דיור מוגן 2
לא מרים ידיים

לא מרים ידיים

עומרי סלוק אמנם רק בן 17 אבל יש לו כבר תובנות חשובות על החיים. מגיל קטן הוא סבל מעודף משקל, דחייה וקשיים חברתיים, אבל כוח רצון ודבקות במטרה הובילו אותו להיות שחקן בנבחרת הנוער של ישראל בכדוריד. צילום אינגריד מולר

בפגישה עם עומרי סלוק מרעות, תלמיד כיתה י"ב בתיכון מו"ר, אני מוצאת בחור מקסים, מרשים ובוגר לגילו, שלא חושש מהתמודדות ומעבודה קשה. אביו כירורג פה ולסת ואימו רופאת מינהל בקופ"ח מאוחדת. הוא בן אמצעי בן שתי בנות, הבכורה לומדת רפואה בהונגריה והצעירה תלמידת כיתה ו'. "כולנו במשפחה גדולים, גם לרוחב וגם לגובה" אומר עומרי המתנשא לגובה של 1.94 ושוקל 140 ק"ג. על שאלתי, שאותה הוא שומע פעמים רבות, 'איך לא הגיע לכדורסל עם גובה כזה?' הוא משיב: "אם הייתי מקבל עשר אגורות על כל פעם ששאלו אותי את השאלה הזו הייתי עשיר מאד...התשובה היא שאני לא זריז ובכדוריד, בניגוד לכדורסל, אפשר לשחק בתפקיד שלא כל כך דורש זריזות. אני משחק בתפקיד של פיבוט, מי שעושה את העבודה השחורה – חסימה ופינוי מקום. זה תפקיד שדורש מן השחקן להיות לא אנוכי והוא מתאים לי".

לא מקובל

עם עודף משקל מתמודד סלוק כבר מגיל צעיר. "הלכתי לכל החוגים כמו כדורסל וכדורגל, היה לי קשה ונשארתי לא ספורטיבי. מבחינת הסביבה המצב היה קשה, כי לא כל כך מקבלים מישהו שמן, תמיד הייתי הכי גדול והכי שמן. נאלצתי לעבור ארבעה בתי ספר, ובסוף כיתה ז' עברתי למו"ר. הסיבה שעברתי בין בתי הספר הייתה שלא קיבלו אותי, היה לי קשה ליצור יכולת חברתית וקשרים כי ראו אותי כמפחיד. למרות שאני בן אדם רגיש ונחמד החזות שלי היא אחרת, קראו לי שְׁרק, טנק, חומה וקיר. גם היום מכנים אותי כך אבל עכשיו זה מחיבה. מכיוון שאני רגיש לקחתי קשה את מה שאמרו לי. תמיד ניסיתי להסתיר את מה שקורה כי לא רציתי עזרה מבחוץ ולכן המורים לא שמו לב, אני טוב בלהסתיר את מה שאני מרגיש, זו יכולת שפיתחתי עם הזמן. בבית ידעו שאני לא מסתדר חברתית, לא יצאתי ולא באו אליי חברים והחבר שלי היה המקרר. בכדורגל תמיד הייתי שוער כי יכולתי לכסות חצי שער. באותו זמן זה היה קשה מאד, ההצקות, ההפסקות שבהן אתה לבד. כילד לא היו לי חברים והייתי המון עם עצמי, אבל כעת אני מאמין שבזכות זה הגעתי למה שאני היום. אם לא הייתי לבד לא הייתי מגלה את הכדוריד וזה נתן לי המון. מרגע שגיליתי את הכדוריד גיליתי מטרה שאליה רציתי להגיע, החלטתי שאני רוצה להגיע לטופ. בבית חינכו אותי שאם יש מטרה אז צריך לשאוף להגיע אליה. ההורים תמכו בי ודאגו שאגיע לאימונים וכבר מכיתה ו' נסעתי לבד ברכבות לאימונים".

איך הגעת לכדוריד שהוא משחק פחות מוכר?

"כשצפיתי בטלוויזיה בימי שישי בצהריים גיליתי משחק מוזר ונודע לי שזה כדוריד. המשחק הוא מעין הכלאה בין כדורסל וכדורגל. המגרש הוא בגודל של 20/40 ויש בכל קבוצה שבעה שחקנים כולל השוער. יש רחבת שוער של שישה מטר וכמובן שצריך להבקיע לשער. באיזור שלנו הספורט הזה לא כל כך מוכר ולא מפותח למרות שפתחו לא מזמן מועדון חדש ויש כאן פוטנציאל אדיר, יש כיום שחקנים טובים מהעיר שמשחקים בקבוצות הנוער ובליגת העל. גיליתי שיש חוג במודיעין והלכתי לשיעור ניסיון. הגעתי קצת קודם, בשעת האימון של אלו שגדולים ממני בשנה, והמאמן ראה אותי ואמר לי לעמוד בשער. עצרתי עשרה כדורים ברצף ומשם זה התפתח, מכיוון שהייתה לי חוויה של הצלחה זה מצא חן בעיניי. נרשמתי לחוג והייתי שייך מבחינת גיל לקבוצת ג'-ד' אבל התאמנתי עם ה'-ו' וגם שם הייתי הכי גדול, היה לי קצת קשה והתחלתי כשוער. אימא שלי דיברה עם המאמן וביקשה ממנו שאני גם ארוץ קצת ולא רק אעמוד בשער אבל לא יכולתי לרוץ כל כך הרבה הלוך ושוב והחברים בקבוצה אפילו אמרו שאני רץ הלוך וחוזר במונית...בשלב מסויים העבירו אותי לתפקיד של פיבוט וזה התפקיד המושלם בשבילי. היו לנו טורנירים אבל עדיין לא ליגה, שיחקנו בהרצליה ובראשון לציון ותמיד הייתי הכי צעיר. כשהגעתי לכיתה ה' התחלתי לשחק בליגה המקצוענית שהיא בעצם מכיתה ז'. מה שמשך אותי במשחק זה שיכולתי לפרוק את כל האנרגיות ואת כל מה שעצור בתוכי, שאני לא מקלל ולא מרביץ, על המגרש. בניגוד לכדורגל לא נזקקתי לזריזות, אמנם בליגה הישראלית יש הרבה שחקנים זריזים אבל זה תלוי תפקיד. ידעתי לעשות דברים מיוחדים כמו לזרוק ולהבקיע מחצי מגרש. יש לי הרבה כוח, הזריקה שלי היא לא מהכי חזקות אבל היא מדוייקת. תפקיד הפיבוט דורש כוח, קואורדינציה, וראיית משחק טובה, תמיד צריך לחשוב על הצעד הבא. בתפקיד הזה צריך להיות לא אנוכי כי אתה צריך לעבוד כדי שהקבוצה תצליח, בכל קבוצה שבה שיחקתי נתתי את המאה אחוז כדי שהיא תנצח. במציאות מי שמבקיע את הגולים הוא זה שזוכה בתהילה אבל אני אף פעם לא חיפשתי את התהילה אלא רציתי להשיג ירידה במשקל, שיפור היכולות הפיסיות ואורח חיים ספורטיבי".

נתתי את כל מה שיש לי

בכיתה ו' שיחק עומרי בליגה מטעם מודיעין, התאמן עם בני גילו ושיחק גם עם הקבוצה המקצוענית של ז'-ח'. "באותה תקופה פתאום היו לי ארבעה חברים מבית הספר. התפקיד של הפיבוט נתן לי הרבה ביטחון, הייתי צריך לארגן את ההגנה, זו אמנם הייתה רק ההתחלה אבל זה הספיק כדי לתת לי בטחון לדבר עם אנשים וליצור חברויות. שניים מהם נשארו חברים שלי עד היום". בסוף כיתה ח' הוא החליט לעבור ללמוד ולגור במכון וינגייט, אך לא נשאר שם זמן רב. היה לי קשה והקבוצה לא חיבבה אותי, לוקח יותר זמן להכיר אותי מאשר מישהו אחר שנכנס לחדר. ביליתי שם לבד את יום ההולדת שלי וזה היה קשה, גם כי זה היה חלום שלי ושיא מקצועי. אבל, בריאות נפשית זה יותר חשוב ואחרי חצי שנה חזרתי הביתה. בסופו של דבר זו הייתה החלטה נכונה כי התקדמתי מבחינה מקצועית".

עם המעבר לחטיבת הביניים החל עומרי לשחק בקבוצת אס"א תל אביב. "היה לי קשה בהתחלה כי הגעתי למועדון חדש עם אנשים חדשים ולמעשה התחלתי מאפס. הצטרפתי לקבוצת הגיל שלי וגם שם הייתי בתפקיד של פיבוט. למרות שהם התאמנו כבר מכיתה א' ביחד הצלחתי להתחבר מהר מאוד והכרתי גם את שחקני הנבחרת ששיחקו בקבוצה. שוב עבדתי קשה ונתתי את כל מה שיש לי, לקח לי בערך שלושה חודשים עד שהרגשתי שם בבית. הייתי בקשר טוב מאד עם ההנהלה. בקיץ האחרון המועדון פשט את הרגל וירד לליגה השניה, המאמן עבר למועדון אחר ולא היה ברור מה קורה עם הקבוצה. יום אחד כשחזרתי עם הנבחרת מאליפות אירופה ראיתי באתר של האיגוד שאחד השחקנים הטובים בנוער עבר ליריבה העירונית. נשארנו בלי המאמן ובלי שחקן משמעותי מאד וגם שאר השחקנים רצו לעזוב. רציתי להשתפר מבחינה מקצועית ובסופו של דבר קיבלתי הצעה לעבור לקבוצה אחרת.

בסוף הקיץ התקבלתי לקבוצת מכבי ראשון לציון שנמצאת במקום הראשון בליגת העל לבוגרים ובמקום השלישי בליגת העל לנוער. אני משחק בקבוצת הנוער וגם בקבוצת המשנה בבוגרים, אני גם בסגל הרחב של הקבוצה העליונה. אני מאד מרוצה מרגע שהגעתי לשם. לא דבקה בי הסטיגמה של שחקן מבחוץ, אני מרגיש כמו שחקן בית, מרגיש טוב עם הצוות והשחקנים. אני עובד עם מאמן מדהים, מהטופ של מאמני הנוער באירופה". עומרי מתאמן כל יום בשבוע משעות אחה"צ ועד הערב והמשחקים מתקיימים בשבתות ולעיתים גם במשך השבוע. הוא משחק גם בנבחרת הנוער "ואנחנו משחקים כעת באליפות אירופה דרג א' לנוער. יש הרבה נסיעות עם הנבחרת, בחודש הבא ניסע למחנה אימונים ברומניה וניפגש שם עם משלחות מצויינות".

אתה נפצע הרבה במהלך המשחקים?

"אני מסיים כל אימון עם סימנים כחולים, היו לי פציעות כי זה חלק מהספורט".

המטרה: הליגה הגרמנית

סלוק מרגיש היום שמצא את מקומו. "יש לי חברים בבית הספר ואני משתדל ללמוד, זה לא פשוט עם האימונים, המשחקים והנסיעות אבל אני מצליח למצוא לכל דבר את הזמן שלו. אני מרוצה מהספורט, כמובן שבספורט דברים יכולים להשתנות אבל אני נהנה ושואף להמשיך. המטרה שלי היא להגיע לשחק בקבוצה בליגה בגרמניה שהיא הכי טובה, אני אשמח לקריירה מקצוענית. כמובן שהמשכורות שמשלמים בארץ לשחקנים הם לא בסכומים כמו בכדורגל או בכדורסל אבל יש כבר כאלו שהם שחקנים נטו". עומרי עדיין אינו יודע מה יעשה בצבא "יש תוכנית של האיגוד שלאחר שאנחנו מסיימים את בית הספר טסים לגרמניה לחצי שנה ומתאמנים שם, חוזרים לארץ ומשרתים במעמד של ספורטאי מצטיין בתפקיד שמותאם לזה. בינתיים אני מנסה לחיות חיים בריאים, לאכול כמה שיותר בריא, פירות, ירקות, כמה שפחות ג'אנק פוד. ספורטאי בגודל שלי צריך הרבה חלבונים ולכן אני גם לוקח תחליף חלבון. מבחינת המשקל אני כעת בשיא שלי למרות שפעם נראיתי יותר שמן כי הייתי נמוך ופחות שרירי".

שיחקת כבר נגד הקבוצה הקודמת?

"כשמנהל הקבוצה אמר לי מה שאמר היה לי קשה מאד. בחודש הבא יש לנו משחק מולם ואני חושב הרבה מה יהיה במשחק ומה תהיה האווירה, אבל למרות הכל אני זוכר לאס"א תל אביב את זה שהם פיתחו אותי בתור שחקן, אני מכבד את המועדון ומאחל להם הצלחה".

ביקשת להעביר מסר בכתבה דרך הסיפור האישי שלך?

"אני רוצה להראות שגם אאוטסיידר שלא מצליח להשתלב בחברה בגלל גובהו ומשקלו, כמוני, או בגלל סיבות אחרות יכול לחשוב בגדול. אני אומר: גם אם המצב שלכם עכשיו קצת קשה תחפשו ותמצאו את הדבר שעושה לכם טוב ותתעמקו בו. לי יש את המוסיקה שמאד עוזרת לי בחיים, בתקופות קשות אני מתחבר למוסיקה. מצאתי ספורט שבו המשקל והגובה הם יתרון ולא חסרון. באירופה רוב השחקנים יותר קטנים בגודל ממני וגם אצלנו בנבחרת יש שחקנים שנמוכים ממני בשלושים סנטימטרים והם מוכיחים שגובה זה לא הכל. כשלקבוצה יש מישהו בגודל שלי זה יתרון ומחפשים אנשים כמוני. מעבר לזה אני רוצה שמי שיקרא את הכתבה יבין שהאנשים הגדולים הם לא מאיימים או מפחידים. בחודש שעבר נסענו למסע לפולין במסגרת בית הספר ונתנו לכל אחד לכתוב משהו על האחרים. מישהו כתב לי באופן אנונימי: "בפעם הראשונה שראיתי אותך היית מפחיד בגלל הגודל אבל כשפתחת את הפה ראיתי בן אדם אחר". אנשים לא כל כך מדברים עם אנשים כמוני, פעם בבית הספר ילדה שלמדתי איתה שנה שלמה מתמטיקה אמרה לי: "פעם ראשונה שאני רואה אותך...". זה גם לא תמיד קל ליצור קשר עם נשים כי לרוב מחפשים מודל מסויים". חברה חדשה עוד אין, הוא משיב לשאלתי, ומוסיף בחיוך: "אולי בעקבות הכתבה תהיה..." ומוסיף לסיום: "לא לוותר על עצמכם. תהיו מי שאתם. מי שכן אוהב אותך ורוצה להיות אתך - אל תוותר עליו, ואף פעם לא להרים ידיים!".

יאיר דנון