(new)דיור מוגן 1/7/18
עידן חדש בעידנים

עידן חדש בעידנים

נאווה פרץ בן-שבת היא בוודאי מנהלת בית הספר המקורית ביותר במודיעין, ואולי גם מתחרה על מקום ברשימה הארצית • כשנחתה בעידנים לא היה לה ספק שהיא מביאה לתפקיד את עולמה ה"רוחניקי" – על כל יתרונותיו שמתאימים במיוחד למישור הפדגוגי • בבית ספר שמעלה על נס את שילוב ילדי החינוך המיוחד – המדיטציות ורוח הפנג-שווי עושים את העבודה

(צילומים: אינגריד מולר)

מתי בפעם האחרונה שמעת מהילד שלכם שהיום היה לו שיעור עם המנהלת, בו היא העבירה להם תרגול נשימות ברוח הזן היפני? או על צוותי מורות שעוברות כמה פעמים בשנה השתלמויות בנושאי גוף-נפש?

כל זה קורה בבית הספר היסודי הוותיק עידנים, בו נכנסה בשנה שעברה לתפקיד המנהלת נאווה פרץ בן-שבת, בת 48 ואם לארבעה המתגוררת ביישוב נופי פרת הסמוך לירושלים. אמנם מערכת החינוך הישראלית עוברת בשנים האחרונות שינויים רבים, אולם עדיין אפשר לומר שפרץ היא דמות לא שגרתית בנוף השגרתי של מנהלות בתי ספר.

היא החלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 22, למדה ועוסקת בייעוץ ארגוני, חינוכי, משפחתי וזוגי, מרצה על סמכות הורית ומחזיקה בתכנית רדיו שבועית בשם "רוח במדבר – לראות מעבר לאופק", פירסמה כבר שני ספרים והשלישי בדרך, למדה "תטא הילינג" ומיומנויות נוספות מעולם הרפואה האלטרנטיבית והניו אייג' ונוהגת לפקוד את האשראם בשיטים באופן קבוע כדי לעבור סדנאות נשימות ב"שיטת הריברסינג". ואת כל זה היא מביאה, כאמור, גם אל כיתות עידנים.

את דרכה המקצועית במערכת החינוך התחילה פרץ כאמור כבר בגיל 22. "התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לגיל הרך ומיד התקבלתי לנהל מסגרת חינוכית לגיל הרך", היא מספרת. "הייתי ממש ילדה, אבל כנראה שעשיתי עליהם רושם. עשר שנים ניהלתי את המקום כשבמקביל למדתי והתפתחתי. לאחר מכן ניהלתי את בית הספר ביישוב אדם, יישוב שהקימו הפנתרים השחורים שיצאו מהשכונות קטמונים ומוסררה בירושלים. זה בית ספר שהיה בקריסה טוטאלית עם שתי מנהלות שהתחלפו בתוך ארבע שנים. בתוך שנה כבר עלינו מ-160 תלמידים שנותרו ל-400 ובית הספר פרח".

איך הגעת לעידנים במודיעין?

"אחרי שמונה שנים בבית הספר באדם הרגשתי שאני צריכה שינוי. שזהו, אין לי מה לתת יותר. ניגשתי לכל מיני מכרזים לתפקידים כמו מנהלת מחלקת חינוך וכשנכנסתי לראיונות עצמם הרגשתי שמשהו חסר לי בנשמה, שזה לא הזמן בשבילי להיות במשרדים ולא מול הילדים. התקבלתי לשני תפקידים כאלה אבל לא יכולתי ללכת על זה. לא יכולתי לעבוד בלי המגע הישיר עם התלמידים, בלי האנרגיות האלו. בסופו של דבר החלטתי ללכת על עוד כמה שנים של ניהול, אבל רציתי שזה יהיה תפקיד מעניין ומאתגר. מנהל המחוז סיפר לי על עידנים, שבו היו חמש כיתות תקשורת בכל שכבת גיל. אמרתי לעצמי שזה יעניין אותי".

מה מיוחד בעידנים?

"קודם כל מאוד מיוחד בעידנים השילוב של כל כך הרבה כיתות התקשורת (כיתות בהן משולבים ילדים מבחינוך המיוחד. ע.ק.). מה שאהבתי מאוד בעידנים מהרגע שנכנסתי זה שהוא, אני קוראת לו 'בית ספר בוטיק'.  הוא קטן, בנוי בצורה עגולה עם אנרגיות טובות. בלי המסדרונות הארוכים והאינסופיים שאני זוכרת מבתי הספר בהם למדתי כילדה. הכיתות קטנות ויש שם מורות שהקימו את בית הספר. אתה מרגיש את החיבור, החום, המשפחתיות ואהבה. אמרתי לעצמי שאם כבר אני הולכת לנהל שוב אז בבית ספר כזה. זו הייתה תקופה של התלבטות, כי יכולתי להמשיך כעצמאית בתחום הייעוץ, שם הייתי מרוויחה הרבה יותר. היום אני נהנית משני העולמות".

איך משפיעה על בית הספר העובדה שיש בו כל כך הרבה כיתות תקשורת?

"הילדים בכיתות הרגילות, החוויה שלהם, לצמוח יחד עם כיתות התקשורת באופן טבעי, זה משהו שאנחנו לא זכינו לו כילדים. בזמננו היתה הפרדה וזה עצוב. כשאתה רואה מה ילד אחר ממך חווה, אז השונה הוא לא שונה. כי אין שונה. כולנו שונים. בזמנו הייתה את הסיסמה 'האחר הוא אני' ואני מאוד התנגדתי לזה. אני זה אני, אתה זה אתה, והאחר הוא אחר וצריך לקבל אותו. אני זוכרת מפגש ראשון עם מועצת התלמידים בשנה שעברה, בו היה ילד עם לקות תקשורתית שמאוד התרגש ומחא כפיים כל הזמן. בכל מקום רגיל היית מצפה שאנשים יסתובבו אליו או משהו. אני זוכרת שנפעמתי ששם זה היה ממש טבעי ואף אחד לא סובב ראש. התלמידים המשיכו לדבר רגיל בלי לצאת מהקשב שלהם. אמרתי לעצמי 'תראי למה הם זכו'. כשאנחנו היינו קטנים והיה עובר מישהו שונה, אפילו צולע, היינו עוצרים הכל ומסתכלים. אתה רואה שהילדים האלה לומדים סבלנות, לקבל ולהקשיב וזה שיעור שלמדתי לחיים שלי כמאמנת".

מה השילוב בבית הספר הזה עושה לילדי כיתות התקשורת?

"זה מפתח אותם הרבה יותר. כל פעם אני מתמודדת עם השאלה האם הם מתאימים להישאר בחינוך הרגיל או לא. המדד שלי הוא לשאול האם הילד בתיפקוד הנמוך יתקדם בחינוך הרגיל ואני רואה שכן. זה מוביל אותו למקום אחר, מצפים ממך ליותר ואתה רואה את הילדים האחרים ורוצה לעשות יותר. אני חושבת שמה שעושים כעת זה השילוב האמיתי. זה מאוד דיפרנציאלי, לא מכלול. יש ילדים מהחינוך המיוחד שעם כל הכאב הם לא יכולים להשתלב בחינוך הרגיל. יש כלים לבית הספר הכוללני שאין לבית ספר רגיל. אין לך את אותה כמות המטפלים ויכולת ההחזקה. היו מקרים שנאלצתי להעביר ילדים לחינוך הכוללני ואחרי שנתיים הלכתי לבקר אותם וראיתי שהזמן שם הוביל אותם לחינוך הרגיל בחזרה. וראיתי גם הפוך - תלמידים שנשארו בחינוך הרגיל ואחר כך נפלו ולא היה להם מענה. אי אפשר ללכת אף פעם על אמירה גורפת. ילד זה נשמה, אישיות, נפש גוף. צריך להתאים את בית הספר לילד ולא הפוך".

איך נראה הדור הזה מנקודת המבט של המנהלת?

"הדור הזה מאוד חכם. מבריק עם המון ידע. ואתה אומר לעצמך 'אז מה התפקיד שלי כמורה בעידן בו כל המידע נגיש וזמין להם גם בלי המורה?' דווקא בעידן של היום - התפקיד של המורה ושל ההורה - הוא מאוד חשוב. יש להם כל כך הרבה גירויים וקשה להם לעשות ויסות וההפרדה. הם רגילים ללחוץ על כפתור והכל מגיע אליהם. לכן אני טוענת שצריך לעבוד על מכלול הערכים של הילד. מי אני ואיך אני מווסת עצמי בעולם, מהם השורשים שלי ואיך נוטע עצמי חזק כדי להיות דמות יותר יציבה וחזקה. לא כמו עלה נידף ברוח".

אז החשיבות היא במורה שבאמת "רואה" את הילדים?

"זה מה שאני אומרת: צריך להסתכל על הילד כנשמה. כאדם שיש בו את כל הצרכים. להסתכל עליו לפני שמכניסים לתוכו מתמטיקה ואנגלית ועברית. קודם לראות מי הוא. ללמד אותו על פי החוזקות והיכולות שלו. אנחנו עובדים בלהתאים לכל ילד את הלמידה. לפני התכנים שאנחנו מחוייבים להכניס, אנחנו רוצים לדעת איך להגיע לכל ילד. אחד הדברים הראשונים שעשיתי בעידנים הוא טיפוח מרחבי הלמידה אליהם התלמידים יוצאים מהכיתה. אני לא יכולה להיות בכיתה 45 דקות אז כמובן שגם הילד לא. אני מודדת הכל על עצמי, מה לי יהיה טוב. אז כן צריכים לדאוג לפיתוח החשיבה של הילד, אבל הוא צריך ללמוד במקום בריא, נעים ונוח שהלמידה משמעותית".

איך עושים את זה עם ילדי דור המסכים?

"קודם כל בבית הספר הם לא נמצאים במסכים, שזה נפלא. דבר שני הוא המון פעילויות חברתיות. משחקים, ערכים, שירה. יש לנו עכשיו תוכנית 'שיר ביום' וכל בוקר הם שרים בכיתה. עשיתי השתלמות למורות על מדיטציה ורעיונות איך לפתוח לילדים את הבוקר באופן כזה".

כל זה בא מתוך הבנה שזה דור אחר?

"לי זה לא בא מההבנה הזאת, אלא מתוך הבנה שאם הנפש לא תהיה בריאה אתה לא תהיה מסוגל להשקיע בלמידה".

אז ילדי עידנים מתיישבים למדיטציה על הבוקר?

"המורות למדו ממני והרבה מהן עושות את זה לעיתים. אני למשל העברתי שיעור לכיתה, ולפני המדיטציה סיפרתי להם על שיטת הנשימות. הבאתי דוגמה מיפן. אחרי אסון הצונאמי ראית אותם עומדים בתור מאוד ארוך, חסרי בית ובגדים, ומחכים שיתנו להם אוכל. כל זה בנימוס ובסבלנות. חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות? אצלנו כבר מזמן היו רבים בתור. גיליתי את שיטת הנשימות, בה אתה נושם עמוק מאוד וסופר את הנשימות עד עשר. ומה קורה? כל מה שמטריד או מרגיז אותי לא ייעלם כי אני נושם, אבל באותו הרגע המיינד שלי מתחיל לחשוב על הנשימות. כבר בנשימה השלישית המחשבות שלך ממוקדות בנשימה ובעשירית אתה כבר לא מוטרד מאותו מישהו שהרגיז אותך קודם ורצית להרוג אותו. וזה מה שהיפנים עושים מהרגע שהם נולדים. אז העברתי שיעור כזה לילדים, עם נשימות ומדיטציה ושמתי מוזיקה של ים. אחרי שבועיים בא אלי אחד הילדים ואמר 'המנהלת, את יודעת שכעסתי מאוד על משהו ואז נזכרתי בנשימות של היפנים. התחלתי לנשום והכעס עבר לי'. אמרתי לעצמי 'עשיתי את זה'. זה היה בשבילי רגע מדהים".

איך מסתכלים עליך ההורים? הם וודאי לא נתקלו במנהלת כמוך...

"קהילת עידנים היא מאוד חמה ועוטפת. איך שנכנסתי ישר עטפו אותי כמשפחה. יש לי בחדר מזרקה עם אבנים ואנרגיות כזה, ואתה רואה שנעים לנו השיח והפגישות. אני מאוד מקפידה להביא בפגישות איתם גם את הכובע שלי כמאמנת ויועצת, נותנת עצות שיכולות לעלות להם הרבה כסף בחוץ. ההורות של היום מאוד לא פשוטה, מאוד מבלבלת. הרבה הורים צריכים שמישהו יגיד להם שהם בסדר, להוריד את רגשי האשמה. אין הרי הורות מושלמת, אל תחפשו את זה. אתה כאדם צריך להגיע אל האני שלך ומשם ברגע שיהיה לך טוב עם עצמך הכל יסתדר. כי כשלא טוב לך עם עצמך לא טוב לך עם כלום. בן אדם צריך להיות שלם, לדעת מיהו".

היו מבטים עקומים של "מי זו המנהלת הרוחנית שהביאו לנו"?

"לא, כי אני מנהלת רוחנית עם רגליים על הקרקע. תיגע בשמיים אבל תישאר עם הרגליים על הקרקע. זה האימון שאני מעבירה לאנשים. אם אתה מאבד את האחיזה בקרקע, לא תוביל את עצמך אף פעם למקום טוב. הרמב"ם אמר לא להיות קיצוני בכלום, לקחת מכל העולמות. אז אפשר לטפל בתטא הילינג אבל כשצריך אז גם לקחת אנטיביוטיקה. ואפשר לגור באיזה מקום מבודד או רוחני, אבל ללכת לעבוד כי צריך כסף.  אז בבית הספר אני גם פדגוגית ויש משמעת והכל, אבל עושה את זה עם המון אהבה והתבוננות. לכן זה מסתדר".

זה מה שעושה את ההבדל בינך לבין שאר המנהלות?

"אני לא יודעת אם יש הבדלים. אני חושבת שבסופו של דבר מנהל מביא אתו את מי שהוא. יש ייחודיות בכל אחד. באופי שלי אני באה יותר ממקום של ייעוץ, טיפול ואימון ומביאה את זה אתי. אני עובדת יותר בתחום של גוף ונפש. אם אין נפש בריאה וגוף בריא אז התלמיד לא באמת יכול להיות שקוע בלמידה".

תפישה די חדשנית עבור המערכת, לא?

"יכול להיות, אבל זו האמונה שלי. גם אני, אם אקום בבוקר עם עיניים לא בורקות ובלי חשק ללכת לעבודה, אז כבר לא אהיה במערכת. אתה חייב להגיע עם תשוקה, אחרת אין לך מה לעשות במערכת. אז אני באה מהתחום הזה של גוף ונפש וחושבת שזה עזר לי הרבה. יש פעמים בשיחות עם הורים ותלמידים שאני יכולה להתבונן לא רק ממקום של המנהלת, אלא גם מהמקום של הילד. איך אני מרגיש בתור ילד. כל הזמן אני אומרת לצוות שהמדד שלי אם לילד כיף או לא, זה אם לי כיף. אם אני יושבת בכיתה ואני נהנית, זה סימן שגם לילד יהיה כיף".

 

יאיר דנון