ביבס סוכות 20.9.18
סיפור שמח על נושא עצוב

סיפור שמח על נושא עצוב

יום אחד מצא את עצמו יאיר אנגלרבג, אב לשתי בנות, במיטה עם תסמונת ברורה של דיכאון • כפסיכולוג חינוכי עם התמחות בפסיכו-ביולוגיה, הוא טיפל בעצמו בהצלחה • אחר כך הוא כתב על זה ספר ילדים • שיחה עמוקה על שורשי הדיכאון, דרכי הזיהוי וההתמודדות – גם אצל ילדים וגם אצל הוריהם

בעשורים האחרונים פוקדות את האנושות שתי מגיפות – מגיפת ההשמנה ומגיפת השימוש בתרופות אנטי-דיכאוניות.

מאז צאתה לשוק בתחילת שנות ה-90 של התרופה "פרוזאק" חלה מהפיכה של ממש לא רק בטיפול בדיכאון הקליני, אלא גם בתשומת הלב הציבורית לעניין והאופן בו השימוש בתרופות כאלו נתפש. יותר מתמיד נדמה כי בשנת 2017 זה כבר לא "ביג דיל" להשתמש בתרופות נגד דיכאון.

התסמינים של דיכאון קליני הם עצבות, איבוד עניין והנאה מפעילויות שונות, הפרעות בתיאבון, לעתים שינויים במשקל, הפרעה בשינה או יתר שינה, אי שקט או הפחתה בתנועתיות, עייפות ותחושת חוסר אנרגיה, תחושת חוסר ערך ותחושות אשם, אובדן שמחת החיים, ולעיתים גם מחשבות על מוות, מחשבות אובדניות ואף ניסיונות התאבדות.

לצד האופן הטבעי יותר בו נתפש מי שנוטל תרופות כאלו, ובכלל מי שסובל מדיכאון, מסתבר שנוצר גם צורך חדש – כיצד להסביר לילדים שאבא/אמא סובלים מדיכאון?

מי שמנסה לעשות סדר בעניין, מתוך ניסיונו האישי, הוא יאיר אנגלרבג ממודיעין, המוציא לאור בימים אלה את ספרו הראשון "אבא, קום!". בספר הוא מפרט כיצד נראית ההתמודדות של ההורה עם דיכאון מנקודת מבטם של ילדים, ובעיקר - כיצד להסביר להם מה עובר על אבא. בתחילת מרץ אף יציג אנגלברג את סיפורו ואת ספרו כנס מקצועי בנושא דיכאון שיתקיים במודיעין.

אנגלברג, 33, אב לשתי בנות, הוא פסיכולוג בהתמחות חינוכית. בלימודיו והכשרתו התמחה גם בפסיכו-ביולוגיה, תחום העוסק במחקר הפרעות נפשיות בחקר המוח בדגש על הקשרים הביולוגיים להפרעות נפשיות. הוא מסביר: "זה תחום מתפתח, שעיקרו מחקר של אזורים מוחיים ואיך הם משפיעים על הפרעות נפשיות. עד היום ידעו על ההשפעה וההקשרים, אבל לא ידעו בדיוק על אילו חומרים מדוברים. מי בחוסר ומי בעודף. יש היום למשל טיפולים בדיכאון על ידי גירויים מוחיים מסויימים, לא מכות חשמל אלא משהו יותר מורכב. אזורים ספציפיים במוח המקבלים גירוי מגנטי באמצעות קסדה שפותחה".

בהמשך עשה אנגלברג הסבה לפסיכולוגיה חינוכית והתחיל לעבוד גם במודיעין בשירות הפסיכולוגי-חינוכי.

ומה באמת המצב במודיעין בתחום זה?

 "היום כמעט כל בית ספר וגן מקבל ליווי צמוד מהשפ"ח. כל קושי נפשי שיש לילד – דיכאון, חרדה, אמירות אובדניות, יש לך פסיכולוג בית ספר שאליו אפשר לפנות".

בשנה האחרונה, במקביל לסיום לימודי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, החל אנגלברג לכתוב את ספרו הראשון. "זה הגיע גם בעקבות השנים האחרונות ומשבר נפשי-דיכאוני שלי. הגעתי לאיזושהי הבנה עם הבת הגדולה שלי, שצריך קצת לתווך לילדים ולהסביר מה זה בעצם אומר שאחד ההורים סובל מדיכאון".

מה זה אומר מבחינת מה שקורה בבית?

"התמונה בבית משתנה, הכללים משתנים. מה שהיית עושה פעם היום קורה פחות. פעילויות ההנאה שלך נפגעות בעקבות הדיכאון, אתה נמצא הרבה זמן במיטה, שמחת החיים נפגעת וכך גם הקשרים הבינאישיים. זה מצב שכל התקשורת שלך נפגעת, עם המשפחה והסביבה, וצריך להבין את זה. ילדה רואה שפתאום אבא נמצא הרבה זמן במיטה ופחות אתה – היא צריכה להבין מה בעצם קורה כאן בכללים החדשים האלה".

אתה יודע לומר מה מקור הדיכאון שלך? ואיך טיפלת בו?

"אין לי אירוע מסויים עליו אני יכול לשים אצבע. זו לא אפיזודה ראשונה שלי, אלא משהו שבא בגלים. בתקופות. איך טיפלתי? גם בטיפול פסיכולוגי וגם תרופתי. זה בהחלט יכול להיות קשור לסטרס ותקופות מאוד לחוצות בחיים, או אירועים בחיים שיכולים להשפיע על מצב דיכאוני. חלק גדול מאתנו נמצאים בסטרס מתמיד בעולם הזה. אנחנו יודעים שיש מאתנו הרבה ציפיות ולחצים ולכן הדיכאון בהחלט הפך למגיפה. זה כבר לא משהו נדיר ולא צריך להפתיע אף אחד".

איך נראים החיים עם דיכאון?

"זה משהו שיושב עליך, אבל אתה בכל זאת צריך לתפקד. אתה צריך לקום לעבודה, לנהל יחסים עם קולגות ובתפקיד שלי גם לתת טיפול נפשי לאנשים אחרים, מה שהופך את זה להרבה יותר מורכב".

איך מטפלים באחרים כשאתה בעצמך באותו רגע נמצא במצב משברי?

"זה לא סותר. גם אנחנו זקוקים לעזרה ולמטפלים המכוונים שלנו, אבל זה בהחלט עושה את זה למורכב יותר. יש הבדל בין דיכאון אצל מבוגרים וילדים, אבל כשאתה יושב מול ילד דיכאוני כשאתה בעצמך סובל מדיכאון זו בהחלט סיטואציה לא נעימה. במקביל, זה גם פותח הרבה הזדמנויות להרגיש טוב יותר את מה שהילד חווה, נותן לך עוד יותר מוטיבציה לעזור ובהחלט יכול לסייע בטיפול".

כשאתה נמצא במצב כזה, איך נראים היחסים עם המעגל הקרוב שלך?

"התקשורת בבית, עם הילדים, נפגעת. 'אבא בוא תשחק אתנו' ואתה עונה 'אין לי כוח. אני עייף מדי'. ברגע כזה הם יכולים להגיב ב'אוף, איזה עצלן אתה' ואז בהחלט אתה גם יכול להרגיש אשם שאתה ככה ושזה מה שהבת שלך חושבת עליך. אתה בעיקר מרגיש אשם, פחות כועס. הכעסים הם לא כלפי הילדים, אלא על המצב. בנוסף, הנטל במקרה כזה נופל על צד אחד בעיקר, שגם צריך להיות שם בשבילך. להכיל אותך ולתת 'אובר'".

המוטיבציה לקום ולדאוג לקבל טיפול – היא מגיעה ממך או ממקור חיצוני?

"במצב כזה אדם צריך מאוד סביבה תומכת ודוחפת שתעזור, כי לפעמים מאוד קשה לך לצאת מהביצה. זה כמו ג'יפ שתקוע בחולות וזקוק לחילוץ, אבל בהחלט בסופו של דבר אתה צריך את המוטיבציה הפנימית שלך כדי להתמודד עם זה. אם אתה לא תרצה להחלים, יהיה קשה מאוד רק באמצעות גורמים חיצוניים לעזור לך".

מה עושה לילדים לראות את אבא במיטה?

"זה לא נעים. אם יש אבא שהיה יוצא איתם לפארק ומטייל איתם ופתאום רוב הזמן הוא נמצא במיטה עד הבוקר למחרת, אז זה אפילו יכול להלחיץ אותם. קח לדוגמה אב עם גבס על הרגל ששוכב במיטה. במצב כזה אפשר להסביר יותר בקלות למה אבא במיטה. את הדיכאון לא רואים, ומפה נוצר בעצם הרעיון של הספר. באמצעות דמות שמופיעה בספר ונקראת 'עצובון', אפשר לעשות החצנה ולקחת רגשות פנימיים ולהפוך אותם למוחשיים יותר, כי זה מה שילד יכול להבין בסופו של דבר. הספר נכתב בתקופות הקצת יותר טובות שלי באפיזודה הנוכחית. כשאתה בתוך זה לי היה מאוד קשה לתווך להם את מה שקורה לי. אז אמרנו 'אבא עכשיו עייף קצת, הוא צריך לנוח'. כאן בדיוק הצורך של הספר הזה, מכיוון שראיתי שהילד לא מבין מה קורה להורה במצב כזה ויש צורך לתת לו מענה. אי אפשר להשאיר את זה באוויר".

אז הספר הזה מיועד לילדים שלך או לכולם?

"אני אהיה אגואיסט ואגיד שהוא מיועד קודם כל לילדים שלי ורק אחר כך לשאר הילדים. הספר עכשיו עובר תרגום לאנגלית בתקווה להגיע לכמה שיותר ילדים".

אז באילו שיטות משתמשים כדי להסביר להם מה בדיוק קורה להורה הדיכאוני?

"כאמור, בספר יש את 'עצובון' שהיא מין מפלצת חייכנית וחמודה. מסבירים שהתגנב איזה עצובון שפוגע בכל מיני צורות בהורה הדיכאוני. העצובון גורם לו ליהנות פחות, גורם לו למחשבות עצובות. יש כמה הסברים לגבי איך אבא מתמודד עם ההופעה של עצובון. זה לא ספר של פתרונות קסמים, אלא יותר הזמנה לשיח, אבל בהחלט מדובר פה על הפתרון התרופתי לדיכאון, על טיפול פסיכולוגי-תרפויטי. מסבירים שעצובון הוא עצלן ולא אוהב שעושים ספורט כי זה מעצבן אותו, שהתרופות מרות לו, שכשמדברים עליו הוא נעלם לאט לאט. וכמובן – בספר מופיעה העניין שהתמיכה ואהבה מהילדים עוזרת מאוד, משום שכשמחבקים את אבא העצובון נמחץ".

מה קורה להם אחרי התיווך הזה?

"אחרי התיווך הם יכולים להבין טוב יותר מה קורה, זה עושה להם קצת סדר בתוך כל הבלגאן. הם פחות יחשבו שההורה עצלן או לא אוהב אותם יותר ויבינו שמשהו עובר על ההורה. זו ההתחלה, להבין שזה לא משהו נגדם ומשם אפשר להתחיל לדבר אחרי ששמת את הדברים על השולחן. הספר הזה בא לעזור ולפתוח בשיח הדדי בין הילד להורה".

יש גם בושה אצל הילד או ההורה?

"הרבה פעמים דיכאון מתקשר לבושה. זה נתפש כאילו אין לך כוחות נפש להתמודד וזה מתקשר לחולשה, להיות אדם חלש. הנה השכנה שלי עברה משבר והצליחה לתפקד ולצאת מזה כמו גדולה ואני לא מצליח לקום מהמיטה".

אז ילדים להורה דיכאוני לא יזמינו חברים הביתה, למשל?

"כן, לעיתים זה פחות יתאים. הם לא מדחיקים, זה נוכח ואני בעד לפתוח את הדברים ולא לתרץ בכל מיני תירוצים. בעיני הדחקה זו לא הדרך הנכונה להתמודד, כי אתה לא יכול לאורך תקופה ארוכה לספר להם סיפורים. אתה מסביר להם על אבא ועל עצובון. מציע 'בואו נחכה ונזמין חברים כשעצובון יילך'. זה הופך למשהו שגרתי יותר בבית, אין סודות, כך שגם יכולה להיות פחות בושה. הנה, רק אתמול הבת שלי באה אלי ואמרה שהיא חושבת שיש לה גם את 'עצובון', בעקבות איזה אירוע שהעציב אותה. זה הפך לשיח שאפשר להתמודד איתו".

ואיך מסבירים לה את ההבדל בין דיכאון לסתם עצב?

"מסבירים שההבדל בין דיכאון מ'עצובון' לעצבות שמרגישים לפעמים, היא שהעצבות מתפוגגת אחרי זמן מסויים ואילו 'עצובון' הוא 'נודניק אמיתי' שמתנחל להרבה זמן ובעוצמה חזקה יותר".

אילו שאלות מעסיקות את הילדים בהקשר הזה?

היו שאלות שעלו כמו 'למי עצובון מגיע?',  'האם הוא יכול להגיע גם אלי?' מה עונים? שעצובון מגיע להרבה אנשים, גם לילדים, אבל אנחנו יודעים להתמודד אתו. אנחנו כבר מכירים אותו ומצליחים להתמודד עם זה".

ואתה בתוכך מאמין בזה או שיש בך חלק שאומר שלא תצליח להתגבר על הדיכאון?

"אני בהחלט מאמין בזה, עובדה שאני כאן".

איך נראה דיכאון אצל ילדים ומה השוני ממבוגרים?

"ילד בדיכאון נראה קצת אחרת ממבוגר, למרות שיש הרבה קווים מקבילים. אפשר לשים לב בבית הספר לילד שפתאום נעדר מהלימודים, שעצוב יותר או מוטרד, לבידוד חברתי. לפעמים זה מעגל שבו היחסים הבין אישיים נפגעים ואז הילד מדוכא יותר, ונוצר מעגל שמזין את עצמו".

מה יכולים להיות הגורמים לדיכאון אצל ילדים? ועד כמה זה נפוץ?

"זה קיים, יש הרבה מאוד אמירות אובדניות בקרב ילדים שאנחנו נתקלים בהן בעבודה בשפ"ח. כבר מגילאים צעירים מאוד. זה חבל דק ומדרון חלקלק. היום בבוקר ישבתי עם מנהלת מרפאת דיכאון בבית חולים שניידר, שסיפרה לי שתורי ההמתנה אליהם פשוט מטורפים".

למה ההורים צריכים לשים לב?

"ההורים צריכים להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק. לשים לב להתנהלות וההתנהגות של הילדים. אם היה היום אירוע בו חבר עיצבן את הילד, אז לא צריך ישר לקפוץ לדיכאון אבל צריך לשים לב אם יש עצבות שמתמשכת. להשגיח אם יש ירידה באנרגיה, חוסר תיאבון או חוסר רצון ללכת לבית ספר. כל הזמן לשאול אותם מה קורה ולהיות עם אצבע על הדופק".

מה עושים עם ילד דיכאוני?

"קודם כל לדבר אתו, לשמוע מה עובר עליו ומה הוא מרגיש. בשלב שאנחנו מבינים שיש משהו מעבר לעצבות רגעית, אפשר לפנות לגורמים הטיפולים. מהמחנכת והיועצת ועד לפסיכולוג בבית ספר. ברגע שזה מגיע לידיים מקצועיות אז אנחנו כבר יודעים להפנות הלאה במידת הצורך, להערכה פסיכולוגית או פסיכיאטרית ועד לטיפול תרופתי או אשפוזים במקרים קיצוניים".

כמה זה נפוץ היום ילדים שלוקחים תרופות נגד דיכאון?

"זה נפוץ. אני לא יודע להגיד עד כמה, אבל אנחנו בהחלט נתקלים בילדים שמקבלים טיפול תרופתי שמפחית מתח בגוף , חרדה וכולי".

איך ילד כזה מרגיש עם עצמו?

"טיפול מקצועי מאוד עוזר כדי להפחית את התחושה שכולם בסדר ורק אני דפוק. צריך לעשות לו את ה"נירמול" הזה ולהסביר שזה שהוא סובל עכשיו מחרדה, זה לא אומר שהוא פחות טוב מאחרים. זה תפקיד הטיפול המקצועי שמלווה את הילד בכל ההתמודדויות שמצפות לו".

ילדים יקבלו חבר לכיתה שסובל מדיכאון?

"אני לא חושב שצריך לרוץ ולכתוב על הלוח 'אני לוקח כך וכך'. זה יכול להיות הסוד שלי עם ההורים או המטפל, אבל ברגע שהוא מקבל ליווי מקצועי אז אין שום סיבה שהילד לא יוכל להשתלב חברתית".

יאיר דנון