דיור מוגן 2
אישה זורחת מבשורה

אישה זורחת מבשורה

מילדות עשירה בדרום אפריקה עברה שרי אלבוכר בגיל ההתבגרות להתגורר בארץ בתנאי פנימיה. אחרי שנים ארוכות של קריירה תובענית, היא חזרה בתשובה ועזבה את העבודה כדי לגדל את ילדיה. כל אלו עיצבו עוד יותר את אישיותה, והעניקו משמעות מיוחדת לחייה. צילום אינגריד מולר

"יכול להיות שאצטרך לענות על שיחה באמצע הראיון", מתנצלת שרי אלבוכר מיד כשאני נכנסת לביתה. "הבת שלי בטיול והיא בטוח תתקשר". המצב הזה, להיות זמינה לילדים שלה הוא די חדש לה והוא בא בעקבות השינוי שעשתה. וזה לא השינוי היחיד. אלבוכר (41) תושבת מודיעין מיום הקמתה ("לא היה פה כלום. החלטנו שזה המקום שאנחנו רוצים לחיות בו") ואם לשלוש בנות (16.5, 12.5, 8.5) ובן שלוש וחצי עברה תהפוכות רבות בחייה עליהן היא מדברת במבטא דרום אפריקאי מקסים, בחן וכריזמה ששמורים רק לאנשים בטוחים בדרכם.

בית גדול ומשרתים

שרי אלבוכר עלתה לארץ יחד עם משפחתה מדרום אפריקה בגיל 16. "אני הכי גדולה מבין חמישה אחים. ההורים שלי החליטו לגור בכפר סבא כי רצו מעורבות ישראלית והעיר הזאת התאימה להם. גרנו שם שלוש שנים. העליה מדרום אפריקה היא עלייה ציונית, חזקה, של אנשים אמידים. נכנסתי לתוכנית העלייה של נעל"ה בתנאי פנימייה".

למה פנימייה?

"כשמגיעים עם ילדים בגיל ההתבגרות, הילדים חייבים להיות חלק מההחלטה ומהתהליך. בסופו של דבר, הילדים נותקו מהחברים שלהם ומבית הספר. לכן חשוב שההורים ימצאו מערכת קליטה שמתאימה לכל ילד. להיכנס ישר למערכת החינוך הישראלית זה מאוד קשה. בפנימייה עדיין קיבלתי תמיכה והכוונה. אחותי בת ה-13 נכנסה לבית ספר רגיל והיה לה מאוד קשה. גם ככה מדובר בגיל לא פשוט בכלל".

שרי אלבוכר.  "מעציב אותי כשיוצאים כאן נגד דתיים כי אני מאוד אוהבת את העיר שלי"

הפנימייה אליה נכנסה אלבוכר הייתה מקום מדהים לדבריה "אבל היו שם גם ילדים שנמצאו שם מסיבות של רווחה. פגשתי שם המון סוגי אוכלוסייה אחרי שיצאתי מהבועה שלי בדרום אפריקה. הכרתי בני נוער ישראלים מלאי חיים, רצון ליהנות לעשות דברים. זה היה עבורי עולם ומלואו והרגשתי סוג של עצמאות. מאוד נהניתי מהחוויה הזאת, מהציונות. בפנימייה הכרתי את בעלי שהיה בשנתיים גדול ממני ומאז אנחנו ביחד".

איזו ילדות הייתה לך?

"נולדתי עם כפית זהב בפה", מחייכת אלבוכר. "הייתה לי ילדות מדהימה. לא היה אז פחד ביטחוני. לא היינו מהמשפחות העשירות, אבל עדיין היה לנו בית גדול עם בריכה, משרתים, הלכתי לבית ספר פרטי. היינו נוסעים המון לטייל בספארי. לא עשיתי כלום בבית, עבודות ניקיון וכאלה. הקהילה היהודית בדרום אפריקה הייתה מאוד ציונית, חגגנו חגים ויום העצמאות וההורים נסעו לפחות פעם בשנה לישראל. להורים היו המון חברים בישראל והחיבור היה ברור. ואז הגענו לכפר סבא", היא ממשיכה לספר. "הגענו לדירה ריקה, חוץ מהארגזים עם כלי הבית שהבאנו. עזבנו בית גדול והגענו לבית ריק כי המכולה הגיעה מאוחר יותר. הצליחו לארגן לנו מזרונים. עלינו לבד עם אמא כי אבי נשאר בדרום אפריקה לסגור את הפינות. היינו חמישה ילדים עם אמא וכלב קטן. אני זוכרת שאמא שלי נתנה לי בקבוק אקונומיקה ושלחה אותי לנקות את האסלה. לא הבנתי אן הגענו ופרצתי בבכי".

הלם צבאי

אחרי שנתיים התגייסה אלבוכר לצבא. "חשבתי שאני כבר יודעת על מה מדובר, אבל בצבא חטפתי הלם. בפנימייה היינו למעשה בבועה, עם הרבה תמיכה ופתאום יצאנו לעולם ה'רגיל'. עשיתי טירונות בג'וליס, באוהלים, היה חורף וירד גשם. נחשפתי לבנות הישראליות. לא כל כך הבנתי מה נאמר לי והייתי העולה היחידה דוברת אנגלית". אלבוכר בחרה ללכת לקורס של סייעת לרופא שיניים במסגרת הצבאית. "לא הסתדרתי מבחינת השפה. בכיתי שלושה חודשים במהלך הקורס. זאת הייתה חוויה מאוד טראומטית. לאחר מכן התחלתי לשרת בתל השומר ושם פגשתי אנשים מדהימים".

אחרי הצבא לקחה אלבוכר את בן זוגה לאפריקה לטיול ושם הוא הציע לה להתחתן. "חמי וחמותי מדהימים, ממש אימצו את ההורים שלי, מאוד עזרו להם בקליטה, מנטורית לכל דבר. הזוגיות עם בעלי לימדה אותי גם לגבי תרבות אחרת, מנטליות ספרדית. להתחתן עם ישראלי זאת המהות מבחינתי לגבי כל מה שקשור לקליטה אמיתית בארץ. זה מה שגם הסברתי אחר כך לעולים כשעבדתי בתחום הקליטה. הם אמרו לי שהמנטאליות כאן בוטה. אמרתי להם 'האם נלחמתם באיזשהי מלחמה? הייתם במתקפת טרור אי פעם? ישראליות היא הישרדות אמיתית", מסבירה אלבוכר ועיניה נוצצות בגאווה.

למודיעין הגיעו בני הזוג כשהיו כאן בעיקר גבעות וערימות עפר. "החלטנו שזה המקום שאנחנו רוצים לחיות בו למרות שלא ידענו כלום על תוכניות עתידיות. בשנת 2000 נכנסנו לדירה שלנו. החלטנו לבנות קהילה ולהכיר אנשים. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת מהחלון ורואה הרים ופתאום שכונת קייזר הופיעה. ממש ראינו איך העיר מתפתחת. שנתיים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה וכך הכרתי אמהות צעירות, הקמנו גנים ובתי ספר. מדהים איזו עיר יש לנו היום".

אחרי לידת בתה השנייה, החלה לעבוד במחלקת הקליטה של העירייה, עבודה שלדבריה הייתה "תפורה" בדיוק לתשוקתה לקשר עם העולים והעברת מסר של ציונות ומעורבות בחברה הישראלית. "אני זוכרת שחיפשו פרויקטורית עלייה דוברת אנגלית כדי להביא למודיעין אוכלוסיות מסוימות" היא נזכרת. "המטרה הייתה להביא למודיעין עולים מדרום אפריקה. בעיניי זאת הייתה שליחות. רציתי לעזור לעולים כי למדתי מהטעיות של הוריי בכל הנוגע להשתלבות בחברה והיבטים עסקים שונים. הכוונה הייתה שהאנשים שעוסקים בקליטת עלייה יהיו מאותה מנטליות כמו העולים. וזאת הייתה זכות ענקית".

"המשרה גדלה ועבדתי בה כתשע שנים. זה כלל נסיעות לחו"ל, השתתפות שם בירידי עלייה. הייתי צריכה לבנות תוכניות עלייה על מנת להכין את העולם לגבי נושאי חברה ותרבות, עסקים, ילדים ועוד. הייתי ממש צריכה לדאוג למשפחות האלה. היום ישנה אוכלוסייה גדולה של עולים בעיר והייתה להם קליטה מדהימה. יצרתי קשר מוקדם עם אותן משפחות, למשל בהכנת השטח עבור ילדים עם צרכים מיוחדים או משפחות במצב כלכלי קשה – לכוון אותן לאיזו עיר כדאי לגור בה. הסברתי להם לגבי מערכת הבריאות, ביטוח לאומי, זכויות שמגיעות להם. דווקא לא אהבתי שכל העולם התרכזו בשכונת בוכמן. אני בעד מעורבות ישראלית. כי זה מה שקרה לי כשהייתי בנעל"ה. אבל אנשים ידעו שתהיה להם תמיכה רגשית ורצו להתגורר במקום שיהיה להם קל יותר בהתחלה. אני רציתי דווקא שיתערבבו עם האוכלוסייה הצברית".

הולכים ומתחזקים

אחרי לידת הבת השלישית התחילה משפחת אלבוכר תהליך של התחזקות מבחינה דתית. "הבת הבכורה שלי הייתה בחינוך ממלכתי. עם הזמן התחלתי להבין שחסרה לי המסורת, היהדות. למשל היא לא למדה פרשת השבוע. לכן את השנייה הכנסתי לגן ממלכתי דתי. כשהבת השלישית נולדה, נכנסנו לבית חדש. בעלי היה בין עבודות והיה איתי בבית. מישהי בבניין נפטרה ובשבעה העבירו שיעורי תורה בביתה. בעלי הצטרף. במקביל, התחלתי פתאום לשים לב לזה שאני כל הזמן במירוץ. הבנתי שחייבת להיות משמעות יותר עמוקה לכל זה. בהתחלה לא הבנתי למה הוא הולך לשיעורים, אבל עם הזמן מצאתי היגיון במה שהוא אמר. וזה לא שהיה לנו רע. לא היה שום משבר, היינו מאושרים מאוד".

תוך זמן קצר, התחברה אלבוכר יותר ויותר לעניין הדת. "אמרתי לבעלי שאם אנחנו עושים את התהליך הזה, זה יהיה מתוך הבנה והחלטנו ללכת ללמוד את זה. הרבה חברים שלנו התחילו את אותו תהליך ועשינו את זה ביחד, אבל כל אחד בדרך אחרת. ידעתי שאם אני לא שלמה, אני לא אעשה את זה. דנו ביחד על כל דבר והיה לי חשוב שהילדות יהיו חלק מזה".

איך הגיבו?

"בהתחלה הגדולה הייתה בהלם מזה שהתחלנו לשמור שבת. אחרי שנה הכנסנו אותה לבית ספר מעורב – דתיים וחילוניים. הייתי עדיין עם מכנסיים והכל. התהליך של החזרה בתשובה היה מדהים וזה מילא אותנו בערכים ואמונה".

 

מכסה את התלתלים

אני תוהה בפניה מתי התחיל גם שינוי חיצוני לתהליך שעברו. "אני זוכרת שאחת החברות שהתחילה איתי את התהליך החליטה יום אחד לכסות את הראש. אמרתי לה 'רגע, אני עדיין לא מוכנה, חכי לי'", מחייכת אלבוכר. "הרגשתי שאני עדיין לא שם. אבל בשלב מסוים החלטתי על חצאית וחצי מטפחת. תוך זמן קצר הגעתי למסקנה שזה לא עושה שום דבר ללכת עם חצי מטפחת. הבנתי למה מכסים את השער. השיער היה המותג שלי, כולם הכירו אותי לפי התלתלים שלי. אמרתי לעצמי 'את לוקחת את מה שמאפיין אותך ומכסה את זה?' נזכרתי שבדרום אפריקה המשרתות הן אלו שמכסות את הראש והייתה לי בהתחלה קונוטציה לא טובה. אבל אחרי שהבנתי למה עושים את זה, החלטתי ללכת על זה. אני אומרת לאנשים שחיצוניות זה לא מה שקובע בחיים. מה שמוסתר מהעין מגיע עם ברכה. הצניעות באה מדיבור, ממחשבות, מהתנהלות. לא רק לבוש. היופי הוא בפנים".

את זוכרת את היום בו התחלת ללכת עם כיסוי ראש?

"כן. פחדתי נורא. רעדתי. כמובן שכולם אמרו לי שזה מדהים, אבל פחדתי שידברו על זה. אני מאוד מוכרת בעיר. אבל זה לא שינה את מערכת היחסים שלי עם אנשים. אני לא רואה שיש הצהרה כלשהי בלבוש שלי". ובהמשך לדברים היא מציינת: "יש לי הרבה חברות חילוניות ואני לא שופטת אותן. לצערי הדת מצטיירת ככפייה. אבל לנו זה נתן כלים – להבין מה זאת זוגיות וחינוך מוצלח. היום יש לנו בית לתפארת".

השיחה עם אלבוכר נקטעת פעמיים בשל שיחה עם בתה שנמצאת בטיול. ברוגע וסבלנות אין קץ, היא מנחה אותה כיצד לפעול ומרגיעה אותה כשהילדה משתפת אותה באיזשהו משבר אליו נקלעה.

"התהליך קרה מתוך הבנה", מסבירה אלבוכר וקורנת לפתע. "יש הרבה היגיון ופסיכולוגיה מאחורי זה. חזרתי בתשובה למען המשפחה שלי".

החלטה לא פשוטה

בגיל 38 נכנסה אלבוכר להריון רביעי וילדה בן. "לא תיארתי לעצמי שזה יהיה שונה כל כך. פתאום הרגשתי שהילדים שלי צריכים אותי. אחרי חופשת הלידה היה לי מאוד קשה לחזור לעבודה כשאני יודעת שיש בבית ארבעה ילדים שצריכים אותי. הייתי מגיעה הביתה עייפה בארבע וחצי. הייתי עסוקה בעזרה לילדים, היה תינוק שהייתי צריכה להניק ותוך כדי גם הרבה אירועי ערב בהם הייתי צריכה להיות נוכחת. התחלתי להרגיש קושי גדול והרגשתי שאני חייבת להחליט מה יותר חשוב לי כרגע. זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות של חיי מאחר ומאוד אהבתי את העבודה שלי. אמרתי למנהלים שלי שאני חייבת להיות עם הילדים שלי. לא הבאתי אותם לעולם כדי שיהיו לבד. בכיתי המון, ידעתי שאני אתגעגע לזה כי עשיתי משהו מאוד מצליח".

לאחר משרה תובענית עברה אלבוכר להיות אמא במשרה מלאה. "אבל נהניתי מאוד להיות בבית עם הילדים. עברנו לבית חדש והכרתי קהילה חדשה. החלטתי שאם אני אעבוד זה יהיה כעצמאית".

וכך קרה. מתוך רצון לשלב שיווק עסקים ועזרה לעולים, פתחה אלבוכר עסק עצמאי לקידום עסקים בו היא משלבת תעסוקה לעולים: גרפיקאים, כתיבת תוכן, מיתוג שנעשה על ידי עולים חדשים. "שמחתי שאני יכולה לשלב אותם בעסק שלי ולחבר אותם לחברה הישראלית. אני גם מקדמת עסקים של עולים. כאישה זה נתן לי המון עוצמה. בגיל 40 יצאתי לדרך חדשה, למרות האחריות שהייתה לי לבית. אבל הרגשתי בטוחה בעצמי".

לפני כ-12 שנה הקימה אלבוכר ארגון בשם "נשים ממודיעין". "היינו הרבה דרום אפריקאיות ורצינו לעשות משהו כדי להעניק לקהילה. זאת הייתה בעצם קבוצה שתורמת לחברה הישראלית – תרומות למשפחות מצוקה. אנחנו מנהלות פרויקט שנקרא 'feed a family' שמגייס תרומות על מנת להעניק למשפחות סלי מזון באופן קבוע ולא רק בחגים. כשאני עושה משהו משמעותי, אני מרגישה שיש מהות. בנוסף, אני מקדמת בכנסת חינוך טרום נישואין וגאה לספר שהיו אתי עוד 11 נציגים ממודיעין".

איך בא לידי השינוי במשפחה מאז החזרה בתשובה והעובדה שאת בבית?

"אני מתמודדת אחרת עם גידול הילדים. הערכים הם אחרים. הדת פשוט נותנת מסגרת. התחלנו לשבת כולנו סביב השולחן, דיברנו מבלי שיהיו טלוויזיה ופלאפון ברקע. היה פתאום שיח. עולה שאלה ומתפתח דיון סביב זה. ישבתי ליד השולחן ולא האמנתי שזכיתי בדבר הזה. אני מעבירה לילדים מסר שבכל דבר יפנו אליי ונדבר על זה. הכבוד שלהם כלפיי היום שונה כי בבתי הספר מלמדים אותם איך מתייחסים להורים. בשבת אני מתמלאת בנפש. היום אני מצליחה לשלב עסק, משפחה ודת. אני נוגעת בדברים שאני נהנית מהם. החזרה בתשובה היה החלק הקל. החלק המשמעותי היה שהתחלתי להיות אמא בבית. היום אני מרגישה שאני מצליחה כאישה וכאמא. אישה מביאה את הברכה שלה הביתה".

אלבוכר מצרה על תגובות אנטי דתיות. "מעציב אותי כשיוצאים כאן נגד דתיים כי אני מאוד אוהבת את העיר שלי. זאת עיר פלורליסטית עם מגוון רחב של אנשים וכן, יש גם דתיים. אני מגדלת את הילדים שלי להסתכל על המהות של האדם, על הפנימיות שלהם ולא על סממנים חיצוניים. גם אם מישהו פוגע בהם, להסתכל על זה בעין טובה. הדת מאו יפה, חבל לי שאנשים מכלילים".

יאיר דנון