אמה טרקסין
הולכת עד הסוף

הולכת עד הסוף

היא התגרשה בגלל שבעלה לא התיישר עם הטבעונות שלה (ומבהירה שבן הזוג הבא צריך גם להיות אקטיביסט בתחום) • היא מקדישה את חייה להצלת ושחרור בעלי חיים (ולשם כך מתעדת רפתות ולולים) • היא מסרבת להביא ילדים לעולם (ומבטיחה להורים שבנו כי יום אחד נצטרך לתת הסברים בנושא)  • גל ביטון ממודיעין, פעילה נמרצת של "קירות שקופים", מדברת על הכל

(צילומים: אינגריד מולר)

"מי היה מאמין שזה יהיה ייעוד חיי?" שואלת גל ביטון בעיניים נוצצות.  הצעירה ממודיעין, שהמראה שלה לא מסגיר את 28 שנותיה, מעידה על עצמה ש"תמיד הייתי שומר החיות", אבל לא חשבה מעולם שהיא ממש תקדיש את חייה לייצג את סיפורם. "סיפורם של המנוצלים והמדוכאים ביותר", כפי שהיא מכנה אותם.

הכוונה היא לבעלי החיים שמגודלים בישראל בתנאים תעשייתיים עד שהם מגיעים לצלחת שלנו ולפריטי הביגוד שלנו, או שתוצרתם מגיעה אלינו בדרך כזו או אחרת. התעשייה הענקית הזו מוסתרת מעיני הצרכנים מטעמים מובנים. ביטון היא אחת מאלה שלקחו על עצמם לחשוף את מה שקורה שם. בחוות, במשקים ובמפעלים. לתפישתה – ככל שיותר אנשים יראו את המראות, כך יגדל מספר המסתייגים והמתנגדים לשימוש בבעלי חיים למטרה כלשהי. חמושה במצלמה ומיקרופון היא מתעדת מקומות כאלה בישראל.

איך זה התחיל?

"אני צמחונית מגיל תשע. גדלתי ביישוב בו טיפלתי בפינת החי בתרנגולות בעצם מגיל שבע. כך עשיתי את ההקשר בין החיות לבין מה שיש לי בצלחת, מצופה בפירורי לחם. מנסים לעבוד עליך. כמו שהיום יש את השניצלים בצורות. זה נראה תמים וחמוד. בגיל תשע סירבתי לאכול יותר בעלי חיים. החלטתי שאני לא אוכלת את החברים שלי. לגבי כל השאר לא היה לי טיפת מושג. אני זוכרת שמתישהו שאלו אותי לגבי מוצרי חלב ועניתי שחייבים לחלוב את הפרות אחרת יכאב להן. מיתוסים שמספרים לנו מגיל אפס".

מה זה "חתונה קרניסטית"?

לפני כחמש שנים נחשפה ביטון למה שגרם לה להבין שגם בתעשיות שאינן מייעדות את בעלי החיים למאכל יש אכזריות. "צפיתי בסרטון על גריסת אפרוחים בתעשיית הביצים", היא נזכרת. "את כל האפרוחים הזכרים בתעשייה הזאת גורסים חיים במטחנות ענק כי הם מיותרים מאחר והם לא מטילים ביצים. מדובר על 15 אלף ביום. הזדעזעתי והפסקתי לצרוך ביצים. לאחר מכן התחלתי לחקור את תעשיית החלב וגיליתי כמה היא נוראית".

מה למשל?

"על מנת להניב חלב, כמו כל נקבה בטבע, הפרה צריכה להיות בהריון. מכניסים אותה להריון בצורה מלאכותית על ידי הזרעה בכפייה ומיד אחרי ההמלטה לוקחים לה את העגל, שזה הדבר הנורא ביותר שאפשר לגרום לאמא, לא משנה מאיזה מין ביולוגי. היא עוברת שלוש חליבות ביום, מסתובבת עם עטינים ענקיים שגורמים לקריעת גידים, פצועה וכואבת. אחרי כחמש שנים הפרות קורסות ולוקחים אותן לשחיטה. את העגלים הזכרים מגדלים בכלובים קטנים בהם אין להם מרחב לזוז. הם נשחטים לפני גיל שנה. הייתי צמחונית וחשבתי שבזה שאני לא אוכלת בעלי חיים אני מצילה אותם. גיליתי שצריכת חלב וביצים גורמת להמון סבל ומוות. פשוט הפסקתי לקחת בזה חלק".

במקביל עברה ביטון תהליכים לא פשוטים בחייה האישיים: חתונה וגירושים מאוד מהירים. "המעבר לטבעונות היה בתקופה מבעבעת בחיי: התחתנתי בגיל 23 וחצי בחתונה קרניסטית (הסבר בהמשך). באותה תקופה הייתי טבעונית שקטה. כשדיברתי על זה תמיד דאגו להשתיק אותי. אחרי חצי שנה של חיים משותפים הגעתי למסקנה שהנישואין האלה הם לא מה שרציתי לעצמי בחיים והתגרשנו. עברתי לגור לבד. אחרי תקופה קצרה נכנסתי לזוגיות נוספת והייתי בטוחה שעם הזמן הוא יבין שדרך החיים שלו פוגעת באחרים ויתקדם לטבעונות. התבדיתי. בהתחלה עשיתי קניות גם עבורו וקניתי ביצים ומוצרי חלב. מצאתי את עצמי מטיפה לאחרים בזמן שאני משתפת פעולה עם התעשייה הזאת גם אם אני לא צורכת את זה בעצמי. הבנתי שזה לא בסדר והחלטתי שגם למען בן זוג לא אוכל להמשיך לשתף פעולה עם זה. אחרי שנה וחצי נפרדנו כי היה קשה לקיים בית במצב כזה".

השתמשת במושג "קרניסטית". מה זה אומר?

"אנשים נוטים להתבלבל בין 'קרניסט' ל'קרניבור'. קרניבור הוא מי שצורך מהחי על מנת לשרוד, צד את האוכל שלו בעצמו ולא צורך חלב של מין ביולוגי אחר. קרניסט ניזון מבעלי חיים מתוך בחירה ולהנאתו. ברוב המקרים הוא לא מסוגל להרוג את החיה בעצמו".

"בכיתי ליד הכלוב"

"לפני חמש שנים המודעות לא הייתה גבוהה, לכן התייחסו לזה בלעג", מספרת ביטון. "היום, כשיש הרבה ידע בתחום אי אפשר יותר להשתיק אותי. ראיתי את ההרצאה 'קירות שקופים' ביוטיוב וממנה למדתי עוד על ההיבטים המוסריים, הבריאותיים והאקולוגיים של התעשייה. ידע זה כוח. הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו לגבי הטבעונות הוא שלא הבנתי את זה קודם".

אחרי הפרידה מבן הזוג וטיול בקולומביה החליטה ביטון להקדיש את חייה לשחרור בעלי חיים. "לא הכרתי אז אף פעיל מלבד בחורה אחת שהציעה לי לבוא ולראות את בעלי החיים בעיניים שלי", היא מספרת. "זה היה בשבועות, החג שבסביבה שלי כינו 'החג של גל', כי הייתי צמחונית ואכלתי מוצרי חלב. מבחינתי זאת הייתה סגירת מעגל. ראיתי בעצמי, לראשונה, את כל הפרקטיקות שנוקטים בתעשיית החלב. במה כרוכה הפקת החלב. יצאנו לתיעוד המוני עם מספר רב של פעילים שהגיעו לרפתות ותיעדו את המצב הקשה של הפרות שם. הייתי בהלם מוחלט. היציאה מהעיר וההימצאות במקום כל כך שונה, מזוהם ומלא סבל. עולם אחר".

איך הגבת?

"תמיד הפחד הגדול ביותר שלי היה לראות את העגלים בכלובים. פתאום זה היה שם, מולי. התיישבתי ליד אחד הכלובים ובכיתי. זאת הייתה למעשה הקפיצה הראשונה שלי לאקטיביזם. בהתחלה הגעתי לפעולות לבד. לאט לאט יצרתי מעגל חברים עם מכנה משותף. אחר כך הגעתי לכנס הראשון של החזית לשחרור בעלי חיים והחלטתי לפעול יותר. תפקדתי כראש תא החזית במודיעין וארגנתי מספר מחאות. במודיעין יש גרעין פעילים מאוד גדול ונמרץ שבוחר לוותר על הנוחות כדי לפעול. היו במודיעין המון פעולות, דוגמת מיצג 'שקר החלב', מיצג 'בסבל כולם שווים', שתיקות רועמות".

זה משפיע על אנשים?

"אנשים מתעניינים. יש יותר מודעות וטבעונות היא כבר לא משהו ששייך לקומץ תמהוני כמו שחשבו פעם. יש הרבה שיח. אנשים מקבלים מידע ומתחילים תהליכים. חלק מתקדמים לטבעונות. כבר אי אפשר להתעלם מהמהפכה שמתחילה בתחום הזה ואני בטוחה שהיא תתעצם. עד לפני כשלוש שנים היינו חצי אחוז מהאוכלוסייה. היום זה הגיע לחמישה אחוז".

ביטון מספרת שבעקבות הרצאה בשם "שתולים בגיהנום" (של טל גלבוע ורעי שפרניק - מראשי החזית לשחרור בעלי חיים ומקימי עמותת "קירות שקופים") היא החליטה להגיע למשקים המתועשים: "מאז, כבר למעלה משנה אני מגיעה כל שבת לכל מקום בארץ ומתעדת. החלטתי לראות אותם בעיניים שלי, ללא פילטרים. ללמוד מה עשינו להם ומה באמת עובר עליהם. אני רואה בעיניים את הגיהינום שלהם. אני מרגישה שלחיים שלי יש ייעוד ותכלית: לספר את סיפורם של בעלי החיים דרך העיניים שלי ולהילחם עליהם".

הרפתנים החשדנים

ביטון זוכרת היטב את התיעוד הראשון: "זה ממש נחרט היטב בזכרוני. מאותו יום אני לא אותו בן אדם. נסענו ארבע פעילות. בסקירה קצרה של הרפת קלטתי רגליים מבצבצות מתוך פרה ששכבה. הבנתי בבת אחת למה גרמתי במשך כל כך הרבה שנים וזה היכה בי. התחלנו לצלם. הרפתן קשר את רגלי העגל (אחר כך הסתבר שזאת עגלה) כי בתעשייה אין זמן וצריך לקצר תהליכים. הוא משך אותה החוצה וכעבור רבע שעה הכניס אותה לעגלת כלוב ולקח אותה משם. הוא אמר שזאת עגלה והיא תתחיל בקריירה כמו של אמא שלה. הפרה הלכה אחרי העגלה ואז הפרידו ביניהן לנצח. הפרה נשלחה לחליבה והעגלה הוכנסה לכלוב. העגלה הזאת מעולם לא ינקה מאמה. החלב יילקח ממנה עבור בני אדם".

יש לכם חששות לפני יציאה למשימות כאלו?

"כשאנחנו יוצאים לתיעוד אנחנו למעשה יוצאים אל הלא נודע. לא יודעים מה נראה, כמה סבל נפגוש. הרפתנים מאוד חשדנים וזה גורם לי לתהות אם יש להם מה להסתיר. צריך להיות זהירים. עם הזמן למדנו איך עושים את זה נכון. איך מצלמים. היום כשאני מגיעה לרפת אני כבר יודעת איך הכל מסודר".

מה זאת אומרת?

"יש מתחמים של הפרות ויש מעברים בהם מובילים אותן לאזור החליבה. כשהן יוצאות משם הן חוזרות למתחם שלהן. העגלים במתחם נפרד. הבכי שלהם מרסק. לפעמים המתחם של הפרות ושל העגלים מאוד קרוב ואז מרגישים עוד יותר את הקרע. עם העגלים, כאמור, הכי קשה לי. הם ממש קטנטנים, לפעמים אנחנו פוגשים אותם מיד אחרי ההמלטה כשחבל הטבור עוד קשור אליהם. הם בוכים מאוד. מאוד מזכירים גורים של כלבים".

מה עושים עם הצילומים?

"התיעודים עולים לדף הפייסבוק של 'קירות שקופים'. התיעוד של הפרה למשל שבר את הרשת. הוא שותף בחמישה דפים עולמיים וזכה לארבעה מיליון צפיות בעולם. עד היום הוא ויראלי. בעקבות התיעודים מגיעות הרבה הודעות לדף של 'קירות שקופים' וגם אלי בפרטי. אנשים מספרים שהחשיפה לעוולות האלו גרמה להם להפסיק לקחת בהן חלק, שלא היה להם מושג שזה קורה. כפי שקרה לי עד לפני חמש שנים. הקירות הופכים שקופים. כפי שקרה עם 'התחקיר שמרעיד את המדינה' שצולם על ידי סמוי בבית מטבחיים חיפה ונמצא ביוטיוב".

ובכל זאת - אנשים נחשפים לזה וממשיכים לחיות כרגיל...

"לפעמים השינוי לא קורה בבת אחת. זה מחלחל לאט, תהליך. אני נדהמת לראות אנשים שהם רגישים בכל תחום אפשרי עד שזה מגיע לצלחת שלהם. שם הם מוכנים לשתף פעולה עם הרוע ולממן התעללות סדיסטית בחפים מפשע בשם הנאה קולינרית בלבד. אני מקווה שיום אחד הם ישכילו לעשות שינוי".

ציוצים מתוך הפח

ביטון שופעת דוגמאות של תיעודים וסיפורים מהמפגש הבלתי אמצעי שלה עם המשקים המתועשים. היא נזכרת במקרה נוסף בו הגיעה באקראי לצפון עם עוד שלוש פעילות וגילתה את "פח הפסדים" של לול פטם ("פסדים" – השם שלא הכרתם לתיאור פגרי עופות. ל.ס.כ.). היא מסבירה: "מסתבר שאת האפרוחים הפגומים שלא שורדים עד גיל שחיטה, כלומר ארבעים יום, משליכים חיים לשקיות והם פשוט נחנקים למוות בפחים. זה מוות בייסורים. שמענו ציוצים מתוך הפח ואז שלפנו את השקיות מתוכן בקעו הציוצים יחד עם ריח המוות. מאחת השקיות הוצאתי את "קשיו" הקטן (הוא זכה אחר כך לשם), חסר ישע, אפרוח קטן, עדין ופלומתי שבעצם חונכנו ללטף ולגלות כלפיו אמפתיה. בשקית אחרת מצאתי את "בוטן", שכבר גסס ומת לי בידיים. את קשיו לקחתי אלי הביתה והוא מת למחרת, אצלי בבית. החזקתי אותו בנשימותיו האחרונות והוא זכה גם לקבורה בניגוד לקרבנות אחרים של התעשייה שהנורא מכל זה שהם אפילו לא נחשבים לקרבנות. הציוצים החלשים שלו מהדהדים לי עד היום בראש".

זה בוודאי משפיע עליך מאוד להימצא בסיטואציות כאלו.

"אני לומדת לחיות עם הכאב. הנפש חוטפת לא מעט סטירות, אבל מה שמצליח להחזיק אותי זאת הידיעה שהם סובלים יותר וזקוקים שנשמיע את קולם. לכן אני מרגישה שאין לי את הפריווילגיה להישבר. היום אני נמצאת במצב שאני לא יכולה בלי לתעד. מבחינתי זה לא עניין של רצון, אלא של הכרח. אמשיך כדי לספר את סיפורם, להוציא סרטונים לרשת, להעלות מודעות, להשמיע את קולם בכל מקום. כי אין להם זמן. למי שיש את הזכות לדעת, יש את החובה לפעול".

ביטון מרבה לחייך. היא יפהפיה וכובשת ואני תוהה איך היא מצליחה לשמור על חיוך. וזה ההסבר: "עם הזמן למדתי שאת כל זה צריך לנתב לכיוון חיובי. את כל התחושות אני מתעלת להסברה נכונה שתניב פירות. בתוך החושך, העלייה במעבר לטבעונות גדלה מיום ליום וזה מכניס אור לחיים. ניצלים חיים והם הדלק המשמעותי למאבק שלנו".

היא ממשיכה לשתף לגבי ההתמודדות שלה עם המראות שהיא רואה: "התברכתי בכוחות להתמודד עם רחשי הלב והנפש. אשקר אם אומר שההתמודדות היא קלה. אבל למדתי לחיות עם פוסט טראומה ועם התמונות הקשות שעולות לי לאורך היום, מראות שזעזעו את הנפש עד להדחקה ממשית. אני עדיין רואה בעיני רוחי פרה עם לשון קרועה שראיתי באחת הרפתות, תרנגולי ההודו עם העור האכול עד כדי חורים ענקיים על גופם, עגלים קטנים מכוסים בזבובים וקשורים ברגליים כדי שלא יזוזו ויהיו רכים וטעימים. למדתי לחיות עם ציוץ של ציפורים שמחזירים אותי לתיעוד של קשיו ובוטן. העיניים שלהם רודפות אותי. אבל החיוך ושמחת החיים נשמרים כי זה הכרחי. המאבק הזה הוא סיזיפי, ארוך, מתיש, כואב".

מה הקושי הגדול ביותר?

"כשאני במשק תעשייתי לסובב את הגב וללכת ולהשאיר אותם מאחור".

 

למה לא ילדים?

ביטון מספרת על הכל בשקט ורוגע של מי שיודע שהוא עושה את הדבר הנכון. אך לצד זה גם קושי גדול. על כך היא אומרת: "הם סובלים יותר. וכן, אני עושה את זה כי פשוט מגיע להם. כל כך הרבה נשמות שמצולמות. ופתאום אני נתקלת בסבל עוד יותר גדול והתעללות עוד יותר קשה. אנשים כבר אדישים אם לא מדובר בדברים מזעזעים ממש. אני שם לצורך עדות: עדות לשעבוד, סבל, חוסר שפיות, סוגנות. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כל אחד מהם יסיים בבית מטבחיים. אבל העדות תישאר".

העולם האמיתי עובד הפוך. הכל חוקי...

"האבסורד הוא שההתעללות הזאת חוקית. אני זאת שצריכה להיזהר. בעולם שפוי זה היה צריך להיות ההיפך, שפרקטיקות כאלה לא יהיו בחסות החוק. אם השכן שלכם היה גורס אפרוחים בבלנדר הייתם מזדעזעים מהפעולה. אבל במדגרות זה חוקי".

איך המשפחה שלך מתייחסת לנושא?

"בעקבות החשיפה, הם רואים שיש אמת בדברי. זה גורם להם להעריך אותי יותר. הכי כואב זה לראות את האנשים שחינכו אותי לחמלה עדיין בוחרים לממן את התעשיות האלה שאני נלחמת נגדן לטובת גרגרנות קולינרית נטו".

הטבעונות היא עבורך קריטריון בבחירת בן זוג?

"כמובן. לא רק טבעונות אלא גם אקטיביזם. חשוב לי שבן הזוג שלי יבין בדיוק על מה אני מדברת. קשה להעביר תחושות כשאתה לא נמצא במקום הזה. אני מודעת לזה שהמחיר שאני משלמת גבוה, אבל בחרתי להקדיש את חיי לבעלי החיים. אי אפשר לחזור אחורה. התיעודים זורקים אותך לנישה אחרת לגמרי ששונה מכל סוג אחר של אקטיביזם ואדם שלא אקטיביסט לא יוכל להבין את זה עד הסוף. ואני גם לא מעוניינת להביא ילדים לעולם".

באמת?

"צריך כתבה נפרדת רק כדי להסביר את זה", היא צוחקת. "אני רואה בזה מעשה אגואיסטי – להביא ילד לעולם האכזר הזה, לתת לו להתמודד עם חברה אדישה, עם הרס, שפיכות דמים. בנוסף, יש גידול אוכלוסין מטורף בשנים האחרונות, הכל מזוהם, הרס אקולוגי, אינטרסים. אם אעשה מעשה, זה רק לאמץ. כשילדיכם ישאלו אתכם בעתיד מה עשיתם לנוכח המידע שיש היום בשפע, כיצד הוא השפיע עליכם, יהיו לכם שתי אפשרויות: או שהבושה תציף אתכם ותרגישו מחנק בגרון ומבוכה, או שתוכלו בחיוך לומר שבחרתם בצד החומל, שהחליט להפסיק לפגוע ולממן התעללות סדיסטית בחפים מפשע. הבחירה בידכם".

יאיר דנון