(new)דיור מוגן 1/7/18
הרכבת יצאה מן התחנה

הרכבת יצאה מן התחנה

בספר הביכורים שלה לוקחת שולמית דוידוביץ' את הקוראים למסע בקו הארוך בעולם, של הרכבת הטראנס-סיבירית • זהו גם סיפורו של מסע חיפוש משפחתי שחוזר על נתיבים קודמים • וגם מחזיר את המחברת, תושבת מודיעין, אל התרבות שבה נולדה

"הכל התחיל כשחזרתי הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, וכשנכנסתי פנימה גיליתי שקצת איחרתי – אמא שלי נעלמה. בבית הריק מדי נשארו מעט מאוד רמזים שיסבירו מה קרה: פתק על המקרר בשפה שאני לא מכירה, שביל של עצב ישן, וכמה תמונות שצילמה אלונה, שגרה בדירה ממול. אלונה טוענת שאפשר לראות בתמונות את העתיד, אבל אני חושבת שגם היא לא ידעה מה עומד לקרות: שנמצא את עצמנו על רכבת ששועטת עמוק אל תוך מרחבי הטייגה בסיביר, כשבחוץ סוגר עלינו חורף קפוא, ובפנים הקרונות מתמלאים באוסף של אנשים, שפות ומסעות. במסדרונות הצפופים נוסעים איתנו גם סודות ושתיקות בני שישים שנה ויותר, ובמעברים מהדהדות רכבות אחרות, רכבות מלחמה ישנות. ועדיין, אני לא יודעת לאן אמא שלי נסעה ואם אי פעם אפגוש אותה שוב. אני רק יודעת שהרכבת דוהרת קדימה, וכבר אי אפשר יותר לעצור. זהו סיפור על דברים שרוצים לשכוח, אבל חייבים לזכור. זהו סיפור על אהבה, אבל על זה אני לא יכולה לגלות עכשיו יותר. וזהו סיפור שמתחיל בבית, אבל צריך לעבור דרך ארוכה כדי לחזור אליו באמת".

כך נפתח "הכל מתחיל בבית" - ספר הביכורים של שולמית דוידוביץ ממודיעין, שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מודן.

דוידוביץ היא 49, חיה בעיר עם בת זוגה וללא ילדים. "זו בחירה כמו כל בחירה אחרת בחיים. בשבילנו זה כבר 'אולד ניוז'. הייתה תקופה שהתלבטנו וחשבנו, אבל לא התאים לנו והמשכנו הלאה". היא עורכת בהוצאה לאור, לאחר שבעברה עסקה גם בעיתונות ובכלל למדה תואר ראשון בפיזיקה. "אתה לא צריך בגיל עשרים לדעת מה רוצה לעשות ויכול לקחת זמן עד שתבין במה אתה טוב. התחלתי באמת מהרקע הזה של מדעים מדוייקים, שעד היום מאוד אוהבת, אבל לא הצטיינתי בזה. לא הייתי מהאנשים המבריקים והייתי צריכה לעבוד מאוד קשה. באיזשהו שלב הבנתי שכנראה זה לא הדבר שאני הכי טובה בו והמשכתי הלאה, לחפש במה אני כן טובה".

החיפוש החזיר את דוידוביץ אל אהבתה הישנה למילים ולכתיבה. "בסופו של דבר, גם היום אנשים קוראים ספרים. כילדה הספרים לקחו אותי למקומות ועולמות אחרים. הכתיבה היא רק פן של הדבר הרחב שנקרא "מילים" והעיסוק בו".

איך נראות הוצאות הספרים מבפנים בעידן של היום?

"בשני העשורים האחרונים השוק התרחב בצורה לא רגילה. מוציאים היום הרבה יותר ספרים לאור. היום כל בן אדם יכול להיכנס לחנות ספרים ולמצוא את הדברים שהוא אוהב, זה כבר לא משהו ליודעי ח"ן. גם הקהל היה מצומצם יחסית, לספרות הייתה איזושהי הילה שלא אקרא לה אליטיסטי, אבל גבוה יחסית. היום הציבור הישראלי קורא יותר מפעם".

זה מעניין, במיוחד בהתחשב בעובדה שאנחנו חיים בעידן הדיגיטלי.

"בחו"ל שוק הספרים הדיגיטליים נמצא בגדילה מתמדת, עם המהפיכה שעשו אמאזון וקינדל. דווקא בארץ זה פחות, למרות שאני קוראת אך ורק בדיגיטלי. אנשים עדיין אוהבים להחזיק ביד ספר, להיכנס לחנות ספרים ולהריח את הספר. אז מצד אחד השוק הוא בעייתי אבל יש גם צד שני שבו אמנות הקריאה נפוצה יותר מפעם".

"אני חולמת את הספר הזה בטח כבר לפחות 20 שנה. החיים קרו כל השנים, כל מיני דברים קורים לנו תוך כדי. אני יכולה ממש לזכור איזשהו יום עליו אני יכולה להניח את האצבע ולומר שבו הספר נכנס לי לראש בפעם הראשונה. עבדתי בחנות ספרים ויום אחד הגיע איזה מגזין של נשיונל ג'יאוגרפיק שעל הכריכה שלו הייתה תמונה מאוד מסקרנת של איש רוסי עם כובע פרווה. בכיתוב הוסבר שזה ממסע ברכבת הטראנס-סיבירית. לעיתים נדירות אתה יכול לשים את האצבע על הרגע בו קורה משהו, אבל אני יכולה לשים את האצבע על הרגע המדוייק בו הרכבת הטראנס-סיבירית נכנסה לי לראש", מספרת דוידוביץ.

הרכבת הטראנס-סיבירית שמשמשת כרקע למסעה של גיבורת ספרה של דוידוביץ היא רשת מסילות הברזל החוצה את סיביר לרוחבה, מרוסיה האירופית עד לסין, למונגוליה ולחבלים הרוסיים המזרחיים. הרכבת משמשת להסעת נוסעים ומטען, ובזמני מלחמה שירתה את האימפריה הרוסית (ואחר כך את ברית המועצות) להעברת אספקה לחזית. המסילה נחשבה במשך למעלה ממאה שנים למסילת הרכבת הרציפה הארוכה ביותר בעולם.

איך נוצר ההקשר בין הרכבת למסע החיפוש של הגיבורה אחרי אמה?

"זה ספר שמספר על אישה, בת שלושים בערך, שמגלה שאמא שלה נעלמה וכמעט לא השאירה רמזים לאן נסעה. היא פוגשת בחורה בערך בת גילה, נעזרת בה בחיפוש ובאיזשהו שלב העקבות מובילים אותן לרכבת הזו. שתיהן יוצאות למסע אל עבר הבלתי ידוע, פשוט עולות על הרכבת ונוסעות בעקבותיה. המסע הזה מתרחש גם בהווה, בנסיעה המאוד ריאליסטית שביליתי לא מעט זמן בתחקיר עליה, וגם בעבר כשהגיבורה מתחילה לגלות את הרקע המשפחתי מימי מלחמת העולם השנייה, בו סבתה ברחה ברכבת הזו אחרי פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות. היא ברחה באותו מסלול בדיוק, כשזה מעולם לא דובר במשפחה והסבתא שמרה את זה לעצמה. תוך כדי המסע תמרה הגיבורה מגלה את העבר של עצמה וההיסטוריה המשפחתית, שהיא בעצם האירוע המכונן של המסע הזה ובגללו אימא שלה נסעה. בסופו של דבר זה מסע של תמרה לגלות דברים על עצמה והנסיעה הזאת סוגרת את כל המעגלים".

אני מבין ששזרת פנימה גם את הסיפור המשפחתי שלך?

"נכון. נולדתי בליטא. הורי עלו לישראל כשהייתי כמעט בת ארבע. אני חושבת שזה גם מה שהטביע בי את האהבה לשפה, מפני שאני נתקלת לא פעם בקטע שדווקא אנשים שעברית היא לא שפת האם שלהם מוקסמים ממנה. יש לי עוד שתי חברות לפחות שהן כמוני, אולי בגלל שזה לא מובן מאליו ושוקע בבטן בדרך אחרת. אין לנו סיפור שואה או סיפור טראומתי, אבל הנושא הזה של חיפוש אחרי הבית לא הגיע סתם".

ספרי קצת על גיבורת הספר.

"תמרה היא לא אני, אבל הדמיון בינינו מופיע כבר בשורות הפתיחה. שתינו אוהבות מאוד מילים. היא חיה בהולנד ולומדת לדוקטורט, היא מאוד אוהבת להיות לבד בחיים קבועים ומסודרים. היו לה פה ושם מערכות יחסים, כשהן מסתיימות גם כי היא שומרת את עצמה לעצמה. בסופו של דבר היא מרגישה הכי בנוח עם עצמה. היא טיפוס מאוד מחושב והמסע הזה מאוד לא אופייני לה. מאוד טלטל אותה שאימה נעלמה ולכן יצאה למסע, היא לא הטיפוס שרגיל לעזוב הכל ולצאת".

איך מפתחים דמות כזו שהיא לחלוטין לא את?

"זה לא עניין של ממציאים. אני חושבת שהמילה הנכונה יותר היא 'מגלים'. אני נוטה להסתכל על מלאכת הכתיבה כאיזשהו גילוי, וזה המאבק הגדול. לשבת ולכתוב משהו, אולי לבלות יום שלם ולכתוב שתי פסקאות ולמחרת להסתכל עליהן ולהרגיש שזה לא מדוייק. זו לא תמרה וזה לא מה שהיא הייתה אומרת עכשיו. כאילו באיזשהו מקום זה התפקיד שלי לקחת את המברשת ולחשוף לאט לאט את הקווים והעיקולים. ולפעמים אני הולכת לאיבוד ופונה לדרך אחרת ונאלצת לחזור. זה מאוד מתסכל, אבל כשזה מצליח זה מאוד מתגמל. זה לא אני, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהספר והדמויות בו הם כולם הדי.אן.איי שלי. זה אחרת מלהיות אני, אבל נוצר ממני. כמו כשיש לך ילד. הוא לא אתה, אבל הוא עשוי מהדי.אן.איי שלך. אז ככה גם הספר במידה מסויימת, כל הדברים שהם אני נכנסו לדמויות, להתרחשויות ולחיפוש, או יותר נכון השאלה מה זה בית".

השאלה הזו נוכחת גם אצלך בחיים?

"אני שמחה להגיד שבגילי המופלג מאוד ברור לי איפה הבית שלי. זה המשפחה שלי, החיים המשותפים עם בת הזוג שלי, החיים בארץ ובשפה. וגם במודיעין. אנחנו אוהבות את מודיעין".

חשבת לעלות על הרכבת הטראנס-סיבירית בעצמך, לשם התחקיר?

"תשמע, הנסיעה ברכבת הזו נמשכת שבעה ימים. זה ממוסקבה ועד וולדיווסטוק בקצה השני של אסיה, כמעט עד יפן. אני עשיתי את הנסיעה הזו יותר משבעה ימים, אני חושבת שכמה שנים. נסעתי בה בתחקירים שלי הלוך ושוב, בדמיונות שלי. אני חושבת שהנסיעה ברכבת הזאת שאני בסופו של דבר יצרתי, היא הרבה יותר פנטסטית, יותר מרתקת וצבעונית מהמציאות. אפשר להגיד שיצרתי לעצמי את הנסיעה המדוייקת שראוייה להיעשות ברכבת הזו. עם הטיפוסים המיוחדים שפוגשים בה. אז עשיתי לעצמי את הנסיעה שלי ואני לא צריכה לעשות אותה במציאות. בכל זאת שבוע שלם ברכבת זו לא נסיעה נוחה במיוחד".

יאיר דנון