ביבס 2.10.18
מלאכים לבנים ביבשת השחורה

מלאכים לבנים ביבשת השחורה

הודעת אימייל שהתחבאה בתיקיית ה"ספאם" של אופק שוסל הביאה אותו, כנגד כל הסיכויים, למסע של פעם בחיים באפריקה • העתודאי (רפואה) ממודיעין הצטרף למשלחת סיוע לבית יתומים באוגנדה, וחזר עם חוויה מטלטלת ומשנת חיים

יש רגעים בחיים בהם מתגלגלות לפתחנו הזדמנויות מפתיעות בכלל מבלי שהתכוונו. זה מה שקרה לאופק שוסל בן העשרים ממודיעין, שאימייל מסתורי שנחת בתיבת הדואר שלו הוביל אותו להשתתף במשלחת הומניטרית שיצאה מישראל לבית יתומים נידח באוגנדה. חוויה שכעת גורמת לו להסתכל על החיים בצורה קצת אחרת.

שוסל, שלמד בתיכון יחד בעיר, הוא עתודאי הלומד רפואה במסלול מיוחד בשם "צמרת". הוא מסביר: "אני לומד ביחד עם 60-70 עתודאים נוספים כשהשירות הצבאי שלי נדחה בשבע שנים. המסלול משלב את לימודי הרפואה יחד עם תכנים צבאיים. את הטירונות למשל אנחנו עושים בין הסמסטרים. אחר כך אנחנו מתגייסים בדרגת סגן ומגיעים לשרת כרופאים בתאג"דים, מרפאות בבסיסים וכולי. מהצבא אשתחרר בגיל שלושים, אחרי שלוש שנות שירות בסדיר ושנתיים בקבע".

תמיד רצית להיות רופא?

"האמת שלא. בסביבות כיתה י"א השתתפתי באיזשהו פרוייקט שהייתה לו נגיעה לרפואה והתאהבתי. משם התגלגלתי והגעתי למיונים לעתודה הרפואית. זה היה תהליך די ארוך ומייגע, עם הרבה מאוד שלבים ומיונים אישיותיים, אבל אני שמח על הבחירה שעשיתי. זה מסלול מאוד מתגמל".

בתחילת חודש אפריל שבו שוסל וחבריו למשלחת לישראל לאחר 16 ימים באוגנדה. "מדובר על משלחת התנדבותית הומניטרית מטעם ארגון HelpApp, שמארגן פעולות התנדבותיות בארץ והחליט בשלב מסויים להתפרש גם לחו"ל. המטרה היא להפיץ מהעשייה הישראלית גם לעולם, כשהם מוציאים פעמיים בשנה משלחות למדינות עולם שלישי".

איך הגעת בכלל למשלחת?

"הכל התחיל כשקיבלתי אימייל מסתורי בחודש אוקטובר, שהגיע לי בכלל לתיקיית ספאם. נאמר שם ש'ההרשמה עומדת להסתיים'. אין לי מושג איך המייל הזה הגיע אלי, אבל זה נפל עלי מהשמיים, בפרץ של ספונטניות החלטתי להירשם. עברתי את הראיונות ותהליך ההכנה והצלחתי להשתחל לארבעים שנסעו. אני הייתי הכי צעיר, כשהכי מבוגרים היו זוג בני שבעים. היו במשלחת אנשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל הקשת החברתית. הורים, חיילים משוחררים, קריירסיטים. הכל מהכל".

 מה הייתה המטרה המוצהרת של המשלחת?

"היו כמה מטרות. הראשונה הייתה לשקם את המתחם אליו נסענו. מדובר על מתחם שהוא גם בית ספר וגם בית יתומים, שנמצא באזור כפרי לחלוטין במערב אוגנדה. יש שם חשמל, אבל הוא נופל מדי כמה שעות והמים זורמים במערכות מאוד פרימיטיביות. התחושה שם היא כאילו חזרנו אחורה בזמן. עוני גדול, זה לא בקתות קש כמו שמדמיינים את אפריקה, אבל זה לא דומה בכלל לחיים המערביים. יש חמורים ופרות ברחוב, מטעי בננות, בקיצור לא מה שאנחנו רגילים לראות. היה סוג של שוק כשהגענו לשם, בעיקר בגלל שזו פעם ראשונה שלי במדינת עולם שלישי. להבין שככה אנשים חיים, זה לא נעים לראות, אבל לאט-לאט אתה מתחיל להתאהב בקסם של אוגנדה. האנשים מאוד שמחים והאווירה קצת מזכירה את הישראליות".

את מי פגשתם באותו מתחם?

"הגענו לכפר והתמקמנו באיזשהו בית מלון באזור, כשהגענו עם המון ציוד הומניטרי. הגענו למחרת למתחם, בו ישנם 160 ילדים שחצי מהם גרים שם. מה שמיוחד בבית הספר הוא שזה בין בתי הספר היחידים באוגנדה שמשלב גם ילדים עם צרכים מיוחדים. יש שם חירשים, אילמים, עיוורים, ילדים עם שיתוק מוחין, על הספקטרום האוטיסטי וכולי. גם הצוות עצמו הוא עם כל מיני מגבלות. המנהל למשל עיוור, אחת המורות היא חירשת-אילמת שמלמדת בשפת הסימנים. זה מקום באמת מיוחד. הילדים שם מעריצים את המורים, ויש ילדים שלמדו במיוחד את שפת הסימנים כדי לתרגם את המורה ואת הילדים החירשים".

מה בעצם עשיתם שם?

"אחת המטרות העיקריות הייתה שיקום המתחם, שהיה במצב באמת קטסטרופלי. תנאים לא תנאים, מיטות שבורות, חורים בקירות. אתה מסתכל על זה ולא מאמין שפה גרים ולומדים ילדים. אז צבענו את המקום, בנינו מיטות חדשות, הבאנו איתנו סדינים, וילונות וציוד משרדי וכלי כתיבה. מילאנו אותם בתרומות שהבאנו מהארץ. התחלקנו לצוותים שהיו אחראים על שיפוץ, נגרות ובנייה וצוות אחר שבא ללמד קצת על הגשמה אישית, התמודדות עם קשיים וכולי".

זה לא קצת מתנשא שאתם, הלבנים העשירים, מלמדים את היתומים העניים על התמודדות עם קשיים? אין דיסוננס?

"גם אם היה דיסוננס הוא לא הורגש. דיברנו על זה לפני שיצאנו לאוגנדה, שאנחנו לא רוצים להיות הלבנים שבאו להציל את הכפר. כל הפעילות שעשינו להם הייתה דרך משחקים ומוזיקה. דיברנו על חלומות ואיך מגשימים אותם. החלומות שלהם מאוד יפים וקצת הפתיעו אותי. לא חלומות כמו להרוויח הרבה כסף ולקנות בית גדול, אלא 'אני רוצה להיות מורה כמו המורה שלי' או 'רופא כמו זה שריפא אותי מדלקת ריאות'. זה היה ממש מרגש לראות את היעדים שהם מסמנים לעצמם. בנוסף, רצינו לתת להם חוויה של אהבה ותשומת לב, שמישהו פה איתם ומחבק. כי אין להם את זה, גם לילדים הלא יתומים. זאת מדינה שלווה יחסית לאפריקה, בלי מלחמות אזרחים וזוועות כמו במדינות אחרות ביבשת, אבל הילדים האלה חלקם ננטשו כשהיו קטנים או שההורים שלהם נפלו לסמים וזנות, או שהם סתם מאוד עניים ולא יכולים לגדל אותם. יש במתחם גם קבוצה קטנה של ילדים בעלי מוגבלויות, שבגלל שהם גרים מאוד רחוק מהמתחם אז ההורים השאירו אותם שם ופעם בשנה מבקרים אותם".

איך הייתה האינטראקציה שלכם עם הילדים?

"רוב הילדים שם לא מדברים אנגלית ובהתחלה זה היה אתגר. מהר מאוד הבנו שהדרך הכי טובה לתקשר איתם היא דרך מוזיקה. יש להם כישרון ריקוד טבעי לכל סוגי המוזיקה, כך שיצא שבכפר קטן באוגנדה הילדים שמעו עומר אדם ואייל גולן ועפו על זה. הם למדו בעל פה את כל המילים של 'חברים מכל מיני צבעים' של שרית חדד. אגב, אם תבוא בעוד שלוש שנים לכפר הזה תראה שהם יזכרו את כל המילים, ראינו את זה בביקור במקום אחר בו הייתה משלחת לפני כמה שנים".

היו ילדים שהיה לך חיבור מיוחד איתם?

"כן, הייתה שלישיית אחים בני 6-7, לא יודעים בדיוק את הגיל שלהם, שמהיום הראשון נתפסתי עליהם. לימדתי אותם את המילה 'סבבה' והם כנראה חשבו שזה השם שלי. כל בוקר כשהגעתי למתחם הם רצו אלי וצעקו לי 'סבבה'. הם ממש נכנסו לי ללב. הייתה עוד ילדה בת 11 שקראו לה קווין. ילדה מאוד אינטליגנטית עם אנגלית רהוטה שגם למדה את שפת סימנים. היא מלאת קסם אישי ויכולת הבעה. ממש נכנסה לנו ללב ומה שהיה עצוב הוא שאתה אומר שילדה כזו עם כאלו יכולות תקועה בכפר הזה. במקרה טוב היא תגדל ותהיה מוכרת בחנות ובמקרה הרע תעבור הטרדה או פגיעה מסוג כזה או אחר. הייתה פרידה כואבת ממנה. אחד הילדים שנצרבו באוסף הזיכרונות שלי מימי המשלחת הוא פרוספה. ילד יתום בגיל שלוש או ארבע. באחד הימים הראשונים שלנו בבית היתומים, הרמתי את פרוספה על הידיים והסתובבתי איתו. אחרי כמה דקות הוא כבר שקע בחלומות על הכתף שלי. אני זוכר שממש בזמן שהחמוד הקטן מרייר על החולצה שלי, חשבתי איזו זכות זו להוות דמות בטוחה ומחבקת לילד שלא זכה לגדול בסמוך לכזו. ילד שנרדם עליך זו כבר הצהרה ש'אני סומך עליך, אני הולך לישון במקום בטוח ואוהב, ושם גם אקום'".

ואיך היה להיפרד מהם?

"הרגע ממנו חששתי לאורך ימי המשלחת היה הרגע בו ניאלץ לעלות על האוטובוס בפעם האחרונה ולעזוב את הילדים, כנראה לתמיד. פחדתי שאנחנו יוצרים תלות של הילדים בנו, מספקים להם את חווית ה"'ש' לכמה דקות תהילה ובתום השבועיים מותירים ריק, ואקום של אהבה. פחדתי שאנחנו מנציחים את תדמית האדם הלבן הגואל ואת מעמדם של המקומיים כנזקקים. כשהיום האחרון הגיע בתום המסע המדהים, הפרידה אכן הייתה קשה. הילדים שרו לנו שיר פרידה. הם בכו ונצמדו לגדרות בית היתומים כשהאוטובוס החל לקרטע את דרכו למלון. אבל הייתה הרגשה טובה באוויר, למרות הכל. הרגשנו שהשארנו את ביתם של היתומים צבעוני, בטוח ונוח יותר, ושחשוב מכך - שהענקנו לכל ילד איזה אוסף דמיוני של רגעים, של חיוכים, של חיבוקים ושל חוויות. הילדים, כך אני מאמין, ישכילו עם השנים ללמוד להשתמש באוסף הזה, וברגעים נוספים שיצברו, ברגעים בהם העולם פחות יאיר פניו אליהם".

שוסל מסיים בעוד עדות נוגעת ללב: "עדות נוספת לעובדה שהעזיבה הקשה לא מוחקת את האושר שנצבר היא ביקורנו בבית היתומים בו התנדבה המשלחת הקודמת באוגנדה בשנה שעברה. ביוזמת מנהלות המשלחת שהתנדבו בשנה שעברה נסענו לביקור במתחם בו הן התנדבו. לאחר שלושה צעדים מעבר לשער הכניסה, גל הילדים ומחיאות הכפיים ששטף אותנו היה בלתי נתפס. הילדים זכרו את המתנדבות, שרו את השירים העבריים שלמדו, שיחקו איתנו בשמחה וכתבו מכתבים אישיים למתנדבים שזכרו. היה מרגש לראות כמה המחוות הקטנות שלנו משמעותיות עבור הילדים. זכות, לא פחות".

היו עוד רגעים מיוחדים?

"באחד הערבים נסענו כמה נציגים מהמשלחת לבחון בית יתומים במחוז, לקראת הגעה אפשרית של משלחת נוספת בשנה הבאה. כאשר הגענו למתחם פגשנו בחבורת ילדים מוזנחים והמומים. את מבטי ואת ליבי חטף ילד קטן שנראה חולה ומרופט במיוחד. החלטנו להתחבר אל הילדים בביקור הקטן שלנו שם באמצעות בועות סבון. כאשר הפרחתי לעבר הפעוט נשיפה של בועות, זכיתי להיות חלק מרגע מרגש במיוחד. תחילה, הוא חייך, מהופנט מהקסם הזה שנישא באוויר. אחר כך, הושיט יד ופוצץ כמה בועות. פרץ הצחוק שהקטן הזה שחרר היה כובש, אך עוד יותר מרגשת הייתה תגובתו לצחוק של עצמו. היה נדמה כאילו זו הפעם הראשונה בה הילד הזה שומע את עצמו צוחק. הוא צרח והחל לקפוץ ולשחק בין הבועות. זה היה רגע מיוחד".

איך מסכמים חוויה כזו? ואיך חוזרים ממנה לשגרה?

"זו הייתה חוויה מדהימה. מאז שחזרתי אני ממליץ על זה לכל מי שאני פוגש. המעבר מאוגנדה חזרה לאוניברסיטה היה מעניין. נותן משמעות לדברים שאתה בא לעשות פה בארץ. נזכר למה בחרתי ללמוד רפואה. מסתכל על החיים שלי ומבין שאפשר לחיות אותם עם פחות נהנתנות ולא צריך לקנות הרבה דברים. זה מכניס לפרופורציות, ולא כאלו מזויפות. גורם לך להעריך את מה שיש לנו כאן, מהבית ועד לאחים הקטנים שהערתי אותם ישר כשחזרתי הביתה".

 

להצטרפות למשלחות הבאות באפריקה ובאסיה ולהתנדבות ברחבי הארץ לאורך כל השנה - ארגון HelpApp - בפייסבוק, בGoogle ובאפליקציה.

יאיר דנון