(newsדיור מוגן 10.7.19
תופסות יוזמה ובאות לדבר על זה

תופסות יוזמה ובאות לדבר על זה

בחודש הבא יתקיים בפעם השנייה פרויקט "נעים להכיר" במרכז הרב התחומי • לכבוד יום האישה הבינלאומי ייפתחו את בתיהן כשבעים נשים יזמיות ממודיעין • שלוש מהן מקבלות כאן במה מוקדמת • זו שעוזרת למטופלים שלה באמצעות הצפת זכרונות ילדות, זו שמלמדת איך להפוך לאמיצים וזו שבעצמה התגברה (כמעט) על הכל

(צילום: ערן פלדמן)

איילה רוטפוס-פיסטינר

נשואה ואם לשלושה (13,11,5),  יועצת עסקית ושיווקית שמפיקה בשנים האחרונות אירועים לנשים ברוח ההעצמה והשראה. איילה מפעילה עמוד פייסבוק פופולרי בשם "כל מה שעושה נשים מאושרות", אחריו עוקבות 25 אלף גולשות. היא מרצה ומעבירה סדנאות בנושאי אומץ ולאחרונה שבה עם משפחתה ממסע של חצי שנה במזרח.

"היינו בתאילנד, וויטנאם, קמבודיה, סינגפור וחזרנו דרך אירופה לשלושה שבועות אחרונים", היא מספרת. "זה היה חלום רחוק מלפני עשר שנים. תמיד חשבנו שיום אחד הילדים יגדלו ונעשה טיול לכמה חודשים. זה חלום שכל הזמן ניקר לנו, חשבנו על איך נעשה את זה. לאט לאט זה התגבש. ביססנו עסק שיכניס לנו כסף וכך נוכל לטייל ולממן את החיים. עסק דיגיטלי שיכול לעבוד מכל מקום בעולם – מכירות באמזון. הטיול היה מהמם, מעבר לחלום. מעבר לכל מה שחשבנו שיהיה. ברור שהיו גם קשיים. פה ילד חולה, פה ילדה נפצעה, הייתה גם תאונה בדרך, אבל בסך הכל גם החוויות האלו שהורידו לנו את הלב, עשו לנו מהפך בתפישה. חזרתי מהטיול הזה אחרת, מבחינת להסתכל על מה חשוב לנו. חומריות או לא וכולי. הכל קיבל מן פרורפורציות אחרות".

איך הייתה חוויית הטיול עבור הילדים?

"לא טיילנו במלונות של חמישה כוכבים. כן רצינו לחיות את המקום, לפגוש את המקומיים ולהבין איך החיים שלהם נראים. הלכנו עם הילדים לסדנאות אמנות של המקומיים, היינו שבוע בבית יתומים בצפון תאילנד עם הילדים ואם תשאל אותם, לשם הם מוכנים לחזור מחר. היו שם ארבעים ילדים מגיל שנה ועד 13. אין להם מחשבים או סמארטפונים כך שכל היום הם היו עסוקים בלשחק ולתקשר איתם. אני חושבת שזה נתן להם פרופורציות. זה שאני אומרת להם דברים כמו 'יש ילדים שהיו מתים עכשיו שיגישו להם את השניצל שאתה לא רוצה', כשהם רואים את זה על אמת זה אחרת. בבית יתומים הם הבינו שאפשר להיות ילד ממש שמח גם בנסיבות אחרות. גם בקמבודיה, שהעוני קיצוני יותר, היה קשה והם הבינו מה יש בעולם, שלא כולם חיים במודיעין. קצת הוציא מהבועה שלהם".

איך נולד עמוד הפייסבוק שלך?

"התחלתי לפני שנתיים לכתוב מסרים של השראה ומוטיבציה, לתת כל יום לנשים חומר למחשבה, כשרוב התכנים שלי. התחלתי כמאמנת, למדתי אימון והנחיית קבוצות וכתבתי המון תכנים למגירה. בשלב מסויים אמרתי 'יאללה, נתחיל להוציא את זה החוצה'. זה תפס תאוצה וככל שהתקדם התחילו לשאול אותי אם יש סדנאות והרצאות שלי, עד שהחלטתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו".

מאיפה מגיע העיסוק שלך באומץ דווקא?

"אני מרצה על אומץ מפני שאנחנו חיים בעולם שיש בו המון אפשרויות בחירה. לכל אחת מהבחירות שלנו, ששונה קצת מה שאנחנו חושבים שהוא הזרם המרכזי, דרוש אומץ. זה משהו שאפשר לפתח והיום אנחנו צריכים אומץ כדי לעשות מה שרוצים ואוהבים. אם זה מבחינה כלכלית או מבחינת הדעות שלנו. אני חושבת שמה שמביא שלווה לאדם זה לחיות את מי שהוא ומה שהוא, ולא ללכת עם כולם. וזה הרבה פעמים דורש אומץ. גם בתחומים כמו זוגיות ובטח במקרים בהם קורות אירועים שונים בחיים".

איך מפתחים אומץ?

"צריך להתחיל בקטנה, בפעולות שעושות לנו פרפרים בבטן. זה ממש עניין של אימון ומעבר לזה, ברגע שאתה רואה את הרווח שבעניין שגדול מהפחד, אז האומץ פשוט מגיע. כך למשל גם עם הטיול שעשינו. המחשבה הייתה שאתה הולך לעצור כל מה שיש לי כאן ולנסוע לחצי שנה ולא יודעת לאן אחזור, לאיזו מציאות. אם תהיה לנו מספיק פרנסה, לאילו משרות נחזור. זה דורש אומץ לבוא ולהגיד אני עוזב הכל ורואה את הרווח במסע הזה של פעם בחיים".

יעל שמעוני-שילה

שמעוני-שילה בת 40, נשואה ואם לשניים ממודיעין. היא מרצה וכותבת על אפשרות הבחירה שלכולנו יש בחיים בכל רגע נתון. כיצד להסתכל על המציאות ומאיזו זווית ראייה. לכל אלה הגיעה בעקבות מצבה הבריאותי.

היא שירתה כקצינה והייתה מפקדת פלוגה בקורס קצינות יחידות שדה. "הייתי פייטרית", היא מספרת. לאחר השחרור סיימה תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בלימודי חברה ופוליטיקה, הכירה ונישאה לרועי, ויחד המריאו לארצות הברית שם הייתה שליחה מטעם האחד מאגפי הסוכנות היהודית. "היינו צעירים והתחושה הייתה שאנחנו כובשים את העולם. טיילנו הרבה, התקדמנו והייתי מאוד עסוקה בהסברת הצד הישראלי לקהל בארצות הברית".

את הרגע בו התגלה הסימפטום הראשון למחלה שמעוני-שילה עדיין זוכרת: "זה רגע שאי אפשר לשכוח. אחרי שנה בארצות הברית יצאתי למחנה קיץ. אני יושבת שם בישיבה מול כולם והקול לא יוצא לי. מנסה לדבר ואין קול. הם חשבו שאולי אני צרודה, אולי מתרגשת. הציעו לי מים, אני שותה והמים יוצאים לי מהאף. התקשרתי לרועי בעלי, ואמרתי לו שמשהו לא בסדר אתי. הבנתי שמשהו בגוף השתבש".

לאחר סאגת בדיקות ואבחונים, כשבין היתר סברו הרופאים שיש לה גידול סרטני, הגיעה האבחנה הסופית. "הגענו לנוירולוג שהכניס צינורית ואמר שהשריר בחיך הרך לא זז. למה השריר לא עובד? נעשה בדיקות. כשהגיעו תוצאות בדיקות הדם הוא אמר שיש לו חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות הן שאני לא אמות בקרוב, הרעות שיש לי מחלה כרונית לא פשוטה בשם 'מיאסטניה גראביס', שלא תעבור ותיעלם".

"מיאסטניה גראביס" היא מחלה שביטוייה העיקרי הוא התעייפות השרירים במאמצים חוזרים, עם שיפור במנוחה. מדובר במחלה אוטו-אימונית (כלומר – כאשר הגוף תוקף בטעות את עצמו) הנובעת לרוב מקשירת נוגדנים לקולטנים על פני השריר. המחלה יכולה לערב את כל השרירים או חלק מהם. לעתים קרובות את העפעפיים, שרירי תנועות העיניים, שרירי הבליעה, שרירי הנשימה ושרירי הצוואר והגפיים. 

למרות המלצות הרופאים הרתה יעל פעמיים וילדה תינוקות בריאים, אבל גם שילמה מחיר כבד: "התרסקתי אחרי הלידות. הייתי שנתיים בכיסא גלגלים. כבר היו צריכים שני אנשים כדי לטפל בי. מרימים אותי מהאסלה למיטה. אתה הופך להיות כמו שק. היו שלבים שלא יכולתי לדבר. הייתי יושבת עם הלפטופ ומדברת עם רועי בהתכתבות. הייתה שם המון הישרדות. לפעמים היה נראה שהתקופות הקשות לא ייגמרו".

לפני כשנתיים פירסמה יעל את ספרה הראשון "הבחירה היא שלי", ולאחר מכן ספר נוסף, גם הוא מיועד לילדים והוריהם. "הספר הראשון נכתב בעיקר עבור הבן שלי והשני יותר לעצמי. כמו כולם, גם אני מוצאת עת עצמי במקומות כאלו שאתה קם בבוקר ושואל 'הגעתי לאן שרציתי בחיים? לזה התכוונו? הספר זכה לביקורות מאוד טובות. אני גם מרצה ומאמנת אישית וזה סובב סביב אותם מסרים".

שירה הרפז

בת 52, נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים, מתגוררת ברעות. פסיכותרפיסטית המטפלת באמצעות זיכרונות ילדות ככלי להעצמה אישית.

"זכרונות ילדות הם אחד הכלים הכי מהותיים בעבודה שלי. הגעתי לפסיכותרפיה כהמשך ישיר למקצוע המקורי שלי. למדתי פיזיותרפיה ועבדתי עם תינוקות וילדים צעירים עם לקויות או עיכובי התפתחות. תמיד נמשכתי להיבטים הרגשיים של העבודה, של ההדרכה להורים בליווי והתמודדות עם ילד עם צרכים מיוחדים שהיא מאוד מורכבת. באיזשהו שלב החלטתי ללמוד פסיכותרפיה בצורה מסודרת, למדתי במכון אדלר שם אחד הכלים שלמדנו הוא עבודה עם זיכרונות ילדות. תוך כדי הלימודים עוברים התנסות מאוד משמעותית ברמה האישית וגיליתי שזה פשוט עובד. לאו דווקא בהיבט של להיזכר בדברים אבודים שנשכחו, אלא יותר באופן בו אנו מתייחסים לזיכרונות. על פי הגישה האדלריאנית הזיכרונות הם מטאפורה להווה שלנו".

איך זה עובד?

"הרעיון הבסיסי הוא שהזיכרון משקף את ההווה. זה אומר שאפשר לראות בזיכרון ולזהות מה מעסיק את המטופל היום. הדבר הכי משמעותי שאפשר לזהות באמצעות עבודה עם זיכרונות הם כל הכוחות והחוזקות והיכולות של האדם. כשאנחנו במצב מצוקה, פגיעים או מרגישים חלשים, דווקא אז אנחנו מאוד צריכים שיזכירו לנו מה אנחנו שווים, במה אנחנו טובים".

ולמה לחפש אותם דווקא בזיכרונות?

"אם אתה מגיע אלי במצב רעוע, אז אני אשמע רק מה רע לך. כמה קשה, בין אם זה בא עם האשמה כלפי חוץ או סתם הנסיבות שמקשות עליך. להוציא מזה כוחות מאוד מאוד קשה אם אני לא מכירה את הבנאדם. דרך זכרונות אני יכולה למצוא המון כוחות וחוזקות, שיכול להיות שהבן אדם עצמו לא ידע או לא זכר אותן. ברגע שאני מאירה עליהן ממש אפשר לראות מה קורה לבן אדם. הוא פתאום נזכר בדברים שיכולים היום לעזור וכבר הוכיחו את עצמם בעבר".

תני דוגמה.

"קח למשל מטופלת שהגיעה אלי, שבורה בגלל מצב כלשהו עכשווי. היא סיפרה לי זיכרון שלה מגיל שבע, בו יום אחד הגיעה הביתה והמפתח לא פתח את הדלת. היא ניסתה וניסתה ובסוף המפתח נשבר בתוך חור המנעול. היא לא הצליחה להיכנס לבית שלה, עומדת בפני הדלת ולא יודעת מה לעשות. הקטנה הזאת, בלי להתבלבל, הולכת מסביב לבית, מטפסת על המרזב לקומה השנייה ודופקת על החלון של השכנה שהכניסה אותה. היא נכנסה, הסבירה לה והשכנה עזרה לה לפתור את הבעייה. מבחינת הרגשה, היא סיפרה שהיה ייאוש וגם נחישות למצוא עזרה. אפשר להגיד על הילדה הזאת שהיא יצירתית, שהיא מוצאת פתרונות בדרכים לא שגרתיות, מוכנה להסתכן והיא יודעת לבקש עזרה. שזה לא מובן מאליו. הרבה אנשים תופסים פנייה לטיפול כאקט של חולשה ואני מאמינה שלפנות לטיפול זה אקט של כוח. לבקש עזרה זו לא בושה, זה כוח. אני יודעת את המגבלות שלי, עד כמה יכולה לעזור לעצמי ומכאן מבקשת עזרה. וכך היה גם עם אותה מטופלת".

איך מגיעים לזיכרון שיסייע?

"בדרך כלל אני רק מעבירה תהליך של הרפייה והנחיות איך לשחרר את המחשבות ולהגיע לזיכרון הכי מוקדם שיש. כל זיכרון שעולה משרת אותנו. לפעמים גם עולים זכרונות מפחידים, אבל מכל זיכרון אפשר להוציא כוחות ועוצמות".

יש מכנה משותף למטופלים שמגיעים אליך?

"מאוד בכלליות זה אנשים עם קושי. אם להתמקד קצת יותר, אז אפשר להגיד שיש קבוצה מאוד משמעותית שזו אנשים שקשורים באיזשהו אופן לאנשים עם צרכים מיוחדים. הגיע אלי, למשל, בחור שחבר טוב שלו הפך לבעל צרכים מיוחדים, לאו דווקא מלידה. הוא התמודד עם קושי מאוד גדול. פתאום החברות נהייתה לא סימטרית, הפכה לעוזר ונעזר. לפני העבודה על הזכרונות הוא היה צריך לתת מקום לכל התחושות הקשות האלו. הוא איבד חבר במתכונת שהייתה ויש תהליכים של אבל ואובדן של משהו מאוד משמעותי. כשהלכנו לכוחות ולחוזקות חיפשנו מה יכול לעזור לו היום בעצם לבנות מערכת יחסים אחרת עם אותו בן אדם שהשתנה. איך להיות בצד המעצים מבלי להפוך למטפל שלו".

מכללת די בי איי