יונה מנדלמן היה שם כשהמדינה הצעירה חגגה את יום העצמאות הראשון, וכנער צעיר התגייס למלחמת השחרור • הוא ראה את חבריו נהרגים בקרבות שבדרך לירושלים • השתתף במערכה על העיר העתיקה • וכשחזר לביתו הבין שהוריו חשבו שהוא נהרג • דור הפלמ"ח – כאן במודיעין
(צילום: אינגריד מולר)
השבוע נחגוג את יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, אולם ספק רב אם בין החגיגות למנגלים וטיולים יזכרו רבים מאיתנו את מה שאירע שם באותם רגעים היסטוריים, כאשר היישוב היהודי בארץ ישראל חווה את המלחמה הראשונה שלו.
אנשי אותו דור כבר אינם רבים. אלה שיוכלו לספר את סיפורו של דור הפלמ"ח. אחד מהם הוא יונה מנדלמן, תושב מודיעין שהצטרף לשורות ההגנה כבר בגיל 14 ומאוחר יותר לחם כנער בקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות. את קורותיו באותם ימים גולל מנדלמן בספרון שהוציא לאור, המאפשר לנו הצצה לימים ההם. אל אותם אנשים שהיו כאן, מה הרגישו וכיצד דימיינו לעצמם שתיראה מדינת היהודים בחגיגות ה-70 להיווסדה.
"אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש…"
כך פותח מנדלמן את ספרו, בציטוט של מתוך "מגש הכסף" של אלתרמן, המאתר היטב את ההקרבה אליה נדרשו אנשי היישוב היהודים בארץ ישראל במהלך אותן שנים.
ילדות בצל הצלפים
מנדלמן, שיהיה בן 87 בעוד כחודש, נולד בשנת 1931 וגדל ביישוב הקטן נשר הסמוך לחיפה. הוריו הגיעו לישראל בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת לאחר שאביו נמלט ממולדתו רומניה כדי שלא להתגייס לצבא. בהונגריה, אליה חצה את הגבול, הכיר את אמו של מנדלמן ויחד הגיעו שניהם לישראל בתקופת המנדט הבריטי.
את ילדותו בנשר של אותם ימים מתאר מנדלמן כך: "כל מבני המגורים בנשר היו צריפים מעץ, והכדורים שנורו לעברם מהכפר הערבי הסמוך גרמו לנפגעים רבים. תחנת מגן דוד הייתה ממוקמת בחיפה ובלילות האמבולנסים לא נסעו מחוץ לעיר בגלל המצב הביטחוני באותם ימים (ימי "המרד הערבי" בשנים 1936-1939. ע.ק). בתור ילד אני זוכר שהיינו גרים בצריף על ההר. מדי ערב אמי הייתה נוהגת לפרוס שמיכות על הרצפה וגם על הקירות, במטרה להגן עלינו והיינו שוכבים עליהן ונרדמים".
באותם שנים הכין את עצמו היישוב היהודי אל הבאות וברחבי הארץ חימשו את עצמם אנשי היישוב ונהגו להסתיר את נשקם מחשש הצבא הבריטי יגלה ויחרים אותם. "אבי שירת בהגנה, כמו כל גבר שגר אז בנשר. מסביב ליישוב היו עמדות שמירה, שבהן היו שומרים עם נשק, חלקו חוקי וחלקו לא חוקי. עמדת השמירה של אבי הייתה במרחק 50-60 מטר מצריף המגורים שלנו והוא היה שומר בה פעמיים בשבוע במשך חצי לילה. את הנשק נהגו אז להחביא בסליקים מפני הבריטים. הסליק של אבא שלי היה צינור מתחת לאדמה, שבו החביא את הרובה שלו".
בשירות המחתרת בגיל 14
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, החלה המלחמה של היישוב היהודי בארץ בכלל ושל מנדלמן בפרט. "גייסו אותי להגנה כבר בגיל 14", הוא מספר. "בכלל לא שאלו אותי אם אני מעוניין".
כך מצא את עצמו מנדלמן בן ה-14 מעביר את חופשת הקיץ באופן שלנו במבט מעיני המאה ה-21 נראה בלתי נתפס: "בתקופת החופש הגדול עברנו ביחד אימונים באקדח, ברובה וברימון יד. בסוף הקורס קרא לי המפקד ונתן לי גרוש אחד. הוא אמר לי לנסוע לקיבוץ יגור ולחכות לבחור בשם ארווין ליד חדר האוכל".
מנדלמן הצעיר לא שאל שאלות מיותרות, וכך גם הוריו שלא הביעו שום התנגדות לפעילות המחתרתית של בנם בן הטיפש-עשרה. "ניגש אלי בחור יקה, גבוה ודק כמו מסמר, ושאל אותי: 'אתה יונה?'. עניתי שכן. אחרי רבע שעה חזר הבחור עם שק ובו ארבעים רימוני יד, ואמר לי להתיישב מאחוריו על האופנוע שלו. הוא שם לי את השק בין הרגליים וכך נסעתי, עם ארבעים רימוני יד. הוא גם נתן לי ללבוש ג'קט של הצבא הבריטי שכיסיו היו מלאים בנפצים, ואמר לי' 'אל תפחד'".
את הרימונים הביא מנדלמן אל מתחם אימונים מאולתר שהקימו אנשי ההגנה, אי שם בסמוך לקיבוץ יחיעם והרחק מעיני הצבא הבריטי, שם עברו מנדלמן וחבריו אימונים נוספים. לאחר אותה פעילות הפכו מנדלמן וחבריו למאבטחי אוטובוסים לא רשמיים בשירות ההגנה, זאת בשל שורת התקפות ערביות על קווי התחבורה הציבורית. "לכל אוטובוס שליווינו היה סליק במדרגה האחורית. הסליק היה מדרגה שהייתה מחוברת לקפיץ ונפתחת בלחיצה. בכל סליק כזה היו מוחבאים שני רובי סטן וארבע מחסניות".
קודם להמצאתו של אותו סליק במדרגה כמעט ונתפס מנדלמן הצעיר בידי החיילים הבריטים: "אחרי יומיים של ליווי אוטובוסים עצר אותנו לביקורת משוריין אנגלי. הנהג אמר שאשתדל להתנהג כאילו הכל כרגיל. מה שיכולתי לעשות זה להזיז את האקדח שלי למרכז הבטן. מסתבר שזה עזר, כי החייל האנגלי חיפש על הגוף שלי אבל לא מצא את האקדח".
מפקד בגיל 16
בחודש פברואר שנת 1948, כאשר הלחימה בין היהודים לערבים בשטחי ישראל כבר בעיצומה עוד לפני סיום המנדט הבריטי בארץ, נקרא מנדלמן לדגל ונשלח לעבור קורס מפקדי כיתות. "שלחו אותנו לכפר הנוער שפיה. היו שם רק פחונים עשויים מפח שבכל אחד מהם התגוררה מחלקה של כשלושים איש. בלילה הקירות היו קפואים מקור וגם מים חמים לא היו, ובלית ברירה נאלצנו להתקלח עם מים קרים".
לאחר סיום הקורס, בתחילת חודש מרץ, נשלחו מנדלמן וחבריו לקיבוץ חולדה, שם התארגנה שיירה בת 300 משאיות שניסתה לפלס את דרכה אל ירושלים הנצורה. היו אלה הימים בהם ראשי היישוב ניסו נואשות להעביר מזון, לוחמים ואספקה לשכונות היהודיות בעיר הבירה, שהיו נתונות תחת מתקפות בלתי פוסקות מצד חיילי הליגיון הירדני והמיליציות הפלסטיניות. הניסיונות להגיע לירושלים גבו מחיילי ההגנה קורבנות רבים. "היה לנו מזל ובדרך לירושלים ירו עלינו רק פעם אחת החיילים הבריטים בסמוך לשער הגיא. רציתי להשיב אש בחזרה, אבל אז התנפלו עלי החברים שלי וצעקו לי: 'תסתכל על ההר ממולנו, יש עליו עמדות עם מקלעי ברן שיכולים להרוג בקלות את כולנו'".
בסופו של דבר עברה השיירה הארוכה והגיעה בשלום אל התושבים הנצורים הצמאים לאספקה ומזון. כל הנערים שהיו בשיירה הועברו לשרת במחנה שנלר, שם צוות מנדלמן לגדוד בית חורון שהשתייך לחטיבת עציוני. הוא מספר: "רוב חברי, שצורפו לגדודים אחרים של חטיבת עציוני, נפלו בקרבות על העיר העתיקה בירושלים".
את הימים בירושלים העבירו מנדלמן וחבריו תחת טפטוף בלתי פוסק של הפגזות ירדניות, כאשר באחד המקרים ניצלו ממוות כמעט בטוח לאחר ששיירה שהיו אמורים ללוות הותקפה ונפגעה קשות.
בהמשך הוצבה יחידתו של מנדלמן בקריית ענבים, בסמוך למעלה החמישה ולכפר הערבי הידידותי אבו גוש. במהלך הימים הם הדריכו את חברי היישוב בשימוש בנשק, כאשר במקביל חיו בחשש תמידי מהפגזות פצצות מרגמה שגובות קורבנות ביישוב.
הקרב על גבעת הרדאר
חודש מאי מגיע ובמקביל להכרזת העצמאות בידי דוד בן גוריון, ופלישת צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, מועברים מנדלמן וחבריו אל "גבעת הרדאר", במיקום שלמרגלותיו הוקם מאוחר יותר היישוב הר אדר. מספר ימים קודם לכן נכבש המתחם בידי אנשי הפלמ"ח, בקרב עקוב מדם מול הפלסטינים וחיילי הליגיון הירדני בו נהרגו 38 חיילים ישראלים.
"אני ו-23 חיילים מהפלוגה שלי איישנו את המוצב שעל הגבעה. מדי יום ספגנו תקיפות והפגזות כבדות מצד הליגיון הערבי. בהתקפה האחרונה על הגבעה, שבה הייתי נוכח, בחמש לפנות בוקר התנפלו על הגבעה מאות פלאחים ערבים וחיילי הלגיון. אני זוכר היטב את הצעקות והצווחות שלהם. רבים התנפלו עלינו בלי נשק ועם חרבות וקלשונים. הצלחנו להדוף את ההתקפה הזאת במחיר כבד של חמישה הרוגים ו-16 פצועים. בקושי החזקנו מעמד עם הנשק המועט שהיה בידינו".
מספר שעות לאחר שהדפו מנדלמן וחבריו את ההתקפה על הגבעה הוא קיבל פקודה לעזוב את המקום ולשוב אל העורף. מאוחר יותר התברר לו כי אותה פקודה הגיעה בשל פציעתו הקשה של אחיו צבי בקרב בג'נין. מספר ימים לאחר שעזב את הגבעה, תקפו הירדנים שוב את המוצב והצליחו לכבוש אותו. כמעט כל חבריו למחלקה של מנדלמן נהרגו באותו קרב.
"גופות הלוחמים נותרו במקום. הם נמצאו והובאו לקבורה רק אחרי מלחמת ששת הימים. המוצב עצמו נהרס ובמקומו הוקם אתר הנצחה לחטיבת הראל בו מצויינים שמות חברי. בליבי, בכל מקרה, הם חקוקים לנצח".
את מוראות אותה המלחמה נושא עימו מנדלמן עד היום. "האבידות היו נוראיות. אני זוכר שביקשו ממני לבוא ולזהות את הגופות שהוחנו על עגלת טרקטור. ראיתי שם דברים מזעזעים שעד היום אני מנסה לשכוח. הערבים התעללו בגופות".
לאחר שהירדנים כבשו מחדש את גבעת הרדאר נסגר המעבר לירושלים הנצורה. בסוף חודש מאי, למרות הפקודה להעביר אותו לעורף, יצא מנדלמן עם חבריו למנזר בעמק המצלבה בירושלים. "בין שתי ההפוגות במלחמה נמשכו הקרבות העקובים מדם, בהם אני וחברי לפלוגה נלחמנו בפרוזדור ירושלים".
כאשר הוא ומפקדיו מסתירים את האמת מאמו של מנדלמן הוא מתנדב לצאת אל לב הקרבות ולהשתתף בניסיון פריצה נואש לעיר העתיקה ולרובע היהודי. "צעדנו כל חיילי הפלוגה עם שישה מקלעים צ'כים מעמק המצלבה ועד לשכונת ימין משה. עברנו את השכונה והמשכנו ללכת לכיוון הר ציון. זה היה בשעת לילה מאוחרת ולכן היינו חייבים ללכת בשקט גמור, במיוחד משום שבמרחק 150 מטר מאיתנו היו חומות העיר העתיקה שעליהן ניצבו חיילי הליגיון הירדני".
בעוד מרבית הכוח מתארגן לפיצוץ שער ציון ופריצה לכיוון הרובע היהודי, מנדלמן ומחלקתו נשלחים להתמקם בסמוך לכפר הערבי סילואן כדי למנוע הגעת תגבורת ערבית. "בשעה היעודה נשמע פיצוץ אדיר וזה היה הסימן שלנו להתחיל לירות. כיוונו את המקלעים לכביש לסירוגין, עד שהירדנים הביאו שני משוריינים שהתחילו לירות עלינו פגזים. כל פגז היה כמו כדור אש, והוא נתקע בקיר של המנזר שהיה מאחורינו אבל לא גרם לו כל נזק. הבעיה הייתה שכודרי האש שנוצרו מהפגז התגלגלו בחזרה לכיווננו, ולכן מדי פעם נאלצנו לעשות הפסקות בירי המקלעים, ואז שוב חזרנו לעמדה כדי לירות שוב לכיוון הכביש ולמנוע מהכוחות הירדנים להתקרב למקום".
ותיק קרבות בגיל 17
בחודש אוגוסט 1948 הגיע צו השחרור של מנדלמן, כשהוא רק בן 17 ויומיים. הוא שב מירושלים לכיוון יפו, ירד מהטרמפ ברחוב אלנבי בתל אביב וביקר את משפחת בת דודתו. שם נודע לו כי מסיבה כלשהי התבשרו הוריו כי הוא נהרג.
"כששמעתי זאת חשכו עיני. רצתי במהירות לתחנה המרכזית בתל אביב ומשם לקחתי אוטובוס לחיפה ומשם לנשר, וכך חזרתי הביתה. כשהגעתי הביתה אמא שלי בכתה ואבא שלי ביקש שאספר להם איפה הייתי ומה עשיתי. לא סיפרתי להם את כל האמת, אבל הם ידעו שנלחמתי בכל הקרבות של מלחמת העצמאות. באותה הזדמנות גם התברר לי שאמא שלי הגיעה עד ל'בור', שהיה בזמנו המפקדה הראשית של הצבא ברמת גן, וביקשה שישחררו אותי בשל גילי הצעיר והפציעה הקשה של אחי צביקה".
בכל אותה מלחמה, בה השתתפת בגיל צעיר כל כך, לא היה פחד שתפסידו?
"היו רגעים בהם היה חשש שיזרקו אותנו לים, אבל בסך הכל לא חשבנו שנפסיד. היה לנו ביטחון עצמי, מופרז אולי. פחדנו רק על כמות האבידות והפצועים, שהייתה מאוד מאוד גדולה. כמעט כל משפחה בארץ אז הכירה מישהו שנפל. בנשר היו 300 משפחות ונפלו במלחמה יותר מעשרים בנים".
היום כשאנחנו חוגגים 70 למדינה, התחושה שלך כאחד מדור המייסדים היא שהצלחנו?
"לא, בכלל לא. התחושה היא רעה מאוד. אז כן, יש ביטחון ואני ואתה יושבים עכשיו בקניון בשלווה ושותים קפה, אבל מה יהיה עם העתיד שלנו? כל מפלגה ופוליטיקאי רק מנסה לחוקק חוקים שייטיבו איתו ועם הכיס שלו. לא כך חשבנו שתיראה המדינה".
