דיור מוגן
ולהתחיל מבראשית

ולהתחיל מבראשית

מה גרם ליעלה זבולון-כהן לעזוב קריירה של מנהלת בית ספר לטובת עולם המחול? צילום אינגריד מולר

החלום להיות בלרינה הוא חלומן של ילדות רבות.  יש תקופות כאלה שילדות מדמיינות את עצמן על במות, עם השמלה המיוחדת ונעלי הפוינט ורובן גם מנסות להגשים את זה באמצעות חוגים ייעודיים. ואז מגיע השלב שזה מפסיק, השלב בו מבינים שזאת הייתה גחמה ילדותית בלבד וכל מה שנשאר מזה הן התמונות  עם הוורוד והנצנצים שההורים אהבו פעם להשוויץ בהן. לא כך במקרה של יעלה זבולון-כהן (44), תושבת מודיעין ואם לארבע בנות (18, 16.5, 10, 7) בעלת הסטודיו למחול "בראשית תנועה" שפועל כבר שנה שלישית בעיר. הקשר של זבולון-כהן לבלט נרקם במהלך השנים ומספיק לשמוע אותה מדברת על כך כדי להבין שזה בנימי נפשה: "מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות רקדנית בלרינה", היא מספרת. "לא זוכרת מאיפה הגיע הרעיון הזה בדיוק. אצלנו בבית שמעו המון מוזיקה והיו הרבה תקליטים, אחד מהם היה 'הדנובה הכחולה' של שטראוס. על עטיפת התקליט היו מצוירות רקדניות ואהבתי, בתור ילדה, להסתכל על זה. אני זוכרת את עצמי בבית, עם בגד בלט רוקדת בלי סוף".

מתי זה התחיל להיות רציני?

"אני חושבת שבסביבות גיל חמש נכנסתי לחוג. אני ממש זוכרת את המורה, אפילו מה היא לבשה. זוכרת את הסטודיו. הייתה לי דודה שכל הזמן אמרה לי שאני חייבת לעשות משהו עם הכישרון שלי. הסביבה בהחלט שיקפה לי את זה. אבל נולדתי, לצערי, מאוד לא גמישה ומגיל קטן אני זוכרת את עצמי יושבת בפישוק ורואה טלוויזיה, אוכלת, עושה שיעורים, הכל בפישוק. כשנכנסו אנשים הביתה אמא שלי הייתה אומרת לי 'תשבי יפה'. זאת הייתה המטרה שהצבתי לעצמי ורציתי לעמוד בה".

נקודת פוינט

"בגיל שבע הצטרפתי לקבוצה של בלט קלאסי. אבל אז התחילו החששות. רוב הבלרינות שראיתי היו בהירות עור ופחדתי שלא יקבלו אותי כי העור שלי היה טיפה שחום. אבל למרות זאת, מאוד הצלחתי וקפצתי קבוצה, רקדתי עם בנות שהיו יותר בוגרות ממני. התאמנתי הרבה בריקוד, ניגנתי על פסנתר, הייתי בצופים. היה לי סדר יום מאוד עמוס, אבל על הבלט לא ויתרתי בשום פנים. זה תמיד היה הראשון במעלה".

יעלה זבולון-כהן. "אם היינו יושבים מול הטלוויזיה והוקרן מופע מחול, הייתי פורצת בבכי. לא הייתי מסוגלת לראות בלרינות". צילום אינגריד מולר

מבחינת זבולון-כהן, הסטודיו לבלט הפך להיות הבית השני. היא הקפידה להתאמן שעות מרובות והקשר עם המורה שלה הפך לקרוב מאוד: "המורה הפכה להיות משפחה. היא הקפיצה אותי הביתה  וכשהתבגרתי שיתפתי אותה בחוויות שלי. היא הייתה המורה שלי עד גיל 16. הבנות שלה רקדו אתי ובעלה היה שותף בסטודיו. היא הפכה להיות האמא השנייה שלי".

את אחת החוויות המשמעותיות ביותר בחייה היא מתארת כך "ממש חיכיתי לעלות על פוינט. זאת מטרה של כל בלרינה. למטרה זאת יש צורך שהרגל תהיה מספיק חזקה וזה תלוי כמובן בהתפתחות הפיזית של הרקדנית. בגיל 13 הגיע השלב הזה. התרגשתי מאוד ללכת לחנות, לבחור נעליים, המון התרגשות סביב תפירת הסרטים. זה מאוד העסיק אותי".

ואז?

"בשיעורים הראשונים הבנתי שזה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בריקוד. במשך שנתיים נלחמתי על זה בכל שיעור פוינט. בכל שיעור, אחרי שהורדתי את הנעליים, האצבעות שלי היו פצועות מדממות. אבל בגלל שמתאמנים הרבה, אין זמן לתת לרגל להחלים ולנוח. התאמנתי שלוש פעמים בשבוע. ניסיתי בכל דרך אפשרית להגן על האצבעות, אבל שום דבר לא עזר. היום יש יתרון שיש הרבה סגנונות ריקוד ואפילו בלט קלאסי היום הוא לא בהכרח על פוינט".

למה לא ניסיתי משהו אחר?

"בראש שלי זה היה שאם הולכים לקריירה מקצועית זה רק בלרינה. כל דבר אחר היה נראה לי כמו פשרה. לראשונה בעצם התמודדתי עם חוויה של כישלון. הייתי תמיד תלמידה טובה והצלחתי בכל מה שעשיתי ופתאום מגיע פרק בחיים שזה לא הולך. התאכזבתי מעצמי. בדיעבד, אין לי ספק שלו הייתי משתפת אחרים, הכל יכל להיראות אחרת. אחד השיעורים החשובים שלמדתי מזה הוא לשתף ולא לשמור דברים בבטן".

זבולון-כהן התעקשה שנתיים להמשיך לנסות לרקוד בלט למרות הסבל שנעלי הפוינט הסבו לה. "אחרי שנתיים שראיתי שזה ממש סבל, אחרי החופש הגדול, החלטתי לא חזור לבלט יותר. הייתי בת 16. לא הסברתי את זה לאף אחד, אפילו לא להורים, לא הודעתי למורה אפילו שאני לא מגיעה יותר".

וזהו? פשוט נעלמת?

"אחרי מספר שבועות היא התקשרה ושאלה מה קרה. לא אמרתי לה את האמת, המצאתי משהו. תחושת הכישלון הייתה עוצמתית ברמות שאני לא מכירה. היא גרה באותה שכונה וכשהייתי רואה אותה או את בעלה, הייתי עוברת לצד השני. הייתה לי תחושה של בגידה, שבגדתי באמון שנתנה בי וגם בגידה בעצמי באיזשהו אופן, של חלום שמלווה אותי מגיל צעיר ולא מצליח".

פגישה לא צפויה בקניון

למרות תחושת הכישלון והאכזבה, המשיכה זבולון-כהן לרקוד בסגנון אחר. "הצטרפתי ללהקת ג'ז שהייתה בירושלים ורקדתי המון שעות בשבוע. הייתי בפוסט טראומה. אם היינו יושבים מול הטלוויזיה והוקרן מופע מחול, הייתי פורצת בבכי. לא הייתי מסוגלת לראות בלרינות, זה היה כאב בלתי נסבל. בצבא ויתרתי על מסלול של רקדנית מצטיינת. רציתי להיות קרבית וגיליתי את כישרון ההדרכה שלי. הייתי מדריכת תותחנים בשבטה". אחרי השחרור למדה זבולון-כהן תולדות האומנות ומחשבת ישראל ולימדה מחול בבתי ספר. "באופן מסוים אפשר להגיד שחזרתי לעולם הזה, אבל לא התעסקתי עם בלט קלאסי", היא אומרת. "יצאתי לקורס מורי דרך ועבדתי שנים כמדריכת טיולים. כשנולדה בתי הבכורה מצאתי את עצמי בתוך מערכת החינוך. עשיתי תעודת הוראה עם התמחות במחול".

מצאת את עצמך במערכת החינוך?

"לימדתי ביסודי בירושלים. הלכתי ושקעתי במערכת החינוך שהיא מאוד סוחפת. התלמידים היו לי מאוד חשובים, כמו הבנות שלי. גם להם הבאתי את המוזיקה. הגעתי לבית הספר עם גיטרה והרקדתי בהפסקות. מאוד נהניתי ובדרך שלי העברתי להם את אהבתי לטבע ובעלי חיים".

עם הזמן התקדמה זבולון-כהן במערכת החינוך, למדה לתואר שני במנהל ומדיניות בחינוך ולפני כשבע שנים הוצע לה ניהול בית ספר. בדיוק אז היא סגרה, מבלי שתכננן, מעגל עם הבלט: "לפני שהתחלתי לנהל בית ספר, הייתי בחופשת לידה עם בתי הקטנה. הסתובבתי איתה בקניון וראיתי מרחוק את המורה שלי לבלט. הייתי בחוסר שקט והמון רגשות התחילו להציף אותי. למעשה, לא פגשתי אותה יותר מעשרים שנה. היא הייתה כבת 80 אבל לא השתנתה בכלל. החלטתי לגשת אליה במחשבה שזה חייב להיסגר. לקח לה שנייה לזהות אותי וביקשתי ממנה לשבת אתי לכוס קפה. היא הסכימה והתחלתי לספר לה את הסיפור שלי. בכיתי המון. היא שאלה אותי איך זה שלא סיפרתי כלום ושמרתי הכל בבטן. זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה ששחררתי הכל וסגרתי מעגל". כשהיא משחזרת את השיחה עם מורתה משכבר הימים היא דומעת שוב כפי שקורה רק למי שעבורו לדברים יש משמעות אמיתית וחזקה והיא נחרטת חזק בנפש.

"חשוב לי שיאהבו את איך שהן נראות ומה שהן עושות". צילום אורלי דניאל

לאחר מכן החלה זבולון-כהן לנהל בית ספר, כשנושא הריקוד עדיין נשאר בגדר חלום לא ממומש. "לאחר שנתיים של ניהול שהיו מאוד מאתגרות החלטתי לצאת לשבתון וויתרתי על עוד שנה בניהול שתתן לי קביעות. החלטתי לקחת פסק זמן ולתת לעצמי. כשהייתי בהוראה, הייתי מאוד פעילה, התנדבתי בכל תחום אפשרי, הייתי בכל הוועדים שיש. את התואר השני עשיתי עם שלוש בנות בבית, הכל סביב השעון, רכבת מטורפת. אחרי שנתיים בניהול הרגשתי שאני מאבדת את השמחה הטבעית שלי. אני זוכרת שביום הולדתי ישבתי עם בן זוגי על ספסל בחוף הים, שקועה במחשבות, מסתכלת על הים ואומרת לעצמי שאין דבר יותר חשוב בחיים מלהיות מאושרת. ואם לא טוב לי, כנראה שצריך ללכת הלאה".

להתחבר למוזיקה

לפני היציאה לשבתון תיכננה זבולון-כהן לקחת פסק זמן של שנה למנוחה ואז להמשיך למכרז חדש. אבל במהלך השנה היא חזרה לאהבתה הישנה – הריקוד. "במהלך השנה הזאת לקחתי שני קורסים בתחום הריקוד – כוריאוגרפיה ומחול מודרני", מספרת זבולון-כהן בעיניים בורקות. "התחלתי לעשות המון דברים שקשורים ליצירה ואומנות. ככל שהשנה הלכה והתקדמה הרגשתי שאני לא באמת רוצה לחזור למערכת החינוך".

אירוע מכונן נוסף בחייה של זבולון-כהן היה המפגש עם מאמנת אישית שהשפיעה עליה רבות: "פגשתי בשנה הזאת את יערה בן חיים ובכמה מפגשים אתה היא עזרה לי להבין שאני צריכה לסגור מעגל ואם אני רוצה לעסוק במשהו אחר ולא בהוראה, זה חייב להיות בתחום הריקוד. עדיין לא חשבתי אז שאני רוצה לפתוח סטודיו למחול, רק רציתי לעבוד עם נשים".

מה זה אומר?

"במהלך קורס הכוריאוגרפיה שלקחה, שמתי לב שמאוד קשה לי ליצור, אלא אני משחזרת, מחקה תנועות שלמדתי במהלך השנים. לקח לי המון זמן עד שהצלחתי להשתחרר, למחוק מושגים של 'טוב' ו'לא טוב', להפסיק לשפוט את עצמי ורק להתחבר למוזיקה, למה שטוב ונכון לי. זה גרם לי לדבר על זה עם אנשים מסביב וגיליתי המון מבוגרים שלא בטוחים בגוף שלהם מכל מיני סיבות שהם בעצם ממציאים לעצמם – שאין להם חוש, שהם שמנים מדי, גבוהים מדי, רזים מדי. אנחנו חיים עם המון אמונות שסוגרות אותנו, אנחנו מודדים את עצמינו ביחס לנורמות החברתיות המקובלות. היה לי חלום לעבוד עם נשים ולרפא אותן, להחזיר להן את חדוות הריקוד שטמונה בכל אחד מאתנו, לכן גם בחרתי את שם הסטודיו – 'בראשית תנועה'. תנועה היא משהו מולד. תראי מה קורה עם תינוק ששמים לו מוזיקה, הוא מיד מתחיל להתנועע".

באחד המפגשים עם המאמנת, היא ייעצה לזבולון-כהן לקבוע תאריך בו היא תתחיל לעשות משהו בתחום הריקוד. "קבעתי תאריך ולא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות עם זה. זאת הייתה הקפיצה הראשונה למים. לשיעור הראשון הגיעו רק חברות שלי. במשך שנה אני מפרסמת, מנסה לגייס נשים. לפעמים מגיעות חמש, שלוש או אפילו אחת. חיפשתי דרך להשיג קביעות, עשיתי כרטיסיות. וכל הזמן שאלו אותי מה עם ילדות".

 

הערות מעליבות

האסימון ירד אחרי שנה וחצי. "הבנתי שכדי להתפרנס אני צריכה לפתוח סטודיו לבנות", מחייכת זבולון-כהן. "החלטתי שיהיה בו מענה לכל סגנונות הריקוד. לא היו לי שאיפות גרנדיוזיות".

מה מנחה אותך בסטודיו?

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות אחרת. התחנכתי כרקדנית וזה נטמע בי. אבל היה דיסוננס מסוים. הבנתי שלא כל מי שמגיעה אליי רוצה להיות רקדנית. ידעתי שאני רוצה שהבנות יבואו בשמחה ויצאו בשמחה, שאף אחת מהן לא תצא עם תחושה שהיא לא רוקדת טוב. זה אומר מבחינתי להתפשר גם על טכניקה, שבשורה הראשונה לא תהיה לאו דווקא מי שהכי טובה. חשוב לי שיאהבו את איך שהן נראות ומה שהן עושות. חשוב לתת להן ליצור בעצמן ולא רק לחקות את המורה. אני מסבירה להן שאין צורך להשוות את עצמן למישהו אחר. שעליהן למדוד את עצמן רק ביחס לעצמן ולא להסתכל מסביב כי זה לא באמת רלוונטי". זבולון-כהן מספרת על אחת מתפיסות העולם שעיצבו את הקריירה שלה: "גדלתי בבית שהתנהל על פי התפיסה שמאומנות לא מתפרנסים. דגלו בדעה הרווחת מפעם שצריך קביעות. זה מזכיר לי אפיזודה מתקופת היותי מורה. עשתי השתלמות בפרויקט של אזרחות משותפת שמטרתו למצוא מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה ולבנות חברה מתוקנת.זה מאוד נגע לליבי אז כתבתי תוכנית לימודים לילדים בתוך בתי הספר. בעקבות כך ביקשו ממני לבוא ולהרים מערך הדרכה למורים. לצורך כך, נאלצתי לעשות הפסקה מההוראה והמפקח שלי במשרד החינוך שאל אותי 'זה לא מוזר לקפוץ מדבר לדבר?'. זאת תפיסה מיושנת. איזה מזל יש לדור שלנו שזה לגיטימי וזה בסדר לעשות הסבות ולשנות".

איך זה מרגיש להיות עצמאית אחרי כל כך הרבה שנים במערכת כשכירה?

"הכל חדש. לא האמנתי שאני 'טיפוס של עצמאית' וזה מוזר דווקא כי אני בן אדם שזקוק לחופש. עבדתי תמיד במקומות שסמכו עליי. בניהול הרגשתי שהחופש שלי מצומצם וזה היה אחד הדברים ששברו אותי. בנוסף, לילדות שלי לקח זמן להבין שאמא באמת יודעת מה היא עושה, בהתחלה זה הביך אותן".

הן אוהבות לרקוד?

"היום שתי הבנות הקטנות שלי רוקדות איתי, בלט וג'אז. הגדולות הפסיקו לצערי בכיתה ז', לפני שפתחתי את הסטודיו ולא רצו לחזור. מדרך הטבע,  אני רוצה להעביר להן את האהבה שלי למחול. ארבעתן אוהבות מאוד לרקוד. לפעמים אנחנו שמים מוסיקה בבית ו'מתפרעים' לנו יחד. (גם בן זוגי אוהב לרקוד). כרגע אף אחת לא חושבת על קריירה של רקדנית, אבל דברים כל הזמן משתנים. הסיבות לעזיבה שלהן פגשו אותי אחר כך שוב ושוב בשיחות עם בנות חטיבה ותיכון. כשאת שואלת בנות שרקדו למה הפסיקו יש כמה תשובות: מכיתה ז' כבר יש להקות ייצוגיות, דרישות ליותר מפעמיים בשבוע ונהיה עמוס מידי. שנית, הן טוענות שהן אף פעם לא בשורה הראשונה ולא טובות בריקוד. שלישית, הערות מעליבות שספגו ממורים שונים".

מה דעתך על "מסחור" המחול בתוכניות הריאליטי והמופעים הגרנדיוזים בחוגים?

"כל תעשיית המחול שסובבת סביב תחרויות ומופעים תכופים מביאה את המורים ללחץ, שמתבטא פעמים רבות בכעסים והערות פוגעניות. התחרות היחידה היא עם עצמי. גם את עצמי ואת הסטודיו שלי אני מודדת ביחס לעצמי. אני עובדת קשה כדי להשתפר כל הזמן, כדי לאתגר את עצמי, ליצור, להוכיח לעצמי שהכל אפשרי. נכון שמטרה משותפת, כמו הופעה או תחרות, יוצרת מוטיבציה נוספת, אבל צריך להיזהר מאוד לא לשכוח מה המטרה. מבחינתי, המטרה היא הדרך ולא רק התוצאה הסופית. אם הגעתי לתוצאה מעולה ובדרך פגעתי בבנות שאולי יפסיקו לרקוד כל חייהן - לא השגתי כלום".

תחושת הכישלון של אותה ילדה מלפני יותר מעשרים שנה עיצבה את אופן ההתייחסות שלך לנושא כיום?

"כן. למדתי שבחיים יש פשרות. אם מתעקשים, מנסים שוב ושוב ואם משהו לא הולך, אפשר לעשות משהו 'על יד', דומה או למצוא דרך עוקפת ולהמציא את אותו הדבר עליו את חולמת. צריך להסתכל על מה שטוב, מה שאני כן מצליחה בו ואותו למנף. זה לא הכל או כלום. צריך לשאול מה אני רוצה להרגיש ולמצוא את אותו הדבר שמעניק לי אותה תחושה. פגשתי פעם בחור מרתק שהיה שחקן כדורגל ולא יכל להמשיך בקריירה. לאחר תקופה לא קלה הוא שאל את עצמו מה בדיוק אהב במשחקים וגילה שהיו אלו מחיאות הכפיים והתשואות של הקהל כשהבקיע גול. גם היום הוא זוכה למחיאות כפיים, כשהוא עומד מול קהל ומרצה".

איפה את בעוד כמה שנים?

"אני לא יודעת איפה אני רוצה להיות בעוד עשר שנים, אני יודעת מה אני רוצה להרגיש. אני רוצה להיות מאושרת ולקום בבוקר בשמחה".

יאיר דנון