(new דיור מוגן 1.4.18
לא רק לאוהדי כדורגל

לא רק לאוהדי כדורגל

"אגדת דשא" מצליחה להעביר לבמה באופן אותנטי את המחיר בלהיות נשוי לכדורגל * קומדיה קלילה ומהנה על חברויות, אהבות, בגידות והטריגר שדוחף אותנו לעשות שינוי בחיים

(צילום: ז'ראר אלון)

כמי שגרה בשנות השבעים בירושלים על הציר שמוביל למגרשי הפועל ובית"ר בימק"א, וכאחות לשני אחים, אחד צהוב (דווקא השמאלני), שני אדום, זכורה לי היטב אווירת הרחוב בשבתות; האוהדים עם האש בעיניים, הצעיפים האדומים והצהובים, צפירת המכוניות, האבל והשמחה כשהמשחקים הסתיימו וחוסר יכולת שלי להבין מה הופך אנשים משכילים מן היישוב לאוהדים משולהבים (ולעתים חמומי מוח), וכיצד כדור אחד יכול לקבוע את גורל מצב רוחה של אומה שלמה. בבית זה היה יחסית במינונים נמוכים, אבל אי אפשר להתעלם מהדציבלים בחוץ. האוהדים רצו (ועדיין רצים) אחר קבוצתם לכל מקום בארץ, כל הפסד הפך לטרגדיה אישית המשפיעה על עזרה בהורדת פח האשפה בבית, וכל ניצחון הוא תפוח מלמיליאן. הקדימון הזה בא כרקע לקומדיה הרומנטית והאנושית "אגדת דשא" שלא צריך להיות אוהד כדורגל כדי להזדהות ולהרגיש אותה. היא מוכרת לכל מי שגדל פה וגם לאוהדים, באשר הם שם, ברחבי העולם. אבל אל תטעו. הכדורגל הוא לא האישיו, אלא רק מסגרת איתנה לדילמה אנושית שעומדת בפני אדם שצריך לבחור בין אהבתו הנושנה לחדשה.

את ההצגה כתב שי להב, בהשראה ביתית מסבו חיים, עליו השלום, שהיה אוהד הפועל חיפה. בעלילה מובא סיפורה של משפחה אדומה שכל חייה נעים סביב משחקי הכדורגל של הקבוצה. במרכזה עומד לייבו (שמואל וילוז'ני), טיפוס פשרן, קצת ילדותי אבל נוח לבריות, אוהב להצחיק וחוץ מכדורגל גם חובב מוזיקה ישראלית בכלל, ואת צמד הפרברים בפרט. שגרת חייו בנויה מעבודה בחנות נעליים שירש מאביו, ואהדה של קבוצת הפועל חיפה.

הוא נשוי לענת (שרה פון שוורצה) בתו של גרשון (שלמה וישינסקי) האיש שממריץ את אוהדי הקבוצה האדומה וחבר של אביו המנוח שהיה מאמן הקבוצה. אה, לייבו גם נחשב, מאז היה ילד, לקמע הקבוצה, זה שמביא מזל, ולכן נוכחותו בכל משחק היא הכרחית, ובהיעדרותו הנאחס ישתלט על המגרש. יום אחד עולמו מתערער. אשתו בוגדת בו ומודיעה לו אחרי 25 שנות נישואים, שבהן לא הצליחו להביא ילדים לעולם, שהיא עוזבת לטובת גבר אחר. חידודי הלשון, הבדיחות שאיתן כבש את לבה בעבר, וגם חידוני המוסיקה הישראלית המשותפים להם, אינם מצליחים להניעה מהחלטתה.

לייבו הנבגד ממשיך בשגרת חייו עד שאשה צעירה (תמר קינן) עוברת ליד חנותו, ומתפקעת מצחוק לשמע בדיחה שהוא מספר לפופאי חברו (יואב לוי).  הגילוי המרגש "שמישהו עוד צוחק מהבדיחות שלו" מדליק אותו וגורם לו לחפש אותה. אחרי דייט מוצלח מתחיל סיפור אהבה שמשנה את חייו. כל זה במקביל למצבה של הקבוצה שהולך ומדרדר. לייבו שטעם האהבה בפיו, צריך לבחור בין הדשא של המגרש לבין הדשא בחיק הטבע עם חברתו החדשה.

הבימוי של רוני ניניו עם המוזיקה המשלבת את שירי הפרברים, יוצרים הצגה שכיף להיות בה. היא זורמת בקלילות, מצחיקה, ומציעה נוסטלגיה במיטיבה. היא נוגעת בנושאים גדולים כמו אהבות ובגידות, ובפחד הגדול של כולנו משינויים, כשממש כמו בחיים מספיק "בום" אחד רציני שיטלטל ויגרום לחישוב מסלול מחדש. התפאורה החכמה מחלקת את החלל לכמה מקומות בהן מתרחשות הסצנות: טריבונה גדולה בפרונט הבמה, שני בתים, חנות נעליים, חדר המדרגות של נילי, וכמובן אין עשן בלי דשא ירוק. ברקע קטעי ווידיאו ארט שמוסיפים לעלילה.  

שמואל וילוז'ני כלייבו יוצר דמות מכמירה של גבר תמים שעובר תהליך ומתפכח. שפת הגוף שלו אומרת הרבה, הוא מצחיק ורומנטיקן, וקל להתאהב בו. לצידו מגלמות בחן רב שרה פון שוורצה כאשתו, ותמר קינן כאהובתו, דמויות נשיות השונות זו מזו. כל אחת מהן דעתנית ודומיננטית בדרכה. אחת מרוקנת מאהבה ומחוספסת והשנייה מלאה ורכה. הניגוד ביניהן מעצים את הפער בין הישן לחדש. ולסיום שלמה וישינסקי המצוין נכנס לנעלי הספורט של גרשון בטבעיות רבה, ויוצר דמות אותנטית ומדויקת.

שורה תחתונה: קומדיה נעימה ומהנה שיוצאת מהלב ומחממת את הנשמה. אם נישאר נאמנים לסטיגמות לא הרבה אוהדי כדורגל ינהרו לתיאטרון, אבל גם אלו שלא אוהבים אדומים, ירוקים או צהובים, יצאו מהאולם עם חיוך.

אגדת דשא, מאת: שי להב, בימוי: רוני ניניו, שחקנים: שמואל וילוז'ני, שלמה וישינסקי, תמר קינן, שרה ון שוורצה, יואב לוי, אורי זיו-גדניר. הפקה תיאטרון הקאמרי.

יאיר דנון