הלב

סימה רבין מקשיבה לקצב הלב

החיים של סימה רבין דומים לנסיעה ברכבת הרים. בכל פעם שחשבה שהגיעה ליעד נאלצה לארוז את משפחתה, לעבור מדינה, ולהמציא עצמה מחדש. את שני ילדיה הנוספים ילדה כבר במודיעין בפער של חצי שנה * היום היא מבינה שלפעמים כדאי להאט את הקצב ולהקשיב ללב. צילום אינגריד מולר

יש אנשים שחיים ברכבת הרים מטורפת, כמעט לא עוצרים ומוצאים תמיד זמן לעוד. כזאת היא סימה רבין (47), תושבת מודיעין, נשואה ואם לארבעה. רבין היא דוגמה לכך שהכל אפשרי, שניתן לעשות את הדברים הכי משוגעים כאילו הם הליכה על חוף הים בשבת בבוקר.

היא נולדה וגדלה בבית דתי בירושלים והיום המשפחה שייכת לקהילת יחד מודיעין בה הם פעילים. את סיפור חייה היא בוחרת להתחיל מאירוע מאוד עצוב עבורה: "כשהייתי בת 14 אבי נפטר ממחלת הסרטן ואז התחלתי לשאול הרבה שאלות רוחניות. לקחתי על עצמי את תפקיד הילדה המרצה, המגשרת, זאת שדואגת שהכל יהיה בסדר. לא ראיתי אור בקצה המנהרה. כעסתי על אבי שנטש אותי בגיל כל כך צעיר. אבל בחרתי לאמץ את שמחת החיים והאופטימיות. בצבא הכרתי את בעלי שאחרי השחרור החליט שהוא רוצה ללמוד בארה"ב. זה היה לפני שהתחתנו והייתי צריכה להחליט אם להצטרף אליו. זאת הייתה החלטה קשה כי בדיוק התקבלתי לניסן נתיב מאחר וחלומי היה להיות שחקנית".

הולכת אחריו

במהלך הראיון אלמד שחייה של רבין רוויים החלטות לא פשוטות ומורכבות. "בסופו של דבר החלטתי לעזוב הכל ונסעתי לארה"ב, לשיקאגו", היא מחייכת. "הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש. היה לי קשה להסתגל. התחלתי ללמוד חינוך לגיל הרך. לימדתי עברית ויהדות בבתי ספר יהודיים והיה לי סיפוק מאוד גדול. אחרי שנה הגענו לארץ להתחתן וחזרנו לשם לעוד שש שנים". רבין מתארת את חייהם בארה"ב: "במשך השנים הייתי מורה, גננת, עבדתי בגליה של יהודים. עבדתי המון, לפעמים בארבע עבודות, על מנת לקיים את עצמנו, לממן את השכירות ואת הלימודים. בעצם מגיל 22 אנחנו לבד עם עצמינו, ללא עזרה. אחרי סיום הלימודים בעלי החליט שחוזרים הביתה. השיקול היה ציונות ולגדל את הילדים בארץ. הייתי בהריון עם הבכור וזה היה בעצם הטריגר. עזבנו שם בשיא שלנו ובארץ נאלצנו להתמודד שוב עם הכל מחדש".

סימה רבין. "באמצעות הכלים, המטופלים מתחברים לקצב החיים שלהם". צילום אינגריד מולר

הבן הבכור שלנו נולד כאן", ממשיכה רבין לספר. "גרנו בירושלים ונשארתי איתו כשנה בבית. לאחר מכן חזרתי לעבודה בתור גננת ועשיתי הסבה להוראת אנגלית. לאחר שלוש שנים נולד הבן השני. בינתיים בעלי קיבל הצעת עבודה באפריקה וכשהקטן היה בן שלוש נסענו לשם".

עכשיו לאפריקה

"פחדתי לצאת אל הלא נודע. כעסתי על בעלי ולא רציתי בהתחלה בכלל לשמוע על זה" מספרת רבין על ההחלטה הלא פשוטה אבל "בסופו של דבר הוא החליט בשביל שנינו. לא ידעתי לאן אני נוסעת, חוץ מדברים כלליים. בגאנה התחלנו מאפס. סגרתי את החיים שלי בשמונה מזוודות בגיל 33", היא אומרת ועוצרת רגע משטף הדיבור כאילו היא שוב עומדת בפני ההתחלה במקום החדש. "המשבר גדול היה לעבור ממאה אחוז עשייה למצב של הסתגלות. הרגשתי ששוב עוקרים אותי ואני אמורה להמציא את עצמי מחדש".

איך החיים בגאנה עבור הישראלים?

"היה לנו בית גדול, 'נני', מבשלת, נהג, מנקה. למרות חיי המותרות, הרגשתי שלקחו לי את הרגליים והידיים. לאט לאט ויתרתי על הנני ולא רציתי שאף אחד ידע בילדים שלי. הייתי למעשה הישראלית הראשונה שלימדה שם בבית ספר אמריקאי. היה לי הכל. יכולתי לא לעשות כלום. שיחקתי טניס, אירחתי, למדתי תיפוף אפריקאי. פגשתי אנשים מכל העולם ואני עד היום בקשר עם חלקם".

בגאנה התנדבה רבין בפנימייה של ילדים יתומים: "הגעתי לזה דרך חברה שהייתה לי, רופאה במקצועה. בעלה היה מנכ"ל של חברת תרופות והם סיפקו תרופות לאותה פנימייה. אספנו עבורם אוכל, בגדים ומשחקים. פעם בשבוע נסעתי לשם, טיפלתי בהם ודיברתי אתם. מדובר בילדים מגיל שנה עד 12".

בגאנה. "קראו לי 'מדאם סימה'. הם זיהו בי פוטנציאל לעשות כסף".

בגאנה הקימה רבין גם עסק של קרמיקה. "כשאני נסגרת על רעיון, אני עפה עליו", היא צוחקת. "הגעתי יום אחד למפעל קרמיקה בכפר נידח, ממש באמצע שום מקום. החלטתי להביא את המוצרים לעיר הגדולה. בכל שבוע היו לנו פסטיבלים והיו שם מכירות. חשבתי שזאת הזדמנות. מכרתי המון חפצים מאותו מפעל. היו מגיעות אליי נשים גם הביתה וקונות. אני אוהבת שווקים. כשהייתי נכנסת לשוק, כולם הכירו אותי. הייתה לי תשוקה למפגש עם האנשים. קראו לי 'מדאם סימה'. הם זיהו בי פוטנציאל לעשות כסף. אין משהו שאני רואה ולא מגשימה. אני דוחפת את הפחדים שלי הצידה. עשיתי שם חייל, נהניתי מהאמהות שלי, עשינו כסף", מסכמת רבין את השהות בגאנה. "הקמנו שם את הבית הישראלי – קהילה ישראלית. כל החגים היינו חוגגים ביחד אצלנו כדי שהילדים הישראלים יכירו את המסורת. היה לי חשוב שהילדים שלי יגדלו באווירה ישראלית. אימצנו גם סטודנטים אמריקאיים ואירחנו אותם, ביניהם גם יהודייה שהגיעה אלינו הביתה שם וממש היינו המשפחה שלה. בזכות החיבור שלנו איתה, היא עשתה עלייה".

עזבנו את גאנה בשיא

כשהיא מספרת על גאנה, רבין ממחישה מה זה אומר "לחיות את החלום". אבל גם את החלום הזה נאלצה לגדוע. "יש משפט שאומר – אישה בוכה פעמיים: כשהיא צריכה לנסוע לאפריקה וכשהיא צריכה לחזור משם. עזבנו את גאנה בשיא", אומרת רבין בעצב. "הילדים מאוד נהנו. למדו בבית ספר אמריקאי, 17 ילדים בכיתה. הם היו כבר בני עשר ושבע. עשינו כסף, טיילנו בעולם, בנינו קהילה ישראלית. אבל בעלי חשב שהילדים צריכים לגדול בארץ ולכן החלטנו לחזור לאחר שלוש שנים. היה לי לא פשוט. חזרנו להורים שלי בירושלים. בעלי שוב קיבל הצעת עבודה והיה במשך שנה וחצי באפריקה בזמן שאני נשארתי בארץ".

רבין מנסה לבלוע את החיים, להיות בכל זמן, בכל מקום ולהפיק מהם כמה שיותר. כך היה גם כשחשבה ששני ילדים זה לא מספיק, אבל לא הצליחה להיכנס שוב להריון. היא עברה שנים רבות טיפולי פוריות. "תמיד היה לי חלום לארבעה ילדים", היא משתפת. "אבל לא הצלחתי להיכנס להריון. המון כסף הלך על טיפולי פוריות והייתה תקופה מאוד קשה מהבחינה הזאת כשחזרנו. כשהחלטנו לעבור למודיעין בעלי חזר לארץ לתמיד. זאת הייתה נקודת המפנה. החלטתי להפסיק את טיפולי הפוריות והתחלתי לטפל בעצמי בשיטות שונות. כולן ילדו סביבי, כל החברות שלי. נשברתי מזה".

הריון ועוד הריון

אחרי שעברו למודיעין חל גם השינוי "בעלי חזר לארץ ובאותו חודש נכנסתי להריון. כנראה שהייתי צריכה בית, קרקע, יציבות. אני כל הזמן נודדת. המקום של אי הוודאות טילטל אותי. זה היה הריון מדהים וכך נולד בני השלישי". רבין ומשפחתה השתקעו במודיעין והיא החלה ללמד בבית ספר יחד. "קהילת יחד מאוד התאימה לנו מבחינת הערכים שרצינו להעביר לילדים שלנו. בעלי פגש בבית כנסת חברי ילדות ואנחנו חלק מאוד פעיל בקהילה".

חצי שנה לאחר הלידה נכנסה שוב להריון ונולדה להם בת אחרי שלושה בנים. "רציתי להיות אותה אמא אנרגטית ופעילה. חשבתי שאני יכולה גם לעבוד, גם ללמוד וגם לגדל ילדים, מתוכם שניים ממש קטנים בהפרש של קצת יותר משנה. ניסיתי להיות 'וונדר וומן'. אני אדם שצריך להיות בשליטה מלאה על הכל ולא ידעתי לבקש ולקבל עזרה. היה עליי המון עומס. תוך זמן קצר חטפתי שפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, היו לי התקפי חרדה ודיכאון. הבנתי שמשהו כנראה לא הולם את קצב החיים שלי. המשכתי לתפקד על אוטומט אבל הגוף קרס. הייתי טיפוס מאוד אופטימי וחייכן ובאותה תקופה דעכתי. איבדתי את עצמי".

איך התמודדת?

"הייתי במשבר אבל ידעתי שאצא מזה כמו גדולה ולא אתן לשום דבר לשבור אותי. היה לי מאוד קשה להחליט על מה לוותר. שיתפתי את הנהלת בית הספר והסברתי שלא כדאי להם שאשאר, אבל הם אמרו שהם שם בשבילי בכל מה שאצטרך. התחלתי לטפל בעצמי והאטתי את הקצב. הלכתי להמון סדנאות מודעות והעצמה. הבנתי שאני יכולה להגשים חלומות ואסור לי לוותר על עצמי ועל החלומות שלי. החלטתי להקים עסק".

בקצב הלב

לפני ארבע שנים הקימה רבין את סדנת "בקצב הלב" בשילוב כלי נגינה אפריקאים. "באמצעות הכלים, המטופלים מתחברים לקצב החיים שלהם. בסדנה מתחברים ובודקים ביחד באיזה קצב אנו מנהלים את חיינו, והאם הקצב הקיים משרת אותנו. מגיעים לסדנה הרבה נשים בעיקר, נשים מצליחות שיש להן הכל. אחת למשל הבינה למה היא חלתה בסרטן ולמה התגרשה. היא סגרה את העסק שלה ונסעה לשנה להודו. פנו אליי אנשים עסקים ואמרו לי שנגעתי בהם".

בנוסף, מלמדת רבין שלושה ימים בשבוע בבית ספר בעיר ומעבירה סדנת יעדים וחזון שבה "מרכיבים קולז' של כל החלומות שלנו. אני מלמדת אנשים לחלום ולהאמין שהכל אפשרי. אני עושה גם טקסי 'תשליך' בין כיפור לראש השנה – מפגשים של נשים בים. מלמדת אותן לעצור, להתבונן, לסלוח לעצמן. אני מלמדת אנשים לחיות מתוך תשוקה, שמחה ואופטימיות. אני מכשירה מטפלים ומנחים בשיטת points of you שזאת תורה שלמה שמבוססת על קלפים. לכל אחד מאתנו יש נקודת מבט שונה על הדברים".

בעודי תוהה מתי יש לה זמן לכל העיסוקים שלה (היא גם לומדת לתואר שני בתרפיה באומנויות) היא נזכרת לספר לי על אחד הפרויקטים החשובים שלה: "אני מנהלת את פרויקט 'בוקר' מחבק' לאמהות אחרי לידה. מזמינה אותן אליי הביתה ומפנקת אותן בארוחת בוקר למפגש שבועי. עשיתי את זה במשך שנה שלמה ובקרוב אחזור לזה".

השהות במדינה אחרת השפיעה על הילדים שלך לדעתך?

"על הגדולים בוודאי. קודם כל, הם למדו אנגלית. הכירו חברים מכל העולם. כשאתה חי במקום כזה, אתה נפתח לעולם. הם מאוד פתוחים וחברותיים. הגדולים תמיד מעודדים אותנו לצאת שוב לשליחות כדי שגם הקטנים ירוויחו את זה. אבל כרגע אנחנו כאן כדי להישאר".

יאיר דנון