(new דיור מוגן 1.4.18
עשו כרצונה

עשו כרצונה

הטרגדיה של אסתי ויינשטיין אינה מיתולוגית. היא ממשיכה להתרחש בקרבנו כאן ועכשיו ולא רק בחסידות גור. מחזה מטלטל ועוצמתי, המבוסס על המסמך המקורי. השראה טובה לחיזוק נשים להילחם על חירותן ולעשות כרצונן

(צילום: ז'ראר אלון)

הסיפור המצמרר של אסתי ויינשטיין, שריתק לפני פחות משנתיים מדינה שלמה בעקבות היעלמותה ומציאת גופתה, ומאוחר יותר פורסם בספר אוטוביוגרפי שוינשטיין כתבה, עולה על הבמה ומצליח להפוך את הקרביים. העיבוד הבימתי שנשען על הספר אינו נותן או מנסה לתת אינטרפטציה נוספת לסיפור הקשה אלא דבק בגרסה הכתובה ולעיתים אף מעדן את כל מה שקרה באמת.

העלילה הבימתית של "עושה כרצונו" נצמדת לשמות הדמויות בספר. דסי (אסנת פישמן הנהדרת) בת למשפחה של חסידי גור נישאת ליעקב (יואב דונט) ולהם שבע בנות. היא אינה מסכימה עם התקנות המחמירות של החסידות ובפרט באלה של חיי האישות בפיקוחו הצמוד של הרב זילבר (יגאל שדה). יש לה שאיפות אישיות ומקצועיות, תשוקות ורצונות, והיא מנסה להביע את עצמה, להתפתח וללמוד. גם הניסיונות המעטים, אך הלא כנים, של בעלה לרצותה אינם עולים בקנה אחד עם הוראות הרב אליהן הוא נשמע. היא עוברת שוב ושוב דיכוי והשפלה ומצבה הנפשי מתדרדר. בעלה גם נותן יד להתעללות מינית אצל מעסה שביצע בה מעשים מגונים, כחלק מ"טיפול" במצבה, כשהוא עומד מהצד ונהנה (בהצגה מסתפקים בפעם אחת אבל במציאות זה קרה שוב ושוב). חרף נסיונותיה של אמה אהובה (אורנה רוטברג) שתיישר קו עם הרב ועם בעלה, אמונתה מתערערת והיא הולכת בעקבות אחיה חיים (מורדי גרשון), שנטש את הדת, ועוזבת את ביתה.

עם גירושיה נותקה דסי מבנותיה, פרט לגילי (סיוון מסט) שבחרה לצאת בשאלה, והיא נאבקת על זכותה לפגוש אותן. בנותיה שעברו שטיפת מוח מפנות לה עורף וכשהיא מבינה שאבדו הסיכויים לזכות בהן, היא בוחרת במותה.

מוטי לרנר המחזאי ואיה קפלן הבימאית הצליחו לדחוס בשעתיים מרוכזות (ללא הפסקה) ומרתקות את הסיפור המזעזע שהוא לא רק מספק הצצה לעולם נסתר של קהילות החיות בקרבנו אלא גם למאבק של נשים בעולם הזה ובעולם בכלל על מקומן וחירותן. 

האפקט שמותיר המחזה הוא עצום. משך דקות ארוכות בסיומו התקשינו לקום מהמושב ולחזור לשגרת החיים. הסיפור המטלטל הזה, קרה כאן, והוא ממשיך להתרחש כל יום. רבבות נולדים למציאות המכתיבה אורח חיים נטול מחשבה חופשית וחירות. דסי/אסתי ויינשטיין עוברת דיכוי אבל היא לא הקורבן היחידי בסיפור הזה, מרוב איסורים והחמרות גם הגברים חוטאים אלא שבמקרה של יעקב בעלה, הליכה לזונה תיחשב לכל היותר כצורך נסלח ולא כניאוף.

אסנת פישמן מצויינת כדסי. היא נכנסת לנעליים הכואבות של וינשטיין ומעבירה את הדרמה האנושית, בעצם של כל אם שחווה ניתוק מילדיה (גם בנסיבות שונות), בצורה מושלמת ומרגשת. היא יוצרת דמות של אשה חזקה, מרדנית, אנושית ופגועה. הסצנה בה היא קונה מתנות לבנותיה, אורבת להן מחוץ לבית, וזוכה להתעלמות והשפלה היא בין החזקות והמצמררות בהצגה.

שאר שחקני ההצגה המוצגים מנקודת מבטה של ויינשטין משכנעים במשחק אמין ומרשים. אין במחזה שנשען על הספר ביטוי עמוק לתחושות של הבנות שנשארו בבית מאחור, ומאחר וההצגה כאמור אינה עוסקת בספקולציות, הדמויות שלהן אינן מפותחות. מטרתה של ויינשטיין היה לספר את האמת הפנימית שלה ולבטא את המאבק האישי שלה, והמחזה עושה בדיוק את זה.

התפאורה הסטטית הכוללת בין היתר שתי מיטות נפרדות תומכת היטב בתחושות הבדידות, הניכור והפער בין בני הזוג מתחילת הדרך. מזוזה וירטואלית התוחמת את החלל הביתי, ומסמנת כל מי שנכנס ויוצא את הבית הוא רעיון נחמד.

שורה תחתונה: הצגה חשובה ומטלטלת שאינה מותירה לחי יבשה. אסנת פישמן במשחק מעולה שמעביר בעוצמה ובאנושיות את הכאב והפגיעה של אשה אמיצה שהלכה נגד הזרם ושילמה בחייה.

 

עושה כרצונו

מאת: מוטי לרנר, על פי ספרה של אסתי ויינשטיין, בימוי: איה קפלן, משחק: אסנת פישמן, יואב דונט, יגאל שדה, ורדי גרשון, אוראל מאור, סיוון מסט ועוד. הפקה תיאטרון הבימה.

יאיר דנון