דיור מוגן
דם, יזע ודמעות שמחה

דם, יזע ודמעות שמחה

בגיל 58 הצטרפה דליה קולדהם, כוהנת הכושר ממכבים, לאירוע הצדקה הכי אקסלוסיבי בארץ - מסע האופניים לגיוס כספים לילדים השוהים בביה"ח אלי"ן . 15 אלף שקל ככרטיס כניסה, שמונים קילומטרים ביום וסיום מרגש, שמבטיח השתתפות גם בשנה הבאה. בתמונה קולדהם במהלך מסע "גלגלי אהבה" (צילום פרטי)

"גלגלי אהבה" הוא מסע אופניים בן חמישה לגיוס תרומות לילדים המאושפזים בבית החולים אלי"ן בירושלים והוא נחשב לאירוע הצדקה הספורטיבי הגדול ביותר שנערך בישראל. מדובר באירוע אקסקלוסיבי שכדי להשתתף בו חייב פלוני לגייס תרומות בסך חמישה עשר אלף שקלים. או להיות שוטר. או להיות מתנדב. או להיות פציינט באלי"ן, כמובן. אבל כדי להשתתף בו, ממש להשתתף בו, לרכב חמישה ימים תמימים מהצפון לירושלים, בעליות ובמורדות, בכפור ובשמש, אז כן, ארבעה עשר אלף שקלים לא יספיקו.

ולמרות תנאי הסף הקפדניים, ולמרות שלא נשמע כאילו מדובר באטרקציה מלהיבה במיוחד, נציג אחד מקומי בכל זאת יצא את המקום וחזר כדי לספר. שמה במודיעין דליה קולדהם, והיא עברה מדלת לדלת כדי לשכנע אנשים לסייע לה לגייס את הסכום המינימלי להשתתפות. המסקנות והרשמים שלה מהמסע בהחלט מעוריים דאגה, או לפחות, השראה, ואולי בשנה הבאה, יצאו את מודיעין אפילו יותר.

"אני מאמנת הרבה זמן והייתי בהרבה אירועי ספורט בארץ ובעולם וזאת הייתה ללא ספק אחת מחוויות חיי המעמיקות ביותר, הנפלאות ביותר, אני עוד לא נחתתי. זה כאילו מקום שלא היה לו זמן ולא מקום, כמו שייך לספירה אחרת. כולם ביחד, על האופניים, אחרי שיורדים מהאופניים. כולם קמים בשש וחצי, ארוחת בוקר, על האופניים בשמונה, הרגשה של מחנה קיץ, נעשים חברים, עם הבטחה שלעולם לא ניפרד, וכל החיים נישאר יחד, וקבוצת וואטסאפ, ותמונות, וחוויות, ובסוף כל אחד חוזר לארצו".

זה היה האירוע הספורטיבי הכי מרשים שהשתתפת בו?

"רק מבחינת לוגיסטיקה, אפשר להבין איזה פרויקט ואיזה רמה זה היה. שלוש מאות שישים רוכבים מחמש עשרה מדינות, מלווים על ידי שמונה אופנועי משטרה שסגרו לנו את הכבישים בצפון הארץ. ארבעה ניידות משטרה. עשרה רכבים של ליווי טכני לדרך וקייטרינג בשטח. שלושה אמבולנסים של מד"א. שישה עשר שוטרים, חמישה עשר מתנדבים, שמזהירים על כל בור ועל כל מכשול, ומעודדים אותך בדרך. כשיורד גשם הם נותנים לך מעילי גשם מיוחדים לאופניים. כל יום הוא מדויק, בשעה שש עשרה אפס אפס מחכה לך בירה שפירא בסוף. בחמש וחצי האפי האוור, בשש וחצי ארוחת ערב, תשע זה כבר מרגיש כמו שתיים עשרה בלילה. היי מטורף. זה לוקח ממך את הכל. את שם כל הזמן, אתה לא יכול להתעסק במה שהיה, או במה שיהיה, אין בעיות לאף אחד. כולם עוברים לאיזשהו זון אחר. מתחלק בחדר עם חברים, כיף ענק".

היה קשה, פיזית?

"כשהתחלתי את הרכיבה כתבתי לעצמי מאמר על כל הממים שלי, והייתה לי משאלה קודם כל, ומשמעות, ומשמעת, של להתאמן. זה לקום כל שבת בארבע וחצי בבוקר, ולהתאמן. מעולם לא עשיתי רכיבות יום אחרי יום, שמונים קילומטרים. צריך ללמוד לאזן את עצמך ולהיות מוכן לדבר כזה. תמיד היה רכב מלווה שיכלתי לעלות עליו, אבל לא עליתי. עברתי את החמישה ימים בצורה ממש נעימה. אני כבר הרבה שנים בתחום כדי לדעת שטעות של מתחילים זה לסחוט את עצמך לקצה מהתחלה, לקחתי את הזמן שלי ועליתי את העליות בקצב שמתאים לי. זה לא תחרותי, אבל אני במיוחד לא התחריתי, לא בעצמי ולא באף אחד אחר. היום האחרון הוא טיפוס שלוקח אותך ממיני ישראל, לבית שמש, מבית שמש, כולל את נס הרים, יורד לעין כרם, ממש ליד המעיין, ועולה בחזרה לבית חולים אלין שמאחורי הדסה. זה היום החמישי, הרגליים כבר עברו 400 קילומטרים, ואיזו עלייה מצפה שם... לא ידעתי איך הגוף שלי יגיב לזה. אני בת 58, לא רק ששרדתי, הופתעתי מהגוף שלי. לא ידעתי איך הוא יגיב. אני יודעת שזה מסלול שנחשב לאחד הקשים בארץ לרכיבה, ולעשות אותו אחרי ארבעה ימים, זה משהו מדהים, שהגוף אחרי תקופה מסויימת מסתגל לקושי. הייתי בתוך הטראנס הזה, התחממתי מהר, עשיתי את זה בכיף".

איך הרגשת כשחצית את קו הסיום?

"מרגש. כולם הכינו אותי לרגע הזה, הרגע שאתה נכנס לבית החולים, שער הסיום, וכל הילדים, בכיסאות גלגלים, ומונשמים, ומטופלים, מחכים בסוף עם קונפטי ומדליות ואין מישהו שלא בוכה. כולנו פשוט בכינו, בדמעות... גם ההתרגשות וגם המשמעות וגם הקשר שנוצר עם בית החולים. נכנסתי למיטה ביום חמישי בלילה, והדמעות עדיין זלגו לי על הכרית. זה הכל. לעבור את החוויה הפיזית, הרוחנית הזאת. החברויות והקשרים שנוצרו".

יש תובנות מהמסע שאת לוקחת הלאה או שבעוד שבוע שבועיים הכל יישכח?

"המסע הזה סיפק לי השראה אישית. לא רק להגיד ולרכב, אלא להעביר את זה למשהו בחיים, ולהמשיך לתרום בבית החולים, ממש להתנדב, אם זה יוגה לילדים, לפחות פעם בשבוע, שאני חושבת שממש יכולה לתמוך בהם, ואני מתכוונת לעמוד בהתחייבות הזאת".

אז שנה הבאה, אותו מקום אותה שעה?

"אני בטוח אהיה שם גם בשנה הבאה. כדי להשתתף אתה צריך למצוא תורמים בחמישה עשר אלף שקלים. אם זה לתרום בעצמך, אם זה לעודד אנשים שיתרמו לך למען המטרה. השנה, כדי לשכנע אנשים לעזור לי, כל חברה, למשל, שתרמה אלף שקל, קיבלה ממני סדנת יוגה לעובדים. אני מקווה שכל מי שישמע ויראה שעשיתי את זה ומה זה עושה לאותם ילדים, ימשיך לתרום. אני חושבת שבארץ אנשים כן תורמים, אבל לתחושתי לא רגילים לתרום כל כך לאירועי ספורט. בחו"ל זה נהוג, בארץ פחות, מבחינתי, בכל מקרה, ברור שאני אלך בשנה הבאה".

יאיר דנון