אמה טרקסין
ילדה ללא גבולות

ילדה ללא גבולות

את שנת הבת-מצווה שלה ובמקום האירוע מקדישה מעיין שביב למשימה אנושית מעוררת הערכה: סיוע אישי לילדים בנפאל, שטרם התאוששה מרעידת האדמה שפקדה אותה ב-2015 • היא כבר ביקרה אותם ועזרה במו ידיה • המטרה עכשיו: לגייס עוד כסף ולנסוע שוב

במקום המסיבה הפופולרית הנקראת "בת המצווש", בה רוב בנות ה-12 מציינות את האירוע החשוב, בחרה מעיין שביב ממודיעין לציין אותו אחרת. היא יצאה למסע בנפאל והכירה מקרוב את חיי הילדים הנפאלים שנפגעו אחרי רעידת האדמה ב-2015, על מנת לאסוף עבורם כסף ולשפר את תנאי המחיה שלהם. היא בילתה שבועיים בכפרים הנידחים של נפאל. בלי חשמל, מים, שירותים קונבנציונאליים ושאר המותרות של העולם המערבי.

פגשנו את מעיין ואת הוריה בביתם שברעות לשיחה שבוודאי לא ניתן בדרך כלל לנהל עם ילדות בגיל הזה. ילדה יפהפיה ובעלת ביטחון עצמי שכובשים אותך מהשניה הראשונה. במהלך הראיון למדנו שהיא גם מתבטאת באופן שלא אופייני לילדות בנות גילה. היא הבכורה ויש לה אחות בת תשע ואח בן שש.

"רציתי לעשות משהו שונה כי אני מאמינה שבת מצווה היא לא רק מסיבה גדולה עם חברים ומתנות", היא מתחילה, "אלא לקיחת אחריות על עצמך ועל אחרים". יש לה מבטא אמריקאי קל, אבל גם שפה גבוהה וקולחת שקשה להפסיק להקשיב לה.

נסיעה על קצה הצוק

"חשבנו לעשות משהו משמעותי ובדקנו כל מיני אפשרויות", אומרת מרים, אמה. "כך הגענו לארגון IsraAID שנמצא תמיד במקרים של אסונות טבע במקומות שונים בעולם. הם הראשונים לסייע יחד עם צה"ל".

למה דווקא נפאל?

"היו כמה אופציות", משיבה מעיין. "מדינות כמו בונואטו ליד איי פיג' או מחנות פליטים באפריקה. אבל חשבתי שמחנה פליטים יעשה לי סיוטים וזה יכול להיות מאוד קשה. התחברתי לנפאל שם יש דגש על נושא המים. חשבתי שזה יכול להשפיע ולשנות חיים של אחרים".

לצורך התחלת הפרויקט נפגשו מעיין והוריה עם נציגי IsraAID ביולי 2017, כשמעיין חגגה יום ההולדת 11, במטרה להתחיל להתרים במהלך השנה. "הארגון הציע לנו כבר מהתחלה ללכת לבקר בנפאל כדי שיהיה לזה גם ערך חינוכי ולא רק גיוס כספים, שמעיין תהיה שגרירה של הרעיון ותוכל לדבר על זה", מסבירה מרים. "החלטנו לעזור למספר כפרים בנפאל שהם ממש נידחים ואין שם מים, חשמל, שירותים".

מעיין ואמה טסו לנפאל באוקטובר האחרון על מנת לחוות את חייהם של האנשים החיים שם.

"הגענו לקטמנדו ויצרנו קשר עם הנציגה של הארגון", מתחילה מעיין לספר. "היא לקחה אותנו לכפרים. מדובר בשבע-שמונה שעות נסיעה בכבישים רעועים ומסוכנים".

"ממש נסענו על קצה הצוק כשעל הכביש בקושי יש מקום לשתי מכוניות", נזכרת אמה. "היו פעמים שחשבתי לעצמי 'למה אני לוקחת את הילדה שלי למקומות האלה ומסכנת אותה?'".

"מאז רעידת האדמה הם גרים בבתים שנראים כמו סוכות. הגג הוא פלטה של מתכת שעליה שמו אבנים וסירים כדי שלא תעוף ברוח", מספרת מעיין. "לא האמנתי למה שראיתי. שאנשים באמת חיים ככה ואיך הם מתמודדים עם זה. הם ממש גרים על קצה הצוק. יותר מחצי מהילדים בשכבה ח' מתו ברעידת האדמה שהיתה ב-2015. אז אין שכבה ח' בבית הספר. אם ילד רוצה לשתות באמצע השיעור הוא ילך רבע שעה ברגל עד קצה הצוק, שם יש צינור מחובר לסלע ומשם יוצאים מים. הבעיה היא שבכפר שמעל עושים את הצרכים בנהר ואלה אותם מים שהם שותים".

ילדים מטפלים בתינוקות

איזה מן חיים אפשר לקיים בתנאים כאלה? איך הילדות שלהם נראית?

מעיין: "חלק מהם הולכים שעה לבית הספר. אחרי בית הספר הם הולכים לאסוף עשבים בשביל בעלי החיים שלהם. אין שם חשמל לכן כשמחשיך, נגמר היום. הם לובשים בגדים מלוכלכים וקרועים שלפעמים קטנים עליהם. הלכנו לגן הילדים שהוא חדר בתוך בית הספר. היו שם שלוש קוביות ושטיח. כשהייתי בכיתות ראיתי שלחלק מהילדים יש תינוקות בידיים. ההורים הולכים לעבוד בשדות והילדים שומרים על האחים הקטנים. הם לא יכלו להשתתף בפעילויות כי החזיקו תינוקות בידיים. זוכרת ילדה בגילי שהחזיקה את אחותה התינוקת שישנה. הצענו למורה שתיקח את התינוקת כדי שהיא תוכל להשתתף בפעילות, אבל התינוקת התעוררה ותפסה באחותה".

"רוב הארגונים מעדיפים לטפל במקרים שקרובים לקטמנדו", מסבירה מרים. "הם לא מוכנים לצאת רחוק יותר, לכפרים הנידחים לכן אזורי הקצה לא מקבלים עזרה".

מעיין: "באחת הנסיעות בלילה נתקענו עם האוטו. אחד מאנשי הארגון שהיה אתנו הלך לחפש כפר קרוב שאולי נישן שם. בסוף הצליחו לחלץ את האוטו".

בין היתר שיתפה מעיין את הילדים הנפאלים בחיים שלה: "הבאתי מפה, הראיתי להם איפה ישראל. הם צחקו שזה מקום כל כך קטן וממש התקרבו כדי לראות. הבאנו תמונות, סיפרתי איך החיים שלי נראים. סיפרתי להם על החרמון אבל מבחינתם גובה כזה לא נחשב הר, אלא גבעה", היא צוחקת. "לימדתי אותם את השיר 'כל העולם כולו' והם לימדו אותי שירים וריקודים נפאלים. הבאנו להם דפים, צבעים, עפרונות, גלובוס".

מרים: "ביקשנו מהם לצייר את המקום שהם מרגישים בו בטוחים. גם המורים התלהבו לצייר כי גם להם מזמן לא היו צבעים".

חור בקיר

מעיין ואמה ביקרו במספר כפרים, אבל בית הספר הראשון שביקרו בו היה בקטמנדו. "התחלנו מקטמנדו כדי שיהיה לנו למה להשוות", מספרת מעיין. "הינו בבית ספר שנראה סביר אבל לא משתמשים שם בקומות הגבוהות כי ההורים חוששים מאסון במקרה של רעידת אדמה. אחר כך המשכנו לכפרים ובכל כפר הינו יום אחד".

איפה ישנתן?

"ישנו באכסניות. באחד המקרים נתנו לנו מפתח לחדר, אבל בקיר היה חור. היו כמובן רק מים קרים, אבל לפחות זה היה מקום עם דלת והיו שם שירותים".

דרך הפעילות שלהן ב-IsraAid למדה משפחת שביב גם על פרויקטים נוספים של הארגון. כך לדוגמת כוורות הדבורים: "הביאו לכפרם כוורות ולימדו אותם איך לטפל בדבורים ולהפיק דבש על מנת להתפרנס", מסבירה מרים. "לכל כפר מביאים כמה כוורות. הם מספרים שלפני כן היה להם משעמם. פרויקט נוסף הוא העברת מסרים באמצעות הצגות תיאטרון".

"השחקנים הם נפאלים שרוצים להיות שחקנים", מסבירה גם מעיין. "נותנים להם אפשרות לשחק ובאמצעות ההצגות מתייחסים לבעיות שיש להם שם בכפרים. יש בעיות שלא מדברים עליהן, למשל התאבדות. בהצגה מדברים על זה ומכוונים אנשים לעזרה. הם לא רק שחקנים, אלא גם עוזרים לאנשים".

איך קיבלו אותך הילדים שם?

"מאוד שמחו לראות אותי. שמו לי על הצוואר זרי פרחים ואחר כך הסבירו לנו שעושים את זה למי שמכובד".

מרים: "מעיין ישבה עם כמה בנות ושואלה אותן שאלות, לדוגמה מה ירצו להיות כשיהיו גדולות. הן ענו שמורות בקטמנדו".

השפעה לכל החיים

מעיין ואמה שהו בכפרים של נפאל במשך שבועיים. "זה היה בזמן בית ספר, אבל זה היה שווה את זה", מעידה מעיין.  "אחר כך השלמתי את החומר. שלחתי משם תמונות לכיתה והם מאוד תמכו בי. יש לי כיתה מדהימה. כשחזרתי עשיתי להם הרצאה על הפרויקט ועל הטיול שלי שם. עשינו הרצאה נוספת לדוברי אנגלית יחד עם נציגת הארגון הנפאל כי היא דוברת אנגלית".

מרים: "בכל פעם כשיש הזדמנות לדבר על זה, היא מדברת. בבית הספר, בצהרון, בחוגים. ביום המתנדב באולם עינן הוזמנה לנאום".

"לפני כן היתה לי פגישה עם ראש העיר", מציינת מעיין. "הוא הזמין אותי לפתוח את הערב הזה".

מה הכי השפיע עלייך בנפאל?

"איך שאנשים חיים, הקושי, העוני. בכל פעם שאני שותה מים או מתקלחת אני חושבת על זה. זה גרם לי להעריך יותר את מה שיש לי. אני מחברת את החוויות האלה לחיים שלי, זה שינה אצלי את הכל. זה פרויקט שאני אהיה חלק ממנו במשך שנה, אבל ההשפעה היא לכל החיים. מה שאני מנסה לעשות זה לא רק לארגן כסף, אלא להפיץ את המידע, שכולם ידעו איך אחרים חיים ושיפסיקו לקחת דברים כמובן מאליו".

מה היעד שלך מבחינת תרומות?

"אנחנו רוצים להגיע ל-27 אלף דולר. אחרי שנגייס את הכסף ניסע לשם שוב. אני רוצה לדעת שעזרתי. הכסף זה לא הדבר הכי מרגש אלא להיות שם ולראות את החיוכים. כשדיברתי עם הבנות שם שאלתי אותן מה היו רוצות שיהיה להן בבית ספר. הן אפילו לא חשבו שאפשר לבקש שיהיו שירותים או ברז מים. מי שתורם מקבל באתר גם הסברים לגבי היעוד של הכסף אותו הוא תורם: התקנת חשמל סולארי לבתים, מסנני מים, עמדה לשטיפת ידיים, ציוד לבית הספר, שירותים ועוד".

ואת לגמרי תוותרי על המסיבה?

"מסיבה במובן הרגיל כן. אבל ביום ההולדת נעשה מסיבת סיום של הפרויקט בה יהיו נאומים שישפיעו על אנשים לתרום. במקום מתנה אני רוצה שיתרמו לפרויקט. כל הכסף שצריך בדרך כלל להשקיע במסיבה ילך למטרה הזאת. כשאני הולכת לפעמים למסיבות בת מצווה, לרגע אני חושבת שאולי גם אני יכולתי לחגוג ככה, אבל אחר כך אני מבינה שמה שאני עושה הוא הרבה יותר חשוב. כדי לוותר על המסיבה, אתה ממש חייב להתחבר לרעיון. לחגוג בת מצווה במסיבה זה גם בסדר, אבל לא הדבר היחיד שמאפיין את בת המצווה".

לדברי מעיין חברותיה תומכות מאוד ברעיון: "הן רוצות אולי לתרום חלק מהכסף של בת המצווה לפרויקט", היא אומרת בחיוך ומוסיפה "אני מתנדבת גם במודיעין כמו למשל בפרויקט 'אור שלום' או איסוף מזון לנזקקים, אבל חשבתי להשפיע גם על דברים גדולים יותר".

בוודאי אמרו לך לא פעם ש"עניי עירך קודמים". מה דעתך על זה?

"כמובן שיש גם כאן אנשים שצריכים עזרה ואני תמיד עוזרת כשאפשר, אבל רציתי לעשות משהו שמשפיע לטווח הארוך. אני דווקא בעד המשפט 'להיות אור לגויים' – פשוט להוות דוגמה".

 

עזרו למעיין ולילדים הנפאלים:

https://www.classy.org/campaign/maayans-israaid

יאיר דנון