(new)דיור מוגן 1/7/18
זוג מנצח בדרך לאולימפיאדה

זוג מנצח בדרך לאולימפיאדה

מיכל זריהן ובר ראובני הם ה"פאוואר קאפל" של מודיעין, לפחות בגזרת הטקוואנדו. הם מתאמנים יחד מגיל צעיר, תומכים זו בזה ומקווים גם לעלות לאותה טיסה, שתביא לטוקיו את המשלחת הישראלית באולימפיאדה הבאה. 

(צילום: פרטי)

העולם ידע צמדים קטלניים, מהרקולס וזינה ועד הימן ושירה נסיכת הכוח. הגרסה המקומית הקרובה ביותר היא ככל הנראה מיכל זריהן ובר ראובן. הצמד חמד של מועדון הטייגרס טאקוואנדו כבר שבעי מלחמות, אבל דווקא המלחמה הגדולה שלהם עודנה לפניהם, המלחמה על טוקיו 2020.

"אני ומיכל צמד חמד", מעיד הבן. "לא עוזבים אחד את השניה, גם בצבא, בטאקוואנדו, בבית ספר. אנחנו הולכים דרך ארוכה ביחד, חברים טובים. הכרנו בטאקוואנדו ומאז דרכנו לא נפרדו, למדנו יחד בעירוני ב' במודיעין. בצבא היא הייתה בקריה. הבאתי אותה למחסן שלי בתל השומר, במצר"פ, מחסן תרופות, היינו מתאמנים בין הפד גזות. אם נפצעים יש יוד בשלוף".

מיכל צוחקת "כן... לי ולבר יש היסטוריה ארוכה מאד יחד. אין ספק שהדרך שעשינו, והרבה ממה שהגעתי ועשיתי, הוא היה שם לצדי. אם זה אימונים משותפים ועזרה, ותמיכה כשקשה, ופירגון כשמצליחים והרבה אהבה, באמת. צריך בספורט יחידני לפתח עור עבה ואש פנימית להתגבר על הכל, אבל קבוצה ואנשים וסביבה שתומכים - אין יותר חשוב מזה".

 

* * *

 

אמנם נותרו שנתיים וחצי עד שהמשלחות יצעדו על המסלול האולימפי ביפן, אבל הקרב על כרטיס הטיסה לשם יתחיל שנה קודם לכן. בר ומיכל בהחלט מאותתים שהם הולכים עליו בכל הכוח. בר אסף שלוש מדליות בתחרויות הקריטריון והשיג לעצמו חברות בסגל האולימפי לא מכבר, כשהוא מצטרף למיכל, שהגיעה למקום החמישי באליפות העולם - הישג השיא של ספורטאית ישראלית בענף התובעני.

"כשהבנתי שאף אחת, מבחינת בנות ונשים, לא הגיעה להישג כזה, זה שם את האכזבה שלי באור חדש", היא אומרת. "אני שמחה על ההישג הזה, אבל אני חושבת שהייתי יכולה לעשות יותר. הכאב היה גדול אחרי התחרות הזאת כי הרגשתי שהייתי קרובה לחזור עם מדליה, ולא בהכרח בצבע ארד. אבל זה הספורט. אחרי שהתבאסתי שלא הגעתי גבוה יותר, שמחתי על ההישג בסך הכל, כי גברתי על מדורגת אחת בקטגוריה, אלופת אירופה עד גיל 21. היו לי קרבות מעולים שם אז יצאתי מחוזקת להמשך. אחרי זה הייתה לנו תחרות גרנד פרי במרוקו, קטגוריה אולימפית, שם גם פגשתי מדורגת אחת בקטגוריה וניצחתי אותה. פגשתי את סגנית אלופת אירופה במשקל שלי וגם אותה עברתי. שוב סיימתי במקום החמישי, אבל יצאתי חזקה ומעודדת, בהרגשה שיש לי עוד לאן להתקדם. אני יודעת שאני עדיין לא מראה את כל היכולת שלי, ויש לי עוד הרבה לתת ולמה לצפות בהמשך".

בר: "לרוב התחרויות, גם של הנבחרת, לא מקבלים מימון. אני שילמתי מהכיס. כל מה שאני עובד ומרוויח הולך על זה. מי שאין לו כסף אוכל אותה ביג טיים. בעיקר בגלל זה, בארץ שורדים עד גיל 27 גג. בחו"ל מגיעים עד שלושים ואפילו ארבעים. פה השעון מתקתק כי אין כסף. ברגע שנגמר - נגמר גם החלום. אני מסתכל סביב ופשוט אין בני שלושים. בחו"ל אני דווקא פוגש המון. וגם טובים. 27, 28 זה הגיל האידיאלי. הגוף במצב הכי טוב, אבל אצלנו זה פחות קורה".

כמה לדעתך הוצאת עד היום מהכיס על כל העסק?

"יצא לי עד היום להוציא משהו כמו מאה חמישים אלף שקל על תחרויות. אבל עכשיו, טפו, טפו, עם המדליה הזאת, נכנסתי לסגל האולימפי, אז אני מתחיל להיות ממומן. זאת הקלה אדירה".

 

* * *

 

אחרי שקטף מדליות ביוני, בבולגריה, ובמרץ, בלוקסמבורג, בר התייצב לאליפות יוון הפתוחה לפני כשבועיים והוסיף לעצמו אחת יוקרתית במיוחד. זהב, בקטגוריה העמוסה ביותר, במשקל עד 63 ק"ג. הוא נזקק ללא פחות מחמישה ניצחונות כדי לטפס לראש הפודיום ואת הנוף שנשקף אליו מהפסגה הוא לא יישכח בזמן הקרוב.

"הייתי ילד היפראקטיבי אלוהים ישמור, הייתי AHD ADD - כל האותיות. אמא שלי שמה אותי במועדון וקיוותה שזה ירגיע אותי. היא שמעה על ארז (אהרוני), שהוא עובד טוב עם ילדים. זה עבד, אני עכשיו סופר רגוע, מאמן, מתאמן, הפכתי את זה לקריירה שלי".

מאמן?

"מכיתה י"א, כבר שמונה שנים בערך. מאמן את כולם, מגיל שלוש ועד מבוגרים, חמישים, שישים. זה נותן פרספקטיבה חדשה. אתה עובד עם חניך, ותוך כדי עבודה אתה מגלה גם בעצמך משהו חדש. אין לי ספק שזה תורם לי גם כמתחרה".

יצא לך לתת איזו מסובבת למישהו שצפר לך בכביש?

"אני מרגיש ביטחון, שאם מישהו כן ינסה להתעסק איתי, אני מרגיש מוגן, אבל לא יצא לי לתת באמת מכות למישהו. אני בטח לא ממהר עם זה, מבחינתי המקום של הטאקוואנדו הוא במזרון".

למה טאקוואנדו ולא, נניח, ג'ודו?

"טאקוואנדו זה פשוט מגניב. בעיטות, קפיצות באוויר, נקודות, מגנים אלקטרוניים, זה פשוט מגניב".

טוקיו 2020?

"אני מקווה להגיע לאולימפיאדה, זאת המטרה הסופית, קובעים את זה רק שנה לפני האולימפיאדה. יש תחרות קשה מבית. צריך להביא תוצאות בתחרויות קריטריון שנערכות במהלך השנה האולימפית, או להיות מדורג בשלישייה הראשונה בעולם, שזה אפילו יותר קשה. הרבה יותר קשה. כרגע אני מדורג באזור החמישים ארבעים, אז כן השנה האולימפית כנראה תהיה סופר קריטית".

 

* * *

 

בר ראובן בן 24, מיכל זריהן קטנה ממנו בשנתיים, עד 2020 השניים הללו צפויים להיות אפילו טובים יותר. אין סיבה להאמין שהם לא יגיעו ליפן, לכל הפחות הם יילחמו על הזכות, תרתי משמע, עד טיפת הזיעה האחרונה. ההישג של מיכל באליפות העולם מציב אותה כפייבוריטית לעמוד במטרה, בתור לוחמת הטאקוואנדו הבוגרת היחידה בסגל האולימפי כרגע, יושב לה קוף במשקל 49 ק"ג על הגב, אבל היא נושאת אותו בשמחה.

"זה באמת מרגיש לי כמו ההתחלה, כי רק עכשיו אני מתחילה לקצור את הפירות, אני פשוט מאושרת מאיפה שאני נמצאת, מהאימונים, ואני רק מחכה לתחרויות הבאות. החלום זה טוקיו, ברור. החלום הגדול. אבל יש עוד הרבה צמתים בדרך. יש אליפות אירופה, יש אליפות עולם עוד שנתיים. כמובן שהיעד הגדול והמטרה הסופית זה טוקיו".

את במומנטום.

"בסך הכל כן. חזרתי משתי תחרויות. לפני שבוע וחצי קרואטיה, הסופ"ש האחרון יוון. ביוון לצערי קצת פחות הצלחתי, בקרואטיה ניצחתי שני קרבות וסיימתי במקום השלישי כדי לקחת מדלית ארד. בסך הכל היו שתי תחרויות טובות, תחרויות פתיחת עונה, אז כן, מדובר בתחרויות חשובות, אבל יותר בשביל לצבור כלים, להתרענן, להיכנס לעניינים, להתאמן על דברים שעבדתי עליהם בתקופה האחרונה. בעיקרון, בדצמבר, עוד שבועיים וחצי, יש לנו את אליפות אירופה למשקלים אולימפיים, ובשנה הבאה תהיה אליפות אירופה לבוגרים במשקלים הרגילים, שאלו התחרויות שאנחנו בעצם מכוונים להצליח בהן במיוחד, תחרויות המטרה".

מה הדירוג העולמי שלך?

"אני לא יודעת בדיוק מה הדירוג שלי, אני כן יודעת שקיבלתי הרבה נקודות בעקבות ההישגים הללו. אני חושבת שבקטגוריית המשקל שלי אני מתברגת בין החמש עשרה הראשונות, ובקטגוריה האולימפית, שזה עד 49 ק"ג, אני בסביבות הארבעים. אבל זאת רק ההתחלה, זאת באמת רק ההתחלה".

 

* * *

 

קצת לפני שאולימפיאדת ריו 2016 יצאה לדרך, מיכל הגיחה לפאלמה דה מאיורקה כדי להתאמן באחד המועדונים הדומיננטים בעולם. היא התקבלה שם בזרועות פתוחות והותירה רושם עז, עד כדי כך ששבוע הפך לשבועיים, ושבועיים הפכו לחמישה חודשים.

"החלטתי שאני רוצה ללכת, לצאת מאזור הנוחות שלי, היה לי חלום ללכת להתאמן אצל האנשים האלה. הכרתי מאמנת וספורטאית שהיא מבחינתי המודל, ספרדיה, מתחרה במשקל עד 49, אלופת עולם, הבנתי שהיא מתאמנת במאיורקה. שלחתי לה מייל, הצגתי את עצמי, אמרתי שני רוצה לבוא להתאמן אצלה. אמרו לי בשמחה. זה התחיל משבועיים, והיה מאד מוצלח, והארכנו את זה".

חצי שנה?!

"הגעתי לשם סתם כי רציתי להגשים איזה חלום להתאמן שם, עם הספורטאים האלה והמאמנים האלה, הכי גדולים שיש בענף, ופשוט התאהבתי. גרתי עם הבנות שהתאמנו שם. היינו קבוצה של ספורטאים מכל העולם. היו חבר'ה מגאבון, בחור ובחורה, מדליסט אולימפי, מדליסט מאליפות עולם, עוד ספורטאית מפנמה, ספורטאית מפרו. היינו קבוצה של חבר'ה שעובדים ונמצאים כל היום וכל הלילה יחד, מתאמנים, יוצאים לתחרויות. התאמנו עם המאמנים הטובים ביותר, יש שם את ברידג'יט, אלופת עולם ארבע פעמים, מדליסטית אולימפית. הייתי שם, קיבלתי ממנה הערות. התחברנו, והיה באמת מדהים. במקביל מלווה אותנו מאמן שהוא אלוף עולם פעמיים, צמוד אלינו. חוץ מהקשר המשפחתי שנוצר, מבחינה מקצועית למדתי המון".

עד השנה האחרונה הדברים הלכו כמו שציפית?

"היו תקופות לא פשוטות. לכל ספורטאי יש את המחשבות, וההיסוסים, היו תקופות שכן, הייתי מבולבלת, דברים לא מסתדרים ולא הולכים כמו שרוצים, אם זה חוסר ביטחון, או ייאוש, אבל אני שמחה שלא ויתרתי, והמשכתי, וזה מה שהביא אותי לכאן, הקשיים וההתמודדות איתם, הם מה שהפכו אותי למי שאני, אז אני שמחה על כל משבר שעברתי. ואני שמחה שיש אנשים מסביב, אם זה בר, ואם זה חברים, והמאמנים שלי, שתומכים, זה המון במצבים האלה".

הפסקת לאמן, למה?

"אימנתי, אבל כשטסתי לספרד כבר לא הייתי יכולה להתחייב לקבוצה, וגם השנה, אני עדיין לא יודעת מה יהיה הלאה. אני רוצה לעשות טאקוואנדו ולעשות אותו הכי טוב שיש, כספורטאית, לתת לדברים את האפשרות לקרות, אם זה לטוס לתחרויות, או למחנות אימונים, שאני לא אהיה מוגבלת מהבחינה הזאת. החלטתי שכרגע, גם אם זה יהיה יותר קשה מבחינה כלכלית, אני מעדיפה להתרכז בזה".

 

יאיר דנון