(new דיור מוגן 1.4.18
לקרוא ולא להאמין

לקרוא ולא להאמין

רוב האנשים ששרדו את מחנות ההשמדה כבר אינם בחיים ומי שנותר היום היה אז ילד • לכן העדות של ברטה גוטמן, תושבת מודיעין שיצאה בחיים מאושוויץ, כל כך מזעזעת ומהפנטת • במילים חדות היא מתארת רגעים בלתי נתפסים, שעוד מעט כבר לא נוכל לשמוע כעדות ישירה

(בתמונה: גוטמן (מוקפת בעיגול) בעת השחרור מאושוויץ. צילום: AP)

"ניצחתי את היטלר", אומרת ברטה גוטמן בת ה-84 ממודיעין, כשחיוך קטן עולה על פניה כאשר היא מספרת על הימים שאחרי המלחמה הגדולה, על הרגע בו הקימה משפחה והרגישה סופסוף שהתגברה על טראומת השואה.

רק בת תשע הייתה גוטמן כאשר ירדה מהרכבת ונכנסה בשערי אושוויץ-בירקנאו, ילדה קטנה שחייה הפסיקו להיות נורמליים מספר שנים קודם לכן עם הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה בה נולדה. למרות הרעב, המחלות, התנאים הקשים והחשש הקבוע לחייה בצל תאי הגזים הסמוכים, איכשהו שרדה גוטמן הילדה את המלחמה והצליחה לבנות חיים חדשים. לפני כשנתיים אף נסעה לביקור שורשים בברטיסלבה, בירת סלובקיה, אותה התקשתה לזהות מחדש אחרי שנות דור שחלפו. "הייתה לי שם הרגשה שאני לא רצוייה", היא אומרת.

היא מספרת את סיפורה כמעט בחופשיות, מלבד רגעים מסויימים בהם נשנק קולה והדמעות מאיימות לפרוץ. יש רבדים מסויימים בסיפורה הבלתי נתפס אותם היא מעדיפה לשכוח, אולי אפילו לא להזכיר. אבל היא מצליחה בכל זאת לשחזר את עיקרי מה שעבר על הילדה הקטנה שתועדה בצילום המפורסם בו נראית שורת ילדים יהודים בעת השחרור הרוסי את אושוויץ – המופיע בכתבה זו וצולם ע"י סוכנות AP.

גוטמן השבוע בביתה במודיעין. "הרגשתי שאני לא בן אדם"

אולי זה הגיל והשנים הרבות שחלפו או שמא זה גילה הצעיר בעת המאורעות אותם היא מנסה כעת לשחזר, שגורמים לסיפורה של גוטמן לזרום בשיחה באופן אינטואיטיבי, לא רציף או כרונולוגי. חלק מהפרטים מטושטשים, אחרים לא לגמרי ברורים. כך או כך, את סיפורה של גוטמן נביא כפי שסיפרה אותו – כזרם של רגעים, זיכרונות ותחושות של ילדה צעירה המוצאת את עצמה בלב התופת.

 

**************

"נולדתי בשנת 1934, בברטיסלבה שבסלובקיה. אבא שלי היה חייט. הייתה לי אחות בכורה ואח תינוק בשם דוד שנולד כשהיינו במחנה ריכוז, עוד לפני אושוויץ. ילדות לא הייתה לי. כבר בכיתה א' הייתי במחנה, עד שהפרטיזנים שחררו אותנו וברחנו לאיזה כפר סמוך. בברטיסלבה, עוד לפני המחנות, הייתה נזירה שהצילה אותנו. היא ידעה שאנחנו לא נוצרים אבל לימדה אותי את התפילה שלהם. יום אחד, כשהגרמנים באו אלינו לדירה, אמא ישר שמה על הקיר צלב גדול. הקצין הורה לי לרדת על הברכיים ולהתפלל בגלל שהוא חשד שאנחנו מתחזים לנוצרים. בזכות הנזירה ההיא הצלתי את עצמי ואת אמא שלי. היה גם נזיר אחד שרצה להציל אותנו. הוא רצה לאמץ אותי ואת אחותי. את אחי הקטן הוא לא הסכים לקחת בגלל שהיה נימול וחשש שיגלו אותו. אמא שלי לא הסכימה שניפרד וככה הלכנו כולם יחד למחנות".

 

****************

"אני זוכרת שהבנתי שהחיים השתנו כשלקחו אותנו למחנה ריכוז הסלובקי. הייתי ילדה קטנה. זה היה מחנה בתוך יער. היינו שם הרבה זמן. אנחנו הילדים היינו משחקים שם ביערות. הגברים והנשים עבדו ואנחנו הסתובבנו ושיחקנו בקרונות רכבת שהיו שם. בתור ילדים בהתחלה לא הבנו מה קורה. אפילו כששמענו שמועות על מה שקורה באושוויץ. ההורים הסבירו לנו שאנחנו נמצאים כאן בגלל שאנחנו יהודים. 'יהודים מסריחים' קראו לנו הסלובקים. פעם אחת הגרמנים הראו לנו מה קורה למי שינסה לברוח. הם הכריחו את אחד היהודים שניסה לברוח לחפור לעצמו את הקבר וירו בו מולנו. 'זה יהיה המוות שלכם', הם אמרו. אני חושבת שהייתי אז בת שבע".

 

*************

"כשהפרטיזנים באו ושחררו את המחנה ברחנו לכפר שהיה ליד. שם מישהו ראה שאחי נימול והלשינו עלינו התושבים המקומיים. משם העבירו אותנו למחנה השני שהיה בסלובקיה, בו חליתי בדלקת ריאות. היו רופאים במחנה אבל לא היו שם תרופות. משם לקחו אותנו לאושוויץ, לבירקנאו. עליתי על הרכבת כשאני מאוד חולה. אני זוכרת את הנסיעה לאושוויץ. היינו בקרון של פרות, שכבנו אחד על השני. נמחצתי, כמו כולם, אבל איכשהו שרדתי. זה היה נורא. כשנכנסנו לבירקנאו אמא שלי אמרה לי 'את עכשיו בריאה ולא נכנסת לבית חולים. מי שנכנס לבית חולים לא יוצא משם. אם אנחנו הולכים למות, אז נמות כולנו ביחד'".

 

****************

"אני זוכרת את הרגע בו נכנסנו לאושוויץ. הייתי מפוחדת, סיפרו לנו ששורפים כאן יהודים. אנחנו היינו 'הטרנספורט האחרון' מסלובקיה. הפשיטו אותנו, עשו לנו קרחת. את כל הילדים שמו בצריף, יחד עם התאומים עליהם מנגלה עשה ניסויים. גם על אחותי עשו ניסויים. היא הגיעה לאושוויץ כשהיא חולה בחזרת, עם כל הנפיחות בגרון, ומנגלה ניתח אותה. פתח אותה. אחותי הלכה לבית החולים ואמא שלי ואחי התינוק היו עם הנכים והגמדים בצריף אחר. אחר כך בישראל אחותי גילתה שבגלל הניסויים של מנגלה היא לא יכולה ללדת. היא אימצה שני ילדים ונפטרה לפני עשר שנים".

 

*****************

"בלילה הראשון, עוד לפני שהפרידו אותנו, נכנסנו כולנו לצריף וישבה שם בחורה צעירה ויפה, בת של רב. היא הסתכלה עלינו ואמרה לנו 'אני מתחתנת היום'. אמא שלי ראתה אותה והבינה מה קורה. היא אמרה שהלילה נישן כולנו יחד באותה במיטה ושמרה עלינו, בזמן ששמענו איך מעלינו החיילים הגרמנים באו על הבחורה הזאת אחד אחרי השני. בבוקר שמענו ירייה".

 

************

 

"באושוויץ גרתי בצריף מלא בילדים. לא היו חברויות בין הילדים. היינו כמו זאבים. מרביצים אחד לשני, גונבים. העיקר שיהיה לי מספיק אוכל ולא אמות. הרעב הטריף אותנו. לא עבדנו, שיחקנו והרבצנו וצעקנו. הגרמנים לא התייחסו אלינו רע כמו שעשו אחראיות הצריף היהודיות. הן היו מרביצות לנו. אם הבנו מה בדיוק קורה שם? הבנו שזה לא טוב. שלא נחיה. יום אחד הפשיטו אותנו והכניסו אותנו למקלחות בתאי הגזים. ברגע האחרון הגיע ביקור של הצלב האדום ומישהו נתן הוראה להחזיר אותנו לצריפים. אני זוכרת את עצמי עומדת שם עירומה במקלחות. הרגשתי שאני לא בן אדם".

 

******************

"אני זוכרת את הרוסים מגיעים למחנה. כמה שעות קודם לכן הגרמנים הכריחו אותנו לרוץ מבירקנאו לאושוויץ, ואחר כך כבר הגיעו הרוסים ושיחררו את המחנה. הבנו שזה נגמר כשפתאום החיילים הרוסים הביאו לנו כיכרות לחם. הגיעו למחנה אנשים מהג'וינט וכשהם ראו שאנחנו עדיין חיים הם פשוט לא האמינו. הם טיפלו בנו בכפפות של משי. משם העבירו אותנו לבוקרשט ואחר כך למחנה של הג'וינט. אני חליתי בשחפת ושלחו אותי לבית הבראה בהרים, בו הייתי שנה בלי המשפחה שלי. גם אמא ואחותי היו חולות הרבה זמן. אחותי כמעט התעוורה ובילתה המון זמן בבית החולים. הייתי הילדה היחידה שם בין המון ניצולי שואה".

 

****************

"איך מרגישים אחרי שכל זה נגמר? היה קשה. הביאו לי פסיכולוג אבל אני לא יודעת מה דיברתי איתו. הייתי משוגעת אז. אני זוכרת שגם כשעליתי לישראל הייתי לא בסדר, לא בגוף ולא בנפש. התבודדתי עם עצמי, לא יכולתי לתקשר עם אנשים או ליצור חברויות. אף פעם לא דיברתי על מה שקרה שם. הביאו אותנו לקיבוץ כפר מסריק והביאו לנו פסיכולוגים. התייחסו אלינו יפה. לא התייחסו אלינו כאל 'אבק אדם' כמו שקרה לאחרים. הם הבינו מאיפה באנו. אחרי הקיבוץ התגייסתי לנח"ל וככה גם הכרתי את בעלי לקראת השחרור. בעלי כל הזמן היה מדבר על השואה אבל אני לא. אף פעם לא דיברתי על זה מול הילדים, רק לפני כמה שנים הם שמעו את הסיפור שלי כשבאו מ'יד ושם' לראיין אותי. אני זוכרת שרק אחרי שהתחתנתי התחלתי להרגיש שיהיה בסדר, שאני בחיים. קצת נפתחתי, התחלתי להיות יותר אנושית".  

 

****************

"לבעלי היו עיניים כחולות כמו השמיים. הוא שרד את אושוויץ בזכות קצין גרמני שפשוט הציל אותו. הקצין הזה היה אחראי על הגידולים החקלאיים באזור ומשום מה הוא התאהב בבעלי. הוא אמר לו 'לכל מקום שאני הולך אתה אחרי' וככה בעלי שרד ולא הגיע לתאי הגזים. הרבה שנים אחרי המלחמה לבעלי עדיין היה את העניין עם האוכל. אם מישהו בבית היה מעיז לזרוק אוכל לפח זה היה אוי ואבוי. לי לא היה את זה. פעם אחת הבת שלי הכניסה למקרר בעבודה שלה את השאריות מארוחת הצהריים שהביאה והבוס שלה אמר לה 'מה את שומרת את זה, מה את ניצולת שואה?'. היא מאוד מאוד נעלבה".

 

***************

"נסעתי לאושוויץ לפני כמה שנים עם קבוצה של מאה ילדים. בית הספר שלהם קנה לי את כרטיסי הטיסה. חזרתי משם חולה. להגיע לבירקנאו היה נורא, קשה להסביר את זה במילים. ירדתי מהאוטובוס בכניסה למחנה והרגשתי נורא, אני מתפלאת שלא התעלפתי באותו רגע. הרגשתי ששוב אני לא בן אדם. חזרתי להיות הילדה הקטנה מאז. אחר כך רצו שאסע איתם שוב וכבר לא הסכמתי. פעם אחת הספיקה לי. ישבתי בבירקנאו באותו צריף ובאותה מיטה בה הייתי כילדה וכל הילדים עומדים סביבי פעורי פה. הם לא הצליחו להבין איך יכולתי לשרוד את זה. שרדתי רק בגלל שהייתה לי כל הזמן תחושה חזקה שאני אחיה, היה לי בראש קול שאמר שאני שאשרוד".

 

*************

"לפעמים עולים לי הזיכרונות, לפעמים חלומות. אני חולמת ששוב אני שם, ילדה קטנה בלי אמא. לבד בצריף או ברכבת, מחפשת את אמא ולא מוצאת אותה. עד היום קשה לי להירדם בלילות, אני חסרת מנוחה. הרופאה רשמה לי כדורים לשינה אבל רופא אחר אמר לי שהם לא טובים לי. אמרתי לו שיעשה מה שהוא חושב, אבל שלא יגע לי בכדורים האלה".

 

*************

" באושוויץ הייתי ילדה בת תשע, אפילו פחות, ואמרתי לאמא שלי שאני נוסעת לפלסטינה. אמא אמרה שהשתגעתי. אמא שלי הייתה אישה חזקה. בזכותה שרדנו כולנו את המלחמה. חוץ מאבא שלי שמת באושוויץ. אמא שלי כל הכבוד לה. אחרי השחרור שמרה שלא נאכל הרבה ונמות כמו שהרבה אחרים מתו. היא אף פעם לא רצתה לדבר על מה שקרה לה באושוויץ. אי אפשר היה לדבר על זה. היא לא רצתה, אבל אני ידעתי שקרו לה שם דברים נוראיים. יש לי היום ילדים ושישה נכדים ונינים. את הנקמה להיטלר עשיתי. זו הנקמה האישית שלי".

 

 

 

 

 

 

יאיר דנון