ביבס בחירות גמר חתימה טובה 1
השואה היא לא רק שלנו

השואה היא לא רק שלנו

העיבוד למחזה "עקומים", שעוסק בקהילת ההומוסקסואלים בתקופת השלטון הנאצי בברלין, מותיר חוויה עוצמתית ומטלטלת. חובה לראות!

(צילום: ז'ראר אלון)

את המחזה "עקומים" בחרו להעלות בהבימה בערב יום השואה, למרות שהוא מתמקד דווקא בשואה של קהילת ההומוסקסואלים בברלין עם עליית הנאצים. האמת, ראיתי לא מעט הצגות וסרטי שואה בחיי, ולא הייתי מוכנה לבוסט כזה בפרצוף. עם הבימוי הגאוני של משה קפטן, (והתפאורה המיוחדת של ערן עצמון שיש לה חלק גדול באפקט), זאת היתה חוויה עוצמתית, מטלטלת ומפתיעה.

המחזה שנכתב על ידי המחזאי היהודי-אמריקאי מרטין שרמן ב-1979,  עלה באותה שנה בלונדון ובברודווי  (בכיכובו של  ריצ'רד גיר), קטף פרסים, ומאוחר יותר זכה לעיבוד קולנועי (1997 בבימוי של שון מתיאס). בארץ הוא עלה לראשונה ב-1983 בתיאטרון חיפה (בימוי אילן רונן) והיו אחר כך עוד שתי הפקות של תיאטרון הספרייה ואחת של בית צבי.

המחזה  עוסק ברדיפה אחר הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית, על רקע רציחתו של בכיר פלוגות הסער ארנסט רהם בשנת 1934 בליל הסכינים הארוכות.

העלילה נפתחת בביתם של מקס (מיכאל אלוני) ובן זוגו רודי (נדיר אלדד) אחרי לילה סוער באחד ממועדוני הקברט של ברלין התוססת, בהם הקוקאין והאלכוהול זרמו חופשי. מקס שמתעורר בבוקר עם האנג אובר מגלה כי בשכרותו אסף אל מיטתו את וולף (גל גולדשטיין), הומוסקסואל, בכיר בשורות ה- .S.A  היטלר ואנשיו שהאשימו את אנשי ה- .S.A בניסיון לבצע הפיכה נגד המשטר, רדפו אחריהם, וכך קרה גם לוולף, שנורה ונרצח בביתם של מקס ורודי.   

מכאן גם מתחיל מסע הבריחה של בני הזוג מהנאצים שראו בהומוסקסואליות סטייה ורדפו אנשים אלו בשל נטייתם המינית (המספרים מדברים על כמאה אלף גברים הומוסקסואלים שנעצרו, כמחציתם נשלחו לכלא). ההומואים נחשבו אף לנחותים יותר מהיהודים וסומנו בטלאי ורוד גדול במיוחד (צוענים סומנו בחום, מהגרים בכחול). במנוסתם מקס ורודי נתפסו, נשלחו למחנה ריכוז, אבל רק מקס שרד את הדרך והגיע למחנה. הוא הסתיר את זהותו המינית, התחזה ליהודי והצליח להשיג טלאי צהוב. שם גם פגש את הורסט (נדב הייסט הנפלא) שענד טלאי ורוד. אהבתם האסורה מתפתחת תחת עיניהם הפקוחות של הסוהרים, ותוך כדי עבודתם הסזיפית בהעברת סלעים מצד לצד, במשך שעות, ימים ולילות,  וללא תכלית עד סופם המר.

אתחיל דווקא בתפאורה שעיצב ערן עצמון ושבעיני יש לה תפקיד מרכזי בעוצמת החוויה. ההצגה מועלית באולם ברטונוב, בו הקהל מקיף את הבמה הקטנה יחסית מכל עבר. בחלק הראשון שלה הצגה -  הבמה עירומה כמעט, כשבצדה מסילת רכבת אימתנית. לא צריך יותר. זה חזק ומצמרר. בחלק השני של ההצגה, הבמה הופכת לזירת מחנה העבודה בכלא, באופן עוד יותר חזק, מוחשי וממשי. השחקנים נעים על משטח שחפור מתחת לגובה הבמה (מזכיר קבר ענק) שבו ערימות אבנים, גדרות ברזל ושמש יוקדת. במשך זמן אמיתי של שעה (כל משך המחצית השנייה של ההצגה), מקס והורסט באופן מונוטוני, וללא הפוגה, מעבירים סלעים מצד אחד לשני. למרות המונוטוניות בתנועות החוזרות שוב ושוב, קורה שם המון בדיאלוגים שלהם, ואחד מרגעי השיא הוא סצנת ה"סקס" המדומה. בלי מגע, בלי מבט, ורק בכוח הדימיון והמילים מצליחים מקס והורסט לממש את אהבתם, לנצח לרגע את הרוע, ולזרוע תקווה.

גם לגלישת החלל הבימתי לאולם בו יושב הקהל יש השפעה על האפקט החזק של ההצגה. השחקנים  צצים בין השורות, והנוכחות שלהם יוצרת תחושה שאין לאן לברוח. זה סוגר עליך מכל כיוון. הייאוש, הבדידות, האכזריות, והמוות הבלתי נמנע.

החוסר תקווה, הייאוש והכאב האין סופי מועברים באופן חזק ונוגע על ידי מיכאל אלוני כמקס – הרצון להיאחז בחיים מוביל אותו להתנהג במוסר כפול והוא יוצר דמות הישרדותית באופן מרגש ונוגע. לצידו נדב נייטס כהורסט – מבצע באופן מושלם ומדויק דמות בעלת אופי חזק והמון כאב שניכר בכל מבע ותנועה. עוד בין השחקנים, שי גבסו כגרטה – מלכת הדראג ומועדון הקברט, מעשיר את החלק המוזיקלי (עליו שקדה קרן פלס) בצלילי קולו העמוק.  נדיר אלדד מרגש ומשעשע בתפקיד רודי, ואורי הוכמן כאחד הקצינים הגרמנים, מצליח ליצור כמו שצריך דמות אכזרית ובלתי אנושית.

"עקומים" היא הצגה חשובה גם כי היא מזכירה שהיו עוד "שואות" של אוכלוסיות קטנות, שלא באו בטוב לאידיאולוגיה המטהרת והרצחנית של הנאצים, ולמרות שהמספרים אינם דומים לשואת העם היהודי, עדיין זוהי שואה ורדיפה על רקע הבדל ואפלייה. היא גם חשובה בהיבט שלמרות הכל, עדיין כאן ועכשיו, בחברה שלנו ישנם קולות היוצאים באופן גלוי ומקומם, נגד הקהילה הלהט"בית. ועד שזה לא ישתנה – לא חלפה הסכנה.

שורה תחתונה: הצגה עוצרת נשימה, חזקה ומרשימה. משחק מרגש וכובש. חובה לראות. 

עקומים

מאת: מרטין שרמן, תרגם הלל מיטלפונקט, בימוי: משה קפטן, תפאורה: ערן עצמון, מוזיקה: קרן פלס, שחקנים: מיכאל אלוני, נדב הייטס, נדיר אלדד, גל גולשטיין, רוברטו פולק, שי גבסו, אורי הוכמן, ירין סביון. הפקה: תיאטרון הבימה.

יאיר דנון