(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
זה היה צריך להיות צילום החתונה

זה היה צריך להיות צילום החתונה

לייה רוז מגן ממודיעין, שהחלה ללמוד צילום כתלמידה במו"ר לפני 14 שנה, מקדישה תערוכה ל"אלמנות ללא טבעת" • אלו שהיו חברות ובנות זוג של חיילים שנהרגו, ולכן אין להן שום מעמד 

בתוך תודעת השכול הישראלית התקבע מעמד האלמנות וההורים הקדושים כמאפיינים המובהקים של אותו קורבן שכולנו נושאים בשם קיום המדינה. עם זאת, יש מי ששילמו את אותו המחיר אולם נדחקו החוצה מהתודעה הציבורית, וגם מזו של המדינה עצמה.

מי שמנסה להביא בימים אלו את הפנים שמאחורי השכול היא הצלמת לייה רוז מגן בת ה-26, שגדלה במכבים ובמודיעין ומציגה כעת תערוכת צילום בשם "יגון משולל זכויות".

רוז מגן למדה בתיכון מו"ר במגמת אמנות ולצילום הגיעה בשנת 2004, כשהייתה בת 12, מתוך רצון לתעד, להנציח ולזכור. מהרגע הראשון בו אחזה במצלמה הדיגיטלית הראשונה שרכשה המשפחה, המצלמה הפכה להיות רק שלה.

את הרעיון לתערוכה שלה, שהיא למעשה עבודת הגמר במסגרת הלימודים במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, קיבלה לייה ממפגש אותה תופעה לפני מספר שנים. רוז מגן שירתה בצה"ל כמדריכת נוער בערד, שם הכירה את אלה ופז, זוג שעמד להתחתן. ב-23 ליולי שנת 2014, ביום ה-17 למבצע "צוק איתן", נהרג פז ואלה נותרה לבדה. דרך המפגש עם השכול של חברתה התוודעה ליה לאותן "חברות של", שלא הספיקו להתחתן עם בני זוגן שנהרגו ולכן נותרו משוללות זכויות מטעם המדינה, או מקום בתודעה הציבורית.

"כשפז נהרג מצאתי את עצמי מתעסקת כל הזמן באבל של אלה, באיך שהיא מתמודדת. ניסיתי לדמיין את עצמי במקום שלה, ללא הצלחה. זה נראה לי כאוס, שלא ברור מה היא אמורה לעשות עכשיו. למי היא צריכה לפנות, מי ישמור עליה. כל העולם קורס בבת אחת ואין שום אחיזה. אותה החזיק הקשר הטוב עם המשפחה שלו, אבל במקרים אחרים אין קשר כזה והן נותרות לבד בלי אף אחד שיהיה שם בשבילן. הן שומעות: "את עוד צעירה ותמצאי מישהו אחר. הכל בסדר".

ולמה זה לא טוב?

"מפני שהכל לא בסדר. גם אם הן הכירו בן זוג חדש, עדיין ההתמודדות אותה התמודדות. המקום שבו הייתה בחיים בעת שהבן זוג נהרג הוא מאוד קשה. שלב ההתבגרות, החלומות המשותפים וכולי. כל מה שתוכנן כבר לא קיים יותר ברגע אחד. זה שהן לא היו נשואות לא אומר שכואב להן או פחות, או שיהיה להן קל יותר לעבור את זה. אפילו להיפך".

אז מטרת העבודה שלך היא בעצם שיראו אותן?

"כן, שיראו אותן ושיכירו באבל שלהן. שיבינו למה זה ממש מובן מאליו שצריך להסתכל עליהן. שתהיה להן הגדרה".

במסגרת עבודתה הנציחה רוז מגן עשר "אלמנות ללא טבעת", שהצעירה בהן היא בת 17 והבוגרת בת תשעים. "אל פנינה גרי בת התשעים הגעתי בעקבות כתבה בעיתון 'לאשה'. אל העיתונאית והסופרת גאיה קורן הגעתי דרך תמר, המרצה שלי, שחשפה אותי לסרט שגאיה עשתה על בן הזוג שלה מעט לאחר שהוא נהרג. אל המצולמת האחרונה שלי הגעתי כשחברה שסיפרתי לה על הפרויקט גילתה באותו היום שגם חברה קרובה שלה שכלה את בן זוגה החייל לפני מספר שנים בתאונת דרכים, וחברה בינינו מיד".

רוז מגן (משמאל) וחברתה אלה שסיפורה היה מקור ההשראה

דרך הפרויקט התוודעה רוז מגן גם לתושבת מודיעין בשם שרי, שאיבדה את בן זוגה כשהייתה בת עשרים. היא מצאה בן זוג אחר והיא היא אם לארבעה, אבל החבר שנפל במשימה מבצעית בלבנון ב-1997 לעולם יהיה חלק ממנה.

המכנה המשותף ביניהן, כך הסתבר ללייה, הוא קיומן של אותן תחושות בלי קשר לשנים שחלפו. "התחושות שלהן הן אותן תחושות. זה משתנה כמובן בין אחת לשנייה, מפני שלמשל בת התשעים מספרת שבתקופתה בכלל לא דיברו על הנושא. היא לא הכירה בכלל את המושג הזה וישר דחפו אותה להכיר מישהו חדש, להתחתן והלאה. היא ישר נכנסה לעולם חדש וזה משהו שנשאר בה כמו צלקת חמורה. זה ליווה אותה כל החיים. היא מספרת שבחיים עם בעלה היה מאוד נוכח החבר שנפל. ממש כמו חלק בלתי נפרד מהחיים, מפני שלא הייתה לי פרידה. זה לא אקס שנפרדת ממנו".

למה בחרת לצלם אותן דווקא בפורטרט פשוט?

"הרגשתי שאני לא רוצה ליצור סיטואציה אילוסטרטיבית ושהפנים שלהן אומרות הכל. מבחינתי גם פעולת הצילום, להסתכל עליהן במבט ישר, הייתה להכיר בהן. רציתי לראות ולהראות את המבט ואני חושבת שזה משהו שעבד. אנשים שראו את העבודה עוד לפני שידעו במה בדיוק מדובר, הם ראו איזשהו משהו לא שמח, לא שלם. היו הרבה ניסיונות צילום, לא הגעתי לזה ברגע אחד. יחד עם אלה, שנרתמה להיות שפן הניסיונות שלי, חיפשנו יחד את הדרך לבטא את זה. בצילום הפורטרט הבנתי שזה מה שאני רוצה, גם ליצור איזו אחידות מפני שאני לא מביאה כאן סיפור של מישהי אחת אלא עולם שנקרא 'חברה שכולה'. אני רוצה שאנשים ייחשפו לקצת ממה שזה אומר ולכן בעבודה גם לא הבאתי את השמות שלהן וסיפורים אישיים".

מה עשתה לאותן נשים ההשתתפות בפרויקט שלך?

"לפי מה שהן אומרות כל פנייה אליהן היא מאוד מרגשת ובעצם אומרת שעוסקים בזה ורואים אותן. בעיני זה היה סוג של פוטותרפיה כזו. כל מפגש היה בו גם פתיחות ושיחה. נתתי להן מקום להיחשף ולבטא את הדבר הזה. לראות את עצמן על הקיר זה היה דבר מאוד גדול עבורן. הכוונה שלי היא להמשיך את הפרויקט הזה ולהגיע לעוד אנשים ולעוד קהל. אנחנו לא כל כך יודעים איך להתייחס לשכול הזה, אבל לצערנו המדינה כבר מורגלת לזה. לעומת זאת, לנושא של בנות זוג של נופלים היא עדיין לא יודעת איך להתייחס. גם שם רשמי אין להן. 'חברה שכולה'? 'אלמנה ללא טבעת'?".

מכללת די בי איי