האמת, כרגיל, נמצאת באמצע
ביבס חינוך 2.8.18
האמת, כרגיל, נמצאת באמצע

האמת, כרגיל, נמצאת באמצע

לאנשי "מיתרים" לא היה קל להעביר בכנסת את "חוק החינוך המשלב", שקבע בפעם הראשונה את האופן שבו ילדים דתיים וחילונים יכולים ללמוד באותו בית ספר • ד"ר רנית בודאי-היימן ממודיעין, מנכ"לית "מיתרים", עלתה בשבוע שעבר לירושלים כדי לחגוג עשור לחוק • לציין את בית הספר "יחד" המקומי שהיה הראשון בישראל בתחומו • ולהיזכר בימיה כתלמידה דתיה יחידה במעוז החילוניות שנקרא גם "תיכון תלמה ילין"

השבוע צויין בכנס חגיגי בכנסת עשור להעברת "חוק החינוך המשלב", שהסדיר את קיום בתי ספר בהם לומדים תלמידים חילונים ודתיים יחד, כמו בית הספר 'יחד' במודיעין שהיה הראשון מסוגו בארץ. בתוך הקלחת הרותחת בשיח הציבורי הישראלי בין חילונים ודתיים, מתנגדים להדתה מול אלה הטוענים כי "החילונים שכחו מה זה להיות יהודים", מסתבר שיש גם מי שמהווים את נקודת האמצע וגם מציעים אלטרנטיבה.

אפשר לומר כי ד"ר רנית בודאי-היימן, תושבת מודיעין ומנכ"לית "מיתרים" – רשת לחינוך משלב - מהווה את נקודת האמצע הזו. בין אם בזכות פועלה ובין אם מתוקף סיפורה האישי.

בתפקידה הנוכחי החליפה היימן את מויש לוי, ששב לעיריית מודיעין ולתפקיד סגנו של ביבס ומחזיק תיק החינוך. היא בת 42, אם לארבעה ומחזיקה בשלושה תארים במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. בצבא שירתה ביחידת בדובר צה"ל, לאחר מכן היתה העוזרת הפרלמנטרית של הרב מלכיאור בממשלת ברק. בשנת 2000 זכתה בפרס מטעם מלך שבדיה על פועלה לקידום הבנה בין בני נוער יהודים ופלסטינים. בשנות לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים אף הייתה חלק מתנועת "נתיבות שלום", שהם כהגדרתה "דתיים שמאלניים". מסתבר שיש חיה כזו.

למה צריך בכלל "חוק חינוך משלב"?

"מערכת החינוך בישראל, מראשית ימי המדינה, מחולקת לשני זרמים: הממלכתי והממלכתי-דתי. החוק נולד מצורך שעלה מהשטח. בא זוג מעורב, חילונית ודתי, ואמרו 'אנחנו לא מוצאים את עצמנו לא בממלכתי ולא בממלכתי-דתי'. באו חילונים ואמרו 'אנחנו חילונים, אבל לא רוצים לוותר על הזהות היהודית'. במקביל הסתכלנו על החברה הישראלית וראינו כמה היא מפולגת. היום כבר כולם מדברים על זה בעקבות נאום השבטים של הנשיא ריבלין. אנחנו תמיד אומרים שהכל מתחיל בחינוך. אם יצרת מערכת חינוך מפוצלת ומפולגת - קיבלת חברה מפוצלת מפולגת. אם אתה רוצה לשנות את פני החברה הישראלית אז צריך לחזור אחורה לחינוך. כולם יכולים ללמוד ביחד. כך נוצר איזשהו אתוס יהודי משותף, וזה לא משנה אם אתה יהודי מאמין או שסתם היהדות זורמת לך בדם כדי.אן.איי תרבותי. התחושה היא שיצרנו כמעט שני עמים, שאפילו לא מדברים את אותה שפה".

כדי להמחיש את הנקודה הזאת, משחזרת היימן בתיאטרליות חיננית סצינה מסדרת הטלוויזיה "כיפת ברזל", בה החיילים החרדים "עובדים" על המפקד החילוני ומשכנעים אותו שבגלל י"ג בסיוון הוא לא יכול לטזז אותם. רק מאוחר יותר מתברר לאותו מפקד שלא רק שאין שום חג בי"ג בסיוון, אלא גם שעכשיו בכלל חודש חשוון. "עד כדי כך אנחנו לא יודעים", היא מסכמת.

היה קשה להעביר את החוק?

"מאוד מאוד. בהתחלה לא רצינו בכלל ללכת לחקיקה, אמרנו 'בוא נעשה פיילוט' ואז 'יחד' מודיעין היה הראשון ש'מיתרים' סייעה בתהליכי ההקמה שלו. עם השנים הוקמו בתי ספר ואז כשראינו שנהייתה מסה ואמרנו 'בוא נעביר חוק'. הדתיים התנגדו כי פחדו מחילון, החילונים התנגדו כי פחדו מהדתה. אז עוד לא היה לזה שם. האוצר התנגד כי מבחינתו זה עוד כסף. בסופו של דבר עבר החוק, אבל עבר צר. זה לא זרם בפני עצמו שהמדינה חייבת לאפשר לך להירשם אליו. היא לא תממן לך למשל הסעה כמו בזרמים האחרים בחינוך".

כאמור, אותו רקע אישי של היימן, שמיצב אותה בנקודה מאוד ספיציפית באמצע החברה הישראלית, הוא גם זה שהביא אותה בסופו של דבר אל החינוך המשלב. "כל מי שמתעסק בחינוך משלב יש לו בדרך כלל חווית ילדות שגורמת לו לחשוב שזה הפיתרון", היא מספרת. "גדלתי בגבעתיים בבית ציוני-דתי ועברתי את כל השדרה החינוכית הדתית, עד לאולפנת בני עקיבא. במקביל היה לי שיגעון קטן בראש ומאוד אהבתי תיאטרון. אמא שלי רשמה אותי לתיאטרון הילדים של גבעתיים, שם כל מי שהגיע לכיתה ח' היה מנסה להתקבל לתיכון תלמה ילין. לתלמה ילין אף אחד לא היה מתקבל, אבל אתה מנסה בכל זאת. רציתי לדעת כמה אני מוכשרת וניסיתי להתקבל, כשידעתי שאם באולפנה ישמעו זה יהיה הסוף של החיים שלי. לא גיליתי לאף אחד אבל הרב באולפנה שמע על זה. היה לי מאוד קשה, היה סיוט. לא רציתי ללמוד בכלל בתלמה ילין, זה היה מעבר לקווי האויב מבחינתי, אבל באולפנה כל כך נבהלו מעצם המחשבה שהלכתי לבחינות ולכן העבירו אותי סדרת חינוך מחדש. נקראתי לחדרו של ראש האולפנה לדבר על אמונה ואם יש לי פקפוקים וכולי. מיררו את חיי. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להמשיך שם. ניסיתי למצוא בית ספר דתי אחר ובמקביל המשכתי בבחינות לתלמה ילין. באתי לבחינות עם חצאית 'המטאטא' של הבנות הדתיות ועברתי שלב אחרי שלב בבחינות".

מן הסתם זה היה עולם זר עבורך...

"התחלתי ללמוד שם, לא הכרתי את השפה והיו דברים ששמעתי שהייתי בהלם מהם. בכיתה ט' היה לי מאוד קשה, למרות שהיחס אלי היה מאוד מאתרג. מצד המערכת וגם מצד התלמידים, אפילו שבהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי".

הילדה הדתייה הטובה מהאולפנה בגבעתיים מגיעה למעוז האליטיזם התל אביבי...

"בדיוק. אבל נוצרו שם חיבורים כל כך טובים. טל מוסרי, שכבר אז היה כוכב בצעירי תל אביב, למד איתי ונוצר חיבור. שיחקנו יחד בתפקידים הראשיים באחת ההצגות והיינו אמורים לעשות סצנת אונס. זה היה לא פשוט, אני שמרתי ד' אמות כילדה דתייה. ההצגה עלתה בסופו של דבר וחניכות שלי בבני עקיבא באו לראות את ההצגה וחיכו לי אחריה. אני הייתי מאחורי הקלעים וטל מוסרי בא אלי ואמר לי 'החניכות שלך מחכות שתעבירי פעולה'. הוא אמר שבחיים שלו לא ראה דבר כזה שהוא עובר ליד כל כך הרבה בנות ואף אחת לא מבקשת ממנו חתימה או צועקת לו 'טל, תעשה לי ילד'. אמרתי לו 'זה בני עקיבא'. ואז הוא אמר שהוא מת לבוא אתי פעם ובאמת הייתה שבת בה הוא בא להעביר פעולה לחניכים שלי על 'מה זה אלוהים עבורי כחילוני'. תראה איזה חיבורים יפים. זה מבחינתי היה הסימן שצריך לשנות משהו. אחר כך, בסיום י"ב, הבנתי שיש לי זווית ראייה ייחודית. הייתי נערה דתייה עם חברים הכי טובים חילונים. עד היום קבוצת הוואטספ הכי פעילה אצלי בטלפון הם מהשבט שלי בבני עקיבא ומצד שני יש את החברים מתלמה ילין. היו לי חברים שידעו לצטט את רש"י והרמב"ם, אבל לא הכירו את שייקספיר. והחילונים ידעו לזהות את מיכאלאנג'לו בעיניים עצומות אבל לא ידעו שב'שמע ישראל' עוצמים עיניים".

הבורות ההדדית הזו תקפה עד היום?

"יש משהו שקשור למערכת החינוך ויש את העולם שהוא פתוח יותר ויש אינטרנט. הבעייה היא שאין תיווך. בעיני יש דיסהרמוניה בין הבתים מהם מגיעים הילדים הדתיים ומערכת החינוך הדתית והגירויים החיצוניים שהם מקבלים. ילד דתי לומד בממ"ד ושם מלמדים אותו ש'ההלכה אומרת ש...' ואז הוא חוזר הביתה ורואה שעושים דברים בצורה קצת אחרת ממה שאומרת ההלכה. אז או שהוא מפתח ניכור כלפי ההורים שלו או בית הספר שלו או שהוא גדל בצורה לא בריאה. החינוך המשלב מקבל כל בית באשר הוא וכל אורח חיים יפה בעיניו ומפרה את השיח, לא מפריע. החינוך המשלב משחרר אותך, נותן כבוד למסורת שנהוגה אצלך בבית. אתה יכול להיות ירא שמיים או אפיקורס. הילדים יכולים להיות חברים הכי טובים ולפתח עולם ציוני יהודי חדש".

אז החינוך הממלכתי-דתי לא נותן לזה מענה? הוא מקובע?

"כן. הוא לא נותן מענה למסורתיים ובכלל למגוון שקיים בתוך הציונות הדתית. גם האופן שבו נלמדת היהדות בממ"ד בעיני הוא מסוגר. יש את חז"ל ולפני שאתה קורא את הטקסט אתה כבר יודע מה רש"י אומר על הטקסט הזה. בחינוך המשלב את הטקסט הזה אנחנו קוראים קודם כל קריאה 'יחפה'. שואלים מה זה אומר לכל תלמיד. המורה בחינוך המשלב אף פעם לא יודעת מה יהיה כתוב על הלוח בסוף השיעור והתלמידים לא יודעים שהם צריכים להעתיק מרש"י. ככה מפרים אחד את השני, עם הפרשנות האישית וריבוי הקולות. מסתכלים על הטקסט מכמה זוויות ובסוף כל תלמיד שואל את עצמו מה הוא אומר לו לגבי החיים שלו היום. ככה הם מתחברים לטקסט ולא משנה אם זה ברמה האמונית".

מה רמת הביקוש לחינוך המשלב?

"מאוד גבוהה. זה מדהים. לא עובר שבוע שאין לי לפחות שלושה טלפונים ממקומות שונים בארץ מאנשים שמתעניינים בחינוך המשלב. דבר ראשון אני מארגנת את הקבוצה שהתקשרה אלי ויושבת להסביר להם מה זה בעצם החינוך המשלב. השלב הבא הוא חוג בית ואז מתגבשת איזושהי קבוצה שרוצה להריץ את זה, מיידעים את הרשות המקומית שהקבוצה הזאת רוצה להקים בית ספר לחינוך משלב בתחומה. זה השלב הכי קשה מבחינתי".

למה קשה?

"זה השלב שמהווה מחסום עיקרי לכל היוזמות שאנחנו לא מצליחים להוציא לפועל. יש לנו עכשיו 260 משפחות מאזור באר טוביה ושפיר שרוצות להקים חינוך משלב. באר טוביה זו מועצה אזורית עם המון קיבוצים ויישובים חילונים. שפיר היא מועצה סמוכה לה עם המון יישובים דתיים. קמו חבר'ה מהשטח ואמרו 'רוצים ביחד'. התחלנו עם קבוצה של חמישה אנשים ועכשיו יש רישום של 260 משפחות, אבל ראש מועצת באר טוביה לא מוכן לשמוע מחשש להדתה או מחשש לשנות משהו בדיכטומיה המוכרת. בשפיר גם יש להם משהו נגד היוזמה והשנה לא נפתח למשפחות האלו בית ספר והם מאוד מאוכזבים".

איפה עוד יש יוזמות כאלו?

"יש לי עוד יוזמה כזו בראש העין, בשלפים, וגם בשומרון. נפתח השנה בית ספר באפרת. ראש המועצה שם מספר שיש לו שם תושבים שהם דור שני במקום ודתיים לשעבר ואין לו מענה עבורם. מה גם שיש לו אלף יחידות דיור שעתידות להיבנות והוא צריך פתרון חינוכי".

זו שיטה חדשה להביא תושבים להתנחלויות, דרך הקמת חינוך משלב?

"צריך לתת להם מענה. יש בכפר אדומים, בתקוע ועכשיו יש יוזמה גם בשומרון לפתוח בית ספר כזה. הייתי לפני שבועיים בעלי זהב, עמוק בשטחים, חבר'ה מדהימים עם אש בעיניים שמאוד רוצים לשנות את החברה הישראלית ורוצים שהילדים שלהם יגדלו במערכת שמחנכת אותם לראות את המורכבות החברתית".

חזרה לשבטים בחברה הישראלית. ההתכתשות הזו לא דועכת. ראה ערך הדתה.

"בעיני כל נושא ההדתה התחיל מזה שמערכת החינוך הממלכתית קצת גידלה פה בורים ועמי ארצות בכל מה שקשור ליהדות, והמערכת הממלכתית-דתית לקחה מונופול על הנושא. 'זה שלנו, הבייבי שלנו'. והחילונים אומרים 'יופי, יש מי ששומר על זה. אנחנו לא צריכים לטרוח וללמוד הרבה יהדות'. היום, כשקם שר ורוצה להכניס את המורשת היהודית לתכני הלימוד, המנהלים מתקשים מאוד למצוא מורים חילונים שילמדו את זה. אז הם פונים לפתרון הכי קל והכי נוח – מורים דתיים מעמותות שונות. מכאן נולדת תחושת ההדתה. תחשוב על בת השירות שמגיעה לבית ספר ממלכתי ללמד מורשת ישראל. מבחינתה זו מצווה להראות להם את היהדות ה'מאירה', לתלמידים האלה שלא יודעים כלום. זו הטרגדיה הנוראית, שהיא חושבת שעושה מצווה. ואז זה מתנגש עם עולם הערכים ואורח החיים של הילדים בבית. מה החינוך המשלב אומר? הוא נותן פיתרון. הוא לא מלמד בצורה של הדתה אלא משאיר את היהדות במקום שיכולה להיות דת או תרבות. אנחנו נותנים את המקום גם לביקורתיות נגד היהדות, מה שאין בממלכתי-דתי. ברגע שאתה מכניס עמותות דתיות חיצוניות, לפי דעתי אתה עושה רק נזק. זה הופך את היהדות למשהו זר, משהו מטעם שלא מועבר בידי המורה שלי. היהדות היא של כולנו, כולנו בני בית בתוכה. דתיים וחילונים".

נאיבי קצת, לא?

"אולי, אבל הנה הנאיביות הזו מכה גלים. יש לנו בית ספר בירוחם וגם ברמת הגולן ולאורך כל המדינה אנחנו מלווים השנה תשעים מוסדות חינוך. מגני ילדים ועד למכינות קדם צבאיות.  זה משנה את החברה".

מה החזון שלך לעתיד?

"החזון הוא שהדור הבא של המנהיגות יהיה דור שיודע לדבר יהודית ויהיה דור שיש לו חשיבה מורכבת. בלי להתערער בזהות שלו עצמו, אבל יודע לראות את המציאות כמו שהיא. זה קשה כי שבעים שנה הרגילו אותנו למשהו אחר, להפרדה, אבל אנחנו, הדור שלנו, צריכים לקחת אחריות ולשנות את זה. אני בטוחה שהשינוי אפשרי כי אני רואה את השטח, את הצמא".

יאיר דנון