(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
ויש לנו טאצ'דאון!

ויש לנו טאצ'דאון!

אוהד שמואלי ממודיעין עומד להיות הישראלי הראשון שמשחק פוטבול במכללה אמריקנית • הוא בחר את CMU במיזורי כדי להתרחק מפיתויים והסחות דעת • וכבר מודע לזה שחבריו להרכב יהיו ילדים שרק גמרו תיכון, כשהוא כבר ווטראן שסיים את שירותו הצבאי

"החלום שלי זה לשחק פוטבול בקולג' בארה"ב. זה נדיר נורא, נדמה לי שרק אחד עשה משהו כזה עד היום. בגדול צריך הרבה ניסיון, שחסר לי. צריך להכין קלטת יפה של מהלכים מהמשחקים ולשלוח בתקווה שזה ירשים שם מישהו. זה חלום מאד רחוק, אבל הוא כן יושב לי בראש ואני כן מרשה לעצמי לחלום אותו".

אוהד שמואלי, 1.3.16

אחרי שנתיים, 2,443 יארדים, 16 טאצ'דאונים, 40 תיקולים ותואר "שחקן ההתקפה המצטיין של הקבוצה" ממזכרת בתיה, פעמיים, הוא עשה את זה.

מבחינה סטטיסטית, חלומות מתגשמים. זה אך מתבקש. בכל זאת, יש הרבה חולמים שם בחוץ, מתישהו מישהו חייב להגשים אחד. אז למה לא אוהד שמואלי? ועכשיו הוא הולך להגשים את החלום של כל ילד שגדל על קולנוע אמריקאי, כלומר, כל ישראלי שני - לשחק פוטבול בקולג'. עם המעודדות והאנגלית והמורה שמצטט את פוקנר. והקטע שהוא אפילו לא ראה את "ג'רי מגווייר" - סרט על שחקן שמשחק בתפקיד שלו בדיוק - רץ אחורי.

כנראה ששמואלי היה בוכה בסרט הזה. מצד שני צריך לזכור שעל כל אחד שמגשים חלום יש שניים ושלושה שחלומם מתנפץ לרסיסים. במקרה הזה מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה של אוהד שמואלי: אמא שלו. היא חלמה שהבן שלה ישכח מהשטויות של הפוטבול, יגור קרוב, עדיף בחדר שלו, עד החתונה לפחות, וילמד רפואה. החלום שלה התנפץ.

"כולם מפרגנים לי", הוא אומר. "חברים, שחקנים, מאמנים... היחידה שלא מפרגנת זאת אמא. קשה לה לשחרר. אבל אני הולך ללמוד כנראה 'פרי מד', אולי בסוף אני דווקא אהיה רופא".

הקלפים היו נגדו. הוא התחיל לשחק פוטבול מאוחר מדי, רק לפני ארבע שנים. ועוד פוטבול ישראלי. יש דבר כזה בכלל? שלא לדבר על הגנים. אנחנו קטנים מדי, גם אלו שהם 1.78 על 87 קילוגרם, שזה בערך המימדים הממוצעים של רץ אחורי בארץ האפשרויות. אבל זה לא היה סיפור מוצלח אם אוהד שמואלי היה מקבל יד חזקה. שאז מוסר ההשכל היה דטרמיניסטי להכעיס. ועכשיו יש פה מוסר השכל הרבה יותר מעורר השראה. שכל מה שצריך זה סוכן טוב.

"סיימתי צבא לפני שלושה חודשים"" הוא מבאר. "שבוע לפני שסיימתי צבא שלחו אותי לראות סוכן. סוכן שני שלי, זה היה ניסיון אחרון. ניסיתי פעם אחת קודם לכן, עם סוכן אחר, אבל לא קיבלתי הצעות, בכלל, אפילו לא אחת. פתאום עם הסוכן השני, עופר רחמים, קיבלתי שלושים וארבע הצעות...".

שלושים וארבע!

"לקח לי חודשיים וחצי לבדוק את ההצעות. קראתי המון מיילים, המון חומר על גיאוגרפיה אפילו, עד למזג אוויר הכי נעים, הרמה של הפקולטות, איפה מדורגות הקבוצות וכולי. בגלל הבדלי השעות הייתי נשאר עד ארבע בבוקר בשביל לנהל שיחות עם מאמנים. עשיתי חבילת גלישה מיוחדת. רציתי לדעת עד כמה כל צוות אימון באמת מעוניין בי וכמה יכולים לעזור לי. בחרתי בסופו של דבר את האוניברסיטה שהכי התאימה לי, מבחינה כלכלית, מבחינת מיקום, לימודים והזדמנויות לשחק. בחרתי ב-CMU שבמיזורי. יש שם קבוצה טובה, סיימו ברביעייה הראשונה של הליגה האזורית".

מתרגש?

"אין לי קרובים בכלל בארה"ב. לא משפחה, לא חברים. אני הולך לסביבה זרה לחלוטין, למקום שהוא לא מהיעדים הכי פופולריים לתיירות בארה"ב. זאת גם אחת מהסיבות שבעצם בחרתי במקום, כדי שאוכל להתרכז בלימודים ובפוטבול. שלא יהיו לי גירויים חיצוניים".

אתה ממודיעין אז יש לך ניסיון במקומות כאלה...

"כן... אבל זה לא בדיוק מודיעין... סדר גודל קצת אחר... במשחקים בשבת, למשל, האצטדיון מלא. אנשים מהעיירה מגיעים, שבע אלף איש. פה בישראל יש מאה מאתיים איש. בפלייאוף מגיע לאלף, בגמר, נגיד, לאלפיים. אבל שם, כל משחק, שבע אלף. יש להם מסורת: האוהדים מגיעים שלוש ארבע שעות לפני שמתחיל המשחק ועושים ברביקיו ומשתכרים בחנייה בשביל להרים את המורל. אז יש גם אווירה מטורפת. זה פרופורציות אחרות. אבל אני לא מתרגש מכמות של אנשים. בסופו של דבר העיניים שלי במגרש ואני לא מתייחס לרעש מסביב".

סוכן טוב בצד, עם כל הכבוד, ויש כבוד, האמת חייבת להיאמר - אוהד נתן בראש. ולא רק בשנה האחרונה. אפשר לומר שאם הוא קיבל יד סבירה, הוא שיחק אותה כמו שהוא יודע לשחק, בדרך שהיחידה שהוא יודע לשחק.

צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לעשות פארקור (ספורט המבוסס על תרגול מכשולים של הקומנדו הצרפתי) במשך חמש שנים. והוא עשה. צריך להיות טיפוס מיוחד במיוחד כדי להחליט שמשעמם לך מפארקור ולעבור לענף ספורט עוד יותר מופרע במובנים מסוימים. והוא עבר. צריך להיות חתיכת טיפוס כדי להחליט שאתה הולך להיות הישראלי הראשון שעושה את זה בקולג' בארצות הברית על ויזת סטודנט. להחליט ולעשות.

חמישה אימונים בשבוע בחדר כושר, ארבעה אימוני פוטבול. תזונה מבוקרת, יוגה, פילאטיס, עיסויים ("זה לא עיסוי טיפוסי, זה לשבת ולבכות במשך שעה, כי המעסה חסר רחמים"). מדובר בלו"ז שמקפידים עליו, בלית ברירה, ספורטאים במשטרים טוטליטאריים. אז אמא - קחי אחריות. הוא גדל אצלך בבית. בטח לא אצלנו, בישראל, שבה פחות זה לבטח יותר.

תגיד, אתה לא מבוגר קצת לקולג'?

" אני כן הולך להיות יותר מבוגר מהרוב במשהו כמו שנתיים. החוק של ליגת המכללות אומר שכל ספורטאי שרוצה לקחת חלק בליגות המכללות חייב לשחק במועד הראשון מאז סיום בית ספר או סיום שירות צבאי. סיימתי שירות צבאי. לכן זה היה גם 'עכשיו או לעולם לא' מבחינתי. לכן עבדתי כל כך קשה בחודשיים וחצי האחרונים. זה היה או להגשים את החלום או לא".

ועדיין, רוב השחקנים שתשחק איתם כנראה משחקים פוטבול יותר מארבע שנים.

"הביטחון העצמי שלי עלה אחרי שקיבלתי כזאת התעניינות מכל כך הרבה קבוצות, הבנתי שכנראה אני מסוגל, וזה לא רק בתוך הראש לי. הנה - גם אחרים חושבים שאני כנראה מסוגל. אני חושב שאני מביא קצת מעבר. עשיתי שלוש שנים של צבא, אני מביא מנטליות אחרת, אולי גם קצת יותר מפולפלת ומחודדת מהילדים האמריקאים, במרכאות. יש לי קצת יותר בגרות אני חושב, אני גם מבוגר יותר, וגם עברתי צבא והם רק סיימו תיכון וזה מאד חשוב בפוטבול. הרבה מהספורט הזה הוא מנטליות, מה שהולך בראש. מבחינה פיזית היו לי שנתיים של חדר כושר עליהם. חדר כושר אני טופ טיר. אני חושב שאני בסך הכל מוכן".

מכללת די בי איי