דיור מוגן 16.12.18
עיר מקלט

עיר מקלט

במשך שנים הוטלו על הילדה אופיר מורי חרמות מצד חבריה לכיתה במזכרת בתיה • בקיץ האחרון החליטה אמה אושרית כי הדרך היחידה לשבור את המעגל היא לעזוב הכל ולחפש עתיד חדש במקום אחר • המעבר למודיעין היה עבור שתיהן "חוויה מתקנת" 

(צילום: יניב בן אדיבה)

יודע כל הורה כי אחד הפחדים העמוקים והבסיסיים ביותר שמביא עימו הסטטוס הזה הוא שהילד שלו יתקשה להשתלב חברתית. כולנו מכירים את הסיפורים על הילדים שסופגים הצקות וחרמות מצד חבריהם לכיתה, אבל כנראה שזה מסוג הדברים שאי אפשר להבין לעומק עד שחווים זאת על בשרנו.

מי שמכירות את הסיטואציה הזאת היטב הן אושרית מורי ובתה אופיר בת ה-12, שבקיץ האחרון עזבו את מזכרת בתיה בעקבות חרמות שהוטלו על אופיר במשך מספר שנים, ועברו לגור במודיעין. בסוף השבוע האחרון, בעקבות כתבה על אלימות בבתי הספר בה צפתה אושרית, החליטה האם לכתוב את סיפורן בעמוד הפייסבוק שלה. החשיפה הכתה גלים והאם הוזמנה לתוכניות אירוח בטלוויזיה. בקרוב תופיע אופיר, הלומדת כיום בבית הספר היסודי קשת במודיעין, בפני ועדת הרווחה של העירייה ותספר את סיפורה הכואב.

אושרית, מעבר הדירה הוא לא צעד קיצוני מעט?

"תתפלא, אבל מסתבר שהרבה אנשים נוקטים בצעד כזה. בעקבות החשיפה קיבלתי המון תגובות מאנשים שקמים ועוזבים חיים שלמים בגלל התופעה הזאת, שהיא רק קצה הקרחון והבעייה עמוקה הרבה יותר. יש גם אלימות מלבד אלימות פיזית. זו אלימות שקטה שאף אחד לא מתייחס אליה ואלה הביטויים שלה: שמשפחה שלמה צריכה לקום ולעקור את החיים שלה. לא כל משפחה יכולה לעשות את זה. לא לכולם יש את הפריבילגיה הזאת להימלט מהמצב הזה. לפעמים אין להם ברירה וצריכים להתמודד עם המצב הזה במשך שנים".

תחילתו של הסיפור היא כאמור לפני מספר שנים, כאשר אופיר (עליה מעידה אמה כי היא ילדה חברותית) החלה לסבול מבידוד חברתי בבית הספר בו למדה במזכרת בתיה. לאט לאט הסתבר לאושרית כי חבורת ילדים דומיננטיים, שבכל פעם בחרה לעצמה קורבן אחר, החלו להתנכל לאופיר ולהחרים אותה. אושרית פונה למורים, להורי הילדים ולהנהלה. לדבריה – שום דבר לא עזר. אופיר הפסיקה ללכת לצופים, החלה להסתגר בבית והעבירה את הזמן בעיקר במשחקי מחשב. גם מעבר לבית ספר אחר ביישוב לא פתר את הבעייה. לדברי האם אושרית - אותם ילדים שהתנכלו לה בבית הספר הקודם הצליחו לגרום לה לקשיים גם במסגרת החדשה.

מה שמעת מהנהלת בית הספר כשביקשת שיטפלו בעניין?

"שום דבר לא עזר. הטיפול של הנהלת בית הספר התחיל והסתכם בלהזמין את אותם ילדים לשיחה עם הוריהם. לא היה משהו מערכתי של נקיטת עמדה. אותם ילדים, יחד עם אופיר, קיבלו באופן שווה ואבסורדי 'צו הרחקה' הדדי. זה היה סוג של בדיחה. הילדים יצאו מהמנהלת מגחכים, חזרו לקבוצה הגדולה שלהם וזה לא הטריד אותם. זה רק סימן את הילדה יותר חזק והצביע עליה. מי שמכיר את התופעה יודע עד כמה השיטות האלו הן חסרות השפעה. זה סתם לתת כדור אקמול ולהגיד 'הנה עשיתי'. כשדרשתי להרחיק את אותם ילדים המנהלת סירבה ואמרה לי 'על איזה חוק את נשענת?'".

לאחר הפוסט הנוקב שכתבה סיפרה אושרית על ההתמודדות ההורית עם הסיטואציה, שכללה לילות שלמים של בכי ותחושת חוסר אונים: "אין מה לעשות, פשוט אין. המזל של אופיר, ועוד ילדים אחרים, שיש להם הורים מספיק חזקים נפשית לשאת אותם דרך הדבר המזעזע הזה מבלי שהילדים יתפרקו. יש ילדים שברמה הנפשית לא חוזרים משם. זה נשמע אולי דרמטי, אבל זה באמת ככה. אנשים מבוגרים היום מעידים על הצלקות האלו, אותן הם לוקחים איתם לכל אינטראקציה גם בתור מבוגר. אני חושבת שמערכת שקוראת לעצמה מערכת חינוך לא יכולה להתעלם מזה ולהגיד שלא נוקטים עמדה".

את באמת חושבת שמערכת החינוך לא נוקטת עמדה?

"אני חושבת שזה מתחיל מהבית וצריך להיות חינוך בצד אכיפה. אכיפה לבד לא תפתור בעייה שורשית כזו. זה קורה בהרבה בתי ספר שלא יודעים להתמודד עם תופעה כזו. אין להם איזה פרוטוקול שאומר 'אפס סבלנות' לזה. זו בעייה חמורה מספיק כדי שכן יהיה פרוטוקול כזה. הילדים האלה צריכים לקבל חיבוק ולהוביל אותם בנתיב חינוכי שיתקן. יש עמותות שפועלות בבתי הספר בדיוק בנושאים האלה, אבל זה עניין של סדרי עדיפויות בתקציבים וזה פשוט לא קורה. מפנים את התקציב לתחומים שבהם אפשר להראות תוצאות בטווח הקצר כמו הישגים לימודיים. מישהו צריך לנער את האבק ולבדוק מה קורה כאן. לא ייתכן שמול אלימות כזו הפיתרון הוא להגיד 'אתם אשמים'. אם ההורים יבינו שהילדים שלהם לא ייכנסו לבית הספר בבוקר - הם יקחו את העניין לידיים שלהם. אבל אותם הורים גם מגיעים לבית הספר ומתנהגים באלימות לצוות החינוכי ואף אחד לא עושה שום דבר".

יש לך טיפ להורים לילדים שחווים דברים דומים?

"בעקבות החשיפה כתבו לי הרבה ילדים הודעות שיגרמו לך לדמוע. הילדים האלה, וגם מבוגרים, כותבים שמה ששבר אותם זה שההורים לא האמינו להם. לא הבינו עד כמה חמורה המצוקה שלהם. זאת נקודה ממש קריטית - כמה ההורה קשוב. כשכולם מתנערים מאחריות זה מסמן את הילד כבעייה, ופתאום ההורים אומרים 'אולי יש משהו בזה?'. וזה לא ככה. הילד הזה עובר עוד הדרה מצד ההורים בבית. העניין הוא להקשיב ולא לתת לקולות אחרים להיכנס לשיח האישי בין הילד להורה. אם ילד מתאר מצב כזה קיצוני באופן עקבי לאורך זמן, אז כנראה שזה לא סתם. זה לא עוד ריב חברים שקורה באופן שגרתי בין ילדים ונפתר. אם ילד מתאר מצוקה, צריך לשאול שאלות קצת יותר עמוקות על מצב חברתי, היררכיה חברתית, מה קורה בהפסקות... ואז פתאום אתה שומע את מה שבאמת קורה. הייתי שואלת את אופיר איך היה בהפסקות והיא הייתה שותקת. מיד אחר כך הייתה מספרת שהייתה לבד. לא ייתכן שילד כל כך חברותי יהיה כל ההפסקות לבד".

אופיר לא חששה מהחשיפה שבאה פתאום השבוע?

"הייתה כתבה בערוץ שתיים על אלימות בבית ספר שהחזירה אותי כמה צעדים אחורה ופשוט סיפרתי את הסיפור בפייסבוק הפרטי שלי. לא הייתה לי כוונה שזה יתפשט ככה. מה גם שידעתי שאשלם מחיר ויהיה מי שינגח אותי. לא היה לי אכפת. אני חושבת שזה נושא חשוב. אין לי ערך מוסף מהחשיפה הזאת. אופיר לא חששה מפני שמערכת האמון בינינו מאוד מאוד חזקה. אופיר סומכת עלי. הייתי שם כדי לתפוס אותה בתוך כל הרגעים האלו והיא יודעת שאצלנו בבית מדברים ואם צריך להציף תופעות כאלו אז זה מה שעושים. אופיר גם שילמה מחיר על החשיפה עכשיו. היא קיבלה המון הודעות נאצה מאותם ילדים במזכרת בתיה, טלפונים מטרידים וכולי. גם אלי התקשרו אותם ילדים והטרידו אותי עוד לפני הפרסום".

המעבר למודיעין מהווה חוויה מתקנת?

"חוויה מאוד מתקנת. אופיר נכנסה לבית הספר קשת ויש לה מחנכת נהדרת. יש לה חברים עוד מלפני שעברנו. בתקופה שהיא שיחקה משחקי מחשב והייתה פחות באינטראקציה חברתית, היא הכירה שתי חברות ממודיעין שגדולות ממנה בשנה. לימים, במהלך ההכרות לאורך השנתיים, הבאתי אותה אליהן לביקורים. היא אמרה 'הן עודדו ותמכו בי'. הן נתנו לה תמיכה וזה היה נקודת אור בהחלטה לעבור לכאן ולקבל נחיתה יותר רכה".

נשמע שעברתן ממש מסע במהלך השנים האחרונות.

"כן, זה היה מסע. אנשים לא יודעים עד כמה זה נפוץ. זה כבר חלק אינטגרלי מחברת הילדים. הם באים לבית הספר למטרת הישרדות. זה נשמע בומבסטי, אבל זה המצב. ילדים כאלה רכים צריכים לחפש דרכים להגן על עצמם כי אין מבוגר אחראי בשטח. זה נכון שתופעות כאלו תמיד היו, גם כשאנחנו היינו ילדים, אבל כלום לא השתנה עד היום. מערכת החינוך צריכה להבין שזה לא יכול להתקיים באופן כזה, לא ייתכן שאין לזה מענה. צריך להחליט מה הקו האדום ולומר שאף אחד לא חוצה אותו. שהילדים האלה יבינו שהם לא יכולים להיות חלק ממערכת חברתית אם הם מתנהגים בצורה כזו".

יאיר דנון