דיור מוגן 2
מדוע השיח הפמיניסטי-רדיקלי מרגיז את הילה שי וזאן?

מדוע השיח הפמיניסטי-רדיקלי מרגיז את הילה שי וזאן?

להילה שי-וזאן, חברת מועצת עיריית מודיעין לשעבר, נמאס לשמוע רק את הצד הפמיניסטי-רדיקלי שלתחושתה הופך נשים לקורבנות וחלשות. לפני חצי שנה הקימה את תנועת "שווים. שונים" ועכשיו היא לא מהססת להשמיע דעות מנוגדות לחלוטין לשיח הנשי השולט. צילום: אינגריד מולר

השיח הציבורי הישראלי הפך לקקפוניה של נשים נגד גברים, נשים נגד הטרדות מיניות ובכלל אפשר להגיד שהמאבק הפמיניסטי הרים את קולו לווליום שלא הכרנו בעבר.

מי שתופסת עמדה מעט לא שגרתית, ואולי גם מפתיעה, היא דווקא הילה שי-וזאן חברת מועצת עירית מודיעין לשעבר שהגיעה לפוליטיקה המקומית דווקא מהצד הימני-דתי של המפה הפוליטית. היא יושבת מולי בבית הקפה על כוס שוקו חם, חמושה בבייבי-פייס, ושוטחת את משנתה באסרטיביות וכריזמה בזמן שהיא באה לדבר בשם שיוויון אמיתי בין המינים. כזה שמגיע בלי הנחות או צעקנות יתר. שיוויון שבשמו הקימה לאחרונה את תנועת "שווים. שונים".

הזדמנויות שוות

שי וזאן רק בת 37, ובמקביל לגידול ארבעת ילדיה היא מכהנת במועצת העירייה, משמשת כראש מנהל דוברות והסברה במרכז השלטון המקומי, הספיקה לעשות תואר שני ותזה בתקשורת ומדעי המדינה ולהשתתף בתוכנית בינלאומית מטעם הממשל האמריקאי. את דרכה המקצועית החלה בתקשורת כאשר שימשה כתחקירנית, מפיקה, כתבת ומגישה במספר כלי תקשורת, עבדה עם יו"ר מפלגת "הבית היהודי" נפתלי בנט ונכנסה לפוליטיקה המקומית במודיעין בשנת 2013, כאשר קיבלה על עצמה את הוועדה לקידום מעמד האישה ואת תיק קשרי החוץ בעירייה.

הילה שי וזאן. "יש כוח מיוחד וייחודי לנשים, אבל בואו נשתמש בו למען הכלל. צילום אינגריד מולר

בתחילת מאי האחרון הקימה את תנועת "שווים.שונים", כאשר מאז היא מצרפת אליה עוד ועוד תומכים ופועלת למימוש מטרותיה ברשתות החברתיות, ביוזמות חקיקה ובהופעות בכלי התקשורת. הגישה של שי-וזאן מפתיעה מעט. בעוד הצד הפמיניסטי זועק את זעקת אפליית הנשים ואילו בצד הגברי יש מי שיתגונן מול זירת המאבק שנפתחה מולו, באה שי-וזאן ואומרת את דבריה באופן ברור, כפי שניתן להבין מנייר עמדה של התנועה: "מדינת ישראל מחויבת בחוק לשוויון בין נשים וגברים בפני מוסדות השלטון והחוק, אבל המציאות מראה אחרת: אפליות ואבחנות שוררות בתחומים ובמוקדים שונים, ופוגעות בגברים ובנשים. השיח הציבורי ממוקד בתחרות מגדרית ובמאבקים, ולא ברצון כן לתקן את המצב. תנועת "שווים שונים" מבקשת לשנות את התמונה הזו: התנועה מבקשת להחזיר את השפיות לשיח בין נשים לגברים, במקום לקיים שיח קיצוני, דיכוטומי ומכליל. התנועה מבקשת לקיים שוויון אמיתי בין המינים, לא על ידי אפליות מתקנות וחוקים חד-צדדים, אלא על ידי יצירת שוויון הזדמנויות מלא לשני המינים. הגיע הזמן להפסיק עם שיח של קרבנות, מסכנות ומלחמה, ולעבור לשפה עניינית, מעמיקה ומשותפת יותר. זו השפה של כולנו".

מה היה הטריגר שגרם לך להקים את התנועה?

"אני חושבת שהיו לזה כמה טריגרים, כשאולי הכי בולט מהם היה כאשר לקחתי את ההחלטה לקבל על עצמי את תיק קידום מעמד האישה ושיוויון מגדרי בעירייה. ישבנו מיכאל (חרל"פ. ע.ק) ואני במשא ומתן הקואליציוני מול ראש העיר, שאמר לי "קחי את תיק קשרי חוץ, אבל אני רוצה שתיקחי גם את הוועדה לקידום מעמד האישה". אמרתי לו מה לי ולזה? הייתי בוועדה לפני זה כתושבת ותמיד דיברו שם על עצומות ואמנות, ממקום מאוד קורבני. לא התחברתי לזה, אבל חיים (ביבס. ע.ק) אמר לי "קחי ותעשי את מה שאת רוצה לעשות". אני זוכרת שכינסתי את הוועדה ואמרתי להן שהוועדה הזו לא תהיה מה שהייתה עד היום. אנחנו לא נדבר על אמנות ועצומות אלא נעשה. ונעשה לא רק כנשים למען נשים, אלא כנשים למען הכלל. אני חושבת שכן יש כוח מיוחד וייחודי לנשים, אבל בואו נשתמש בו למען הכלל. ואיפה כן נפעל לטובת נשים? איפה שצריך באמת. כמו בפוליטיקה, במיוחד במקומית. המספרים הרי מזעזעים, יש בישראל שש ראשות מועצה מתוך 257 ראשי רשויות. מבין כל חברי מועצות הרשויות רק 12% הן נשים".

גברים לא שולטים בעולם

פעילות התנועה שהקימה שי-וזאן מתמקדת כיום כמה מישורים: נושא תלונות השווא שמוגשות נגד גברים, האפליה המגדרית השוררת בבתי הדין הרבניים, תיקון האפליות המובנות המתקיימות כיום בחוק הישראלי ופעילות לביטול חזקת הגיל הרך.

בכל המישורים הנ"ל בהם פעילים שי-וזאן ותנועתה, היא מציגה עמדה המתנגשת עם השיח הפמיניסטי המוצג כיום בשיח הציבורי בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. נדמה כי שי-וזאן ממש לא מפחדת לעמוד מול אותן מובילות השיח הפמיניסטי ובתור אישה להציג עמדה הפוכה משלהן. "אני רוצה לעשות למען נשים, אבל באופן נקודתי. לא לבוא ולהגיד אנחנו מסכנות, אנחנו חיות בעולם פטריארכלי. העולם הוא לא גברי, זו שטות. גברים לא שולטים היום בעולם".

אז מה זה בעצם פמיניזם בשבילך? כי מעצם השם "שווים. שונים" נראה שהמושג הזה שונה מבחינתך ממה שאנחנו מכירים בשיח הציבורי.

"נכון. קודם כל מעצם השם: אנחנו שווים אבל מכירים בשוני הבסיסי שלנו. בואו לא ננסה להתייפות כמו חלקים מהפמיניזם היום שבאים לטעון שאין דבר כזה גברים ואין נשים. שכולנו אותו דבר ואין צורך בהתייחסות לשוני הזה. לא, אנחנו צריכים להכיר בכך שלכל מין יש את הייחודיות שלו והשוני שלו ומשם אנחנו שווים בפני החוק באמת. בתחילת הדרך הייתי מפרסמת באופן פרטי פוסטים בפייסבוק בנושא. מישהו שאני לא מכירה פרסם על הוול שלו ושלי: "תראו, זו פמיניסטית אמיתית". התגובה הראשונית שלי הייתה "לא, אני לא פמיניסטית". ולמה? כי הפמיניזם הרדיקלי השתלט על השיח. אני מאוד לא באה מהמקום הזה, הקורבני. אני מגיעה ממקום של עוצמה נשית, אבל בלי הנחות. בלי הנחות בצה"ל, בלי הנחות במס. הן רק מקבעות אותנו הנשים כמסכנות. כי מי מקבל הנחות? מיעוטים. ונשים הן מזמן לא מיעוט".

 

את חושבת שרוב הנשים מרגישות כמוך?

"מדהים היה לגלות שרוב הנשים מרגישות כמוני, הן פשוט הרוב הדומם. נוצר מצב בשיח שעומדים לנשים עם אקדח לרקה: "את או בעד נשים או שאת נגדן. זה או זה". זה מצב פרדוקסלי שהביאו אותנו אליו, שאתה או או. ואני אומרת שיש עוד דרך באמצע, שנשים יכולות להיות חזקות אבל בלי לפגוע באף אחד אחר. וזה בסדר שגברים דורשים את הזכויות שמגיעות להם וזה לא הופך אותם למדכאי נשים. הפמיניזם המקורי לא דיבר על הנחות, אלא רק אמר: תנו לנו לנסות".

אז למה בכלל המאבק הפמיניסטי עדיין מתקיים?איפה דרוש תיקון? אנחנו לא כבר במצב שוויוני?

"במציאות אתה צודק. אפילו הייתי אומרת שלך יש פחות זכויות מנשים, לא יותר. מתי נפל לי האסימון? יום אחד ישבתי עם בעלי והסתכלנו על תלושי משכורת. ראינו שהוא מרוויח יותר ממני אלף חמש מאות שקל בברוטו ואני מרוויחה אלף יותר בנטו. אנחנו יורדים לפרטים ומגלים שעל כל ילד אני מקבלת שתיים וחצי נקודות זיכוי במס והוא רק נקודה וחצי. מדינת ישראל בעצם אומרת "אימא שווה יותר מאבא". המדינה מקבעת כל צד באזור הנוחות שלו – גבר כמפרנס ואישה בבית. מי שרוצה להיות בבית, בבקשה, אבל מי שלא - המדינה צריכה לעזור לה לצאת משם. קח למשל את חוק חזקת הגיל הרך, שאומר שאוטומטית הילד הולך לאימא. למה? מה המדינה עושה בחוק הזה חוץ מלפגוע בגברים? היא אומרת שתפקיד האישה בבית כמטפלת וזה בדיוק ההיפך ממה שהיא צריכה לעשות".

למה בעצם לך כאישה להיכנס לקלחת הרותחת הזו של תלונות שווא וחזקת הגיל הרך?

"למה? כי מבחינתי תלונות שווא לא פוגעות רק בגברים, אלא גם בנשים שכן אומרות אמת ואחר כך נלקחות בערבון מוגבל. ויותר מכל, הן פוגעות בילדים. הבאתי לדיון בכנסת גברים עם פסקי דין אחרי עינוי של שנים, בהם כתבו השופטים שמדובר בתלונת שווא. עזוב את זה שלא עשו כלום לאישה המתלוננת, מי נפגע מזה? הילדים. יושב אותו אבא, אדם נורמטיבי ואיש היי-טק מתל אביב שעשה הורות משותפת בלי נישואים, ומספר איך ילד בן שנתיים וחצי עבר שתי בדיקות רקטליות כי אימא של הילד טענה שהוא אנס אותו. היום הילד הזה מטופל אצל פסיכולוגים. מבחינתי זה משהו שאנחנו כתנועה חייבים להיאבק עליו. זה גם מקרה בוחן לבוא לנשים ולהגיד להן, ממה אתן מפחדות? יש פה בעיה אז בואו נטפל בה. גם בעניין חזקת הגיל הרך. בהתחלה לא הבנתי איך ארגוני נשים נלחמות על חוק שאומר שהאישה מטפלת? הן הרי אמורות להעצים נשים. הארגונים האלה ניזונים מהמסכנות הנשית אחרת לא תהיה שום הצדקה לקיומן. להגן על חזקת הגיל הרך זה במקום להגיד לנשים שבואו ניתן לבית המשפט לפסוק, המדינה תיתן לה את הילדים באופן אוטומטי. והנשים אומרות "כן, תנו לי את החזקה באופן אוטומטי". זה ללכת על הרגש הכי נמוך. זה מדהים ובעיני זו דוגמא שצועקת לשמיים. אין היום מדינה מתוקנת בעולם בה קיים חוק כזה. הרי כבר היו מספיק מחקרים שהוכיחו שמלידה ילד צריך את שני ההורים שלו. מתוך חוסר השיוויון הזה נולדת סחטנות. הדדית, אגב".

מיתוס פערי השכר

במסרים שהיא מעבירה במדיות השונות לא מהססת שי-וזאן לעמוד מול נציגות הפמיניזם ולסתור את הטענות העיקריות שלהן, אלו שכבר מזמן הפכו לבסיס למאבק הפמינסטי בכללותו. זה שאפשר להגיד כי הפך כיום את השיח בין המינים לזירת לוחמה גועשת יצרים.

"הפעילות שלנו התחילה אמנם מענייני גירושין, אבל גיליתי שהמאבק בכלל לא שם. זה מאבק מגדרי על אילו זכויות יש לי בתור אישה ולך בתור גבר. יש לי שלושה בנים. לאיזה עולם אני מביאה אותם? אני רוצה שיגדלו בעולם בו הם שווים בפני החוק בזכויות. בלי הנחות פה או נקודות זיכוי שם – שווים".

מה החזון שלך לתנועה?

"קודם כל אנחנו מנסים להכניס עוד נרטיב לשיח, שכיום הוא מאוד חד גוני – הפמיניסטי הרדיקלי וזהו. בתקשורת כבר לא מרגישים בכלל את הצורך להביא את הצד שמנגד. אז אנחנו שואפים לשנות את השיח ולהראות שיש דרך שלישית. דרך שהיא לא רק פמיניזם רדיקלי או שוביניזם. דרך שאומרת שאנחנו שונים בבסיס אבל שווים בפני החוק, ואם נשים באמת רוצות להיות שוות אז הן צריכות להיות מוכנות לתת את זה גם לצד השני. הייתי בריאיון בתוכנית ערב חדש בנושא תלונות שווא. אני מדברת על זה ויושבת לידי פמיניסטית רדיקלית שעונה לי: "בשבוע שבו נרצחו ארבע נשים..". ואני חושבת מה הקשר? נרצחו נשים? אז בואו נבדוק ונטפל נקודתית. מה הקשר לעבירה פלילית שנקראת תלונות שווא? ואתה רואה את ההקשות האלה בכל מקום. גם במובן הכלכלי, כמו הטיעון על פערי שכר. זו הטענה המרכזית ששולפים ארגוני הנשים ומדברים על פערים של 30% בין שכר גברים ושכר נשים. הלכתי ובדקתי איך קובעים את הפער הזה. מה מסתבר? שלוקחים שכר חציוני של כל הנשים במשק מול זה של הגברים. תבודד את כל המשתנים הבלתי תלויים - דרגות, שעות נוספות, רמות סיכון – ירדת ל-6-13%. אני לא אומרת שזה מעט וגם את זה צריך לשפר. הלאה, כשאתה בודק את האחוזים האלה אתה מגלה שנעשה מחקר בארה"ב ובדקו מהם חמשת המקצועות הכי ריווחים במשק. כולם פרט לאחד נשלטים בידי גברים ברוב מוחלט. כשבדקו מה המקצועות הכי פחות ריווחים גילו שכולם נשלטים בידי נשים. זה הוביל אותי להבנה פשוטה שרוב פערי השכר כמעט באופן מוחלט פשוט נקבעים על ידי בחירה. כשאישה בוחרת ללכת לקריירה כמורה או עובדת סוציאלית אז יש לזה מחיר. וזה בסדר גמור, אבל צריך לדעת שיש לזה השלכות. צריך לתת מקום למרכיב הבחירה בהחלטה. אז בואו נדבר על פערי השכר, אבל הלינקג' שעושים כל הזמן כדי לתרץ, הביא אותי להארה שמבחינתנו מה שאנחנו מנסים לשנות שיח הוא שלעולם לא תתקן אפליה אחת ביצירת אחרת. אל תצדיקו את זה, זה לא ייגמר אף פעם".

האמא שלטה בבית

אפשר להגיד שהתפישה של שי-וזאן מפתיעה במיוחד בהתחשב ברקע האישי שלה. היא מגיעה ממשפחה מזרחית שורשית וזרם הציונות הדתית-לאומית, שאמנם הוא רחוק שנות אור מהתפישות החרדיות אבל גם אינו זהה לחלוטין לאלו של הציבור החילוני.

"זה נורא מעניין כי אצלי זה אמור להיות עוד יותר קיצוני כי אני בת זקונים. אבא שלי בן 88 ואימא בת 84, מצפון אפריקה. ספרדים של פעם. ועדיין, נכון שכלפי חוץ אבא שלי הוא המפרנס, אבל בסופו של דבר כשמתפתח בין האחיות דיון על מי באמת שלט בבית, מי קבע איפה ילמדו הילדים, אז אנחנו מגלות שזו אימא שלי. גם במשפחות האלה עדיין בסופו של דבר האימא שלטה בבית. אם בכל זאת הייתה לדת ולמסורת השפעה על המסלול שלי, שהסלילו אותי? אני לא חושבת".

מה את חושבת על קמפיין הטרדות מיניות ששוטף כעת את השיח הציבורי?

"תשמע, המקום ממנו זה נולד הוא מקום נכון. מקום שנועד לחשוף משהו שהיה מושתק. לצערי לקחו את זה למקום שבעיני הוא לא טוב ובסופו של דבר אומר שכל הנשים הן קורבנות וכל הגברים הם תוקפים. עקבתי אחרי הקמפיין ולא ראיתי פרצוף אחד של גבר שמספר על הטרדה מינית. כולן רק נשים ואנחנו יודעים הרי שגם גברים הם קורבן לפגיעות מיניות. מה שמפריע לי בקמפיין זה שאני ואתה צריכים לחיות ביחד בעולם בסופו של דבר, ואם מכניסים לנו לתודעה שאני קורבן ואתה תוקפן אז זה כל כך רע. כל גבר הופך לחשוד מיידי".

את לא מסכימה עם הטענה הפמיניסטית שאנחנו בעיצומו של רגע של שינוי?

"אני לא חושבת שזה בגלל הקמפיין וגם לא בטוחה שזו הדרך. אני חושבת שבטווח הארוך זה יעשה לא טוב. הקמפיין הזה מריח משנאת גברים וזו הבעיה שלי. שמסמנים את כל הגברים כתוקפנים. אם הקמפיין היה מתרכז רק בנפגעי עבירה, אז הייתי אומרת שזו הצפה של פגיעות שהושתקו במשך שנים. אבל הוא מתרכז רק בנשים.

כמי שמסתובבת מגיל צעיר במוקדי כוח גבריים, הוטרדת בעצמך פעם?

"לא. אף פעם לא אמרתי "לא" והמשיכו. כן היו ניסיונות חיזור, אבל זה אף פעם לא המשיך והפך להטרדה".

עוד 20 שנה – כל הדיון על פמיניזם יהיה עדיין רלוונטי?

"אני מאמינה שלא. המציאות היא כבר כאן ובה אתה לא בעל יותר זכויות ממני. עד מתי יגידו "תקרת זכוכית"? איזה תקרת זכוכית קיימת היום? אין דבר כזה, אז עד כמה אפשר להמשיך עם המנטרות האלה. אני כן חושבת שאנחנו בנקודה בה יותר דברים עולים למודעות ומקווה שהשיח ישתנה, כי בסופו של דבר זה לטובת כולם. נשים, גברים וילדים. אני בוחרת להישאר אופטימית. אני חושבת שאולי הפמיניזם יחזור למובן המקורי שלו – נשים שדורשות בצדק שוויון הזדמנויות".

יאיר דנון