אמה טרקסין
לבם במזרח וגופם בסוף מערב

לבם במזרח וגופם בסוף מערב

נפגשנו לשיחה צפופה עם בני נוער קנדיים שהתארחו במשך בחודש בבתי הקהילה הדתית של מודיעין • הם צוחקים על ה"חורף" הישראלי אבל לא משאירים מקום לספק: טורונטו מבחינתם זה מצב זמני. היעד הוא להגיע לכאן • גם בגלל השבת, ובעיקר בגלל החומוס

(צילום: פרטי)

בערב חג החנוכה נחתה במודיעין קבוצה של בני ובנות נוער קנדיים תלמידי כיתת י'. הם הגיעו לישראל לחודש שלם של מעין "פרויקט תגלית משודרג". שישה נערים ושלוש נערות (בני 15-16) מהקהילה היהודית בטורונטו הגיעו לכאן, התארחו בבתי משפחות מקומיות ולמדו בישיבה התיכונית ובאולפנה יחד עם הנערים והנערות ממודיעין. פגשנו אותם השבוע בישיבה התיכונית, לשיחה בה גילינו כי גם אם הם נולדו וגדלו בקנדה, הלב שלהם נמצא בישראל.

התוכנית היא יוזמה של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, המפעיל 75 מוסדות חינוך בארץ. הקשר הראשוני נוצר בין הישיבה התיכונית למקבילתה בטורונטו באמצעות שליח בני עקיבא בעיר הקנדית.

במסגרת התוכנית, שאחד מתנאי הקבלה שלה היה ידיעת עברית ברמה גבוהה, נכנסו הנערים הקנדיים לכיתות הלימוד באולפנה ובישיבה למספר שיעורים ביום. במקביל קיימה הקבוצה סיורים וטיולים רבים במקומות שונים בארץ, החל מביקור בכנסת ובשוק מחנה יהודה ועד לטיפוס למצדה וסיור בתל אביב.

הרב שלמה קמחי, ממנהלי התוכנית, סיפר: "זו תוכנית מיוחדת מהבחינה שהם רוצים לראות את הארץ לא מהעיניים של תיירים. הם חיים כאן בתוך המשפחות המקומיות, לומדים בבתי הספר בעיר, מקבלים ליווי מהחבר'ה איתם הם לומדים והכל בגובה העיניים. הם רואים באמת מה זה אומר ישראל. אנחנו רוצים שהם יעברו פה חוויה מאוד מגוונת, אבל אחרת מזו של תיירים רגילים. שיחושו את ישראל מבפנים".

בחדרו הקטן של מנהל הישיבה מתכנסים התשעה לצורך ראיון זה. יקירה, ליאורה וחווה, יוסי, בועז, צבי, אליאב, גבי וגבריאל. לחלקם זו הפעם הראשונה בה יצאו מגבולות קנדה. יש גם מי שזה לו הביקור השמיני בארץ. את העברית הטובה שלהם הם לאו דווקא רכשו בבית ההורים.

ליאורה: "מכיתה א' אנחנו לומדים עברית בבית הספר. בבית שלי לא מדברים עברית".

בועז: "אני הולך למחנה קיץ שבו הרבה מהחברים שלי הם ישראלים, ככה שלמדתי גם מהם".

חווה: "אני חושבת שכמעט כולנו גם לומדים עברית ברמה הכי גבוהה שיש בבית הספר".

איך איך נראים חיים של ילד יהודי בקנדה? שונים משל שאר הישראלים?

גבי: "אחד ההבדלים הכי גדולים הוא שההורים שלנו מסיעים אותנו לכל מקום. פה בישראל כולם הולכים ברגל ומסתובבים חופשי".

למה מסיעים אתכם, אתם לא כבר לא ילדים...

יקירה: "זו התרבות שם, זו הנורמה. בקנדה אנחנו נחשבים ילדים".

גבריאל: "בקנדה אתה אף פעם לא רואה ילדים מסתובבים ברחוב. אפילו לא חוזרים לבד מהבית ספר גם אם זה באותו רחוב בו אתה גר".

החברים שלכם בקנדה הם רק יהודים?

גבי: "אנחנו לומדים בישיבת בני עקיבא בטורונטו, ככה שרוב החברים שלי הם יהודים".

אליאב: "יש לי כמה חברים קנדיים שהם לא יהודים, מהשכונה בעיקר".

צבי: "גם לי יש ארבעה-חמישה חברים קנדיים".

מה הפתיע אותכם בישראל? מה לא ידעתם עליה?

אליאב: "שמאוד חם פה".

חם? אני כאן עם מעיל ובחוץ יורד גשם...

יוסי: "אתה אומר שחורף כאן אבל זה בכלל לא חורף. אצלנו בקנדה מינוס 28 עכשיו".

צבי: "יש פה הרבה אמריקאים, המון. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אמריקאים בישראל".

גבריאל: "שמתי לב שיש פה הרבה פרופוגנדה. בכל חדר יש כאן תמונה של ירושלים. וגם לא ידעתי שישראל נורא קטנה. ציפיתי שהיא תהיה גדולה יותר. בארבע שעות נסיעה אתה עובר את כל הארץ".

חווה: "היינו בנקודה שרואים ממנה את ים המלח ואת הים התיכון. את שני הצדדים של ישראל. בקנדה אין דברים כאלה..".

הביקור הזה הרגיש שונה מביקורים קודמים שלכם בארץ?

חווה: "הפעם הזו באמת הייתה שונה כי בפעמים קודמות הייתי תיירת. עכשיו למדתי בבית ספר, התארחתי אצל אנשים ולא מרגישה כמו תיירת".

גבי: "זה מאוד עשה את ההבדל, זה שגרנו כאן אצל המשפחות של תלמידים מהישיבה. לא הרגשתי כמו תייר שמחפש ללכת לים, אלא להתנסות ממש בתחושה הישראלית".

איך היה לכם להיכנס לבית של משפחות שאתם לא מכירים?

יקירה: "זה היה מביך בהתחלה אבל מהר מאוד התרגלתי והם כמו משפחה שנייה עכשיו".

יוסי: "בהתחלה התביישתי ללכת למקרר ולקחת לי משהו בלי לבקש, אבל עכשיו אני כבר מרגיש חופשי".

חווה: "זה כמו ללכת לבית ספר חדש. לוקח זמן להתרגל לשינויי ולאנשים חדשים. אני מאוד חיכיתי להכיר משפחות ישראליות ומאוד אהבתי את המשפחה שאירחה אותי".

אחרי חודש כאן, אתם רואים הבדל ביניכם לבין הילדים הישראלים?

"יוסי: "בטח, בהכל כמעט. בקנדה אתה אומר למישהו שלום בנימוס כזה. פה ירביצו לך עם צ'אפחות..."

יקירה: "זה נכון. הבנות בקנדה הן מנומסות ושקטות כאלו. הן יגידו לך שלום, אבל בשקט. כאן מקבלים אותנו בקולניות וצעקות ונורא שמחות להכיר אותנו".

צבי: "הבנים פה אוהבים כדורגל, ממש. בכל הפסקה יש כאן משחק. אצלנו כדורגל לא ממש פופולרי..."

גבי: "הישראלים גם עושים הרבה יותר דברים מאיתנו. הם תמיד הולכים לחוג או לשחק כדורסל או לפגוש חברים. אנחנו הקנדים עצלנים".

ליאורה: "אני לא חושבת שאנחנו עצלנים, אנחנו פשוט מתמקדים יותר בלימודים ופחות בתחביבים ובילויים".

ההורים שלכם התלהבו שאתם נוסעים או שפחדו לשלוח אתכם לישראל?

יקירה: "שלי היו עצבניים מאוד. 'אל תקחי תחבורה ציבורית, אל תלכי לבד'. עניתי לאמא שלי 'תירגעי, אני אהיה בסדר. יש להם צבא'. וגם אם יקרה משהו, פה כולם יודעים מה לעשות".

ליאורה: "אמא שלי בכתה קצת כשנסעתי".

גבריאל: "אמא שלי עשתה מסיבה כשהלכתי".

בועז: "ההורים שלי נסעו לחודש למקסיקו ישר אחרי שנסעתי".

הלימודים כאן שונים מטורונטו?

צבי: "בקנדה בית הספר הרבה יותר רציני".

בועז: "פה יש הרבה יותר תלמידים בכיתה, יותר מדי. בקנדה אנחנו 15 בכיתה, פה יש 36".

יוסי: "הלימודים פה הם בדיחה יחסית לישיבה בטורונטו".

מה חשבתם על מודיעין?

ליאורה: "מודיעין נראית לי עיר קטנה, כזו שאין הרבה מה לעשות בה אבל כיף לחיות כאן".

חווה: "היא גם לא רחוקה מירושלים ותל אביב, שזה מיקום מעולה".

גבריאל: "אני שמעתי שקוראים למודיעין 'עיר שינה', זה די נכון".

יוסי: "שמתי לב שיש כאן מלא חתולים, במודיעין ובירושלים ובכל מקום. זה אדיר. אצלנו אין כמעט בכלל חתולים ברחוב. מאיפה הם מגיעים?".

בועז: "יש לנו סנאים במקום חתולים".

מה עוד אהבתם בישראל?

בועז: "הלכנו לשוק בירושלים, אהבתי את זה".

יוסי: "לגמרי. המוכר ניסה לעבוד עלי והתמקחתי איתו והורדתי אותו במחיר".

גבי: "אני קניתי שלושה גרם של חלבה, היה טעים".

אליאב: "הביקור בשוק היה ממש מגניב. אתה רואה תרבות אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים בקנדה. וגם אחרת ממה שרואים במקומות אחרים כמו תל אביב".

צבי: "החלק הכי טוב בכל החודש הזה היה האוכל".

יוסי: "לגמרי. אפשר לאכול כאן בכל מקום כמעט וזה אדיר".

חווה: "בגלל שאנחנו שומרות כשרות בטורונטו אני תמיד צריכה לשים לב אם המקום או המוצר כשרים. פה בישראל יש פתאום מגוון כל כך גדול וזה ממש כיף".

הספקתם לאכול חומוס?

גבריאל: "בשבילי החומוס היה החלק הכי טוב בכל הטיול הזה".

בועז: "אני אהבתי את המילה הזו, חומוסיה. מילה אדירה".

יש לכם מחשבות לעבור לישראל יום אחד?

חווה: "אני הייתי שמחה לעשות עלייה יום אחד. יש קהילה ענקית של יהודים בטורונטו, אבל כאן קל יותר לשמור שבת וכשרות. כמעט ואין רכבים בחוץ והאווירה מעולה. זאת סביבה מתאימה יותר בשבילי".

גבריאל: "בישראל זה מרגיש אחרת, אני מרגיש מחובר יותר ל"השם". בקנדה יש מלא אנשים מתרבויות שונות וכאן זה כאילו אני חלק מתאים לפאזל, אני כמו כולם".

אתה יודע שאם תעלה לארץ תצטרך להתגייס לצבא.

"אני מודע לזה, אין בעיה".

בועז: "גם הצבא קצר יותר אם אתה עולה חדש, זה רק 18 חודשים".

גבריאל: אני חושב שאם אני מגיע לכאן והולך לגדל כאן ילדים, אז ראוי שאעשה צבא".

מפחידה המחשבה על להשאיר את העולם שאתם מכירים מאחור?

ליאורה: "בשבילי עלייה זו לגמרי אפשרות, אפילו שאשאיר את כל העולם שלי מאחורה".

חווה: "אני ממש מחכה לזה. בחיים יש תמיד שינויים, אבל לבוא לישראל זה יהיה שינוי קל יותר. יעזרו לי, יהיו אנשים שאוכל לסמוך עליהם. ראיתי את המשפחות שפתחו את הבתים שלהם אלינו, כך שזה שווה את זה".

ומה יחשבו על זה ההורים שלכם?

יוסי: "ההורים שלי גם חושבים על עלייה. אימא שלי מורה ואבא שלי עובד בהיי-טק והרעיון לעשות עלייה תמיד נמצא שם".

גבי: "אצלנו לא, אף פעם לא חשבנו על זה ברצינות".

גבי: גם אצלנו הרעיון לעשות עלייה תמיד קיים. אחותי כבר עלתה לארץ והיא חיה בבית"ר עילית. אני מקווה שגם אני אצטרף אליה יום אחד".

יקירה: "אבא שלי תמיד רצה לעשות עלייה ואמא שלי לא. הוא מחכה שאסיים את התיכון ואז יעלה יחד אתי".

קנדה זה הבית?

גבי:" טורונטו היא לא העיר שלנו. אנחנו גרים בה אבל היא לא שלנו. ישראל היא שלנו".

חווה: "גם בשבילי קנדה היא לא הבית הראשון. אתה גדל בסביבה שבה מאז שאתה ילד קטן תמיד מכניסים לך לראש שישראל היא הבית האמיתי. כשאתה מגיע לכאן אתה מרגיש את זה".

בועז: "אני לא מרגיש שקנדה היא המולדת שלי. האמת שממש לא בא לי לחזור".

ליאורה: "אני לא מתגעגעת לקנדה, רק למשפחה ולחברים. לא לארץ עצמה. אני מרגישה חיבור הרבה יותר חזק לישראל, להיסטוריה של המקום הזה".

יאיר דנון