(new)דיור מוגן 1/7/18
(כמעט) על גג העולם

(כמעט) על גג העולם

אושרית מורי רצתה להיות הישראלית הראשונה על פסגת האוורסט וחלמה לתקוע בו את דגל תנועת ה"פאלון גונג" שבה היא דוגלת • העניינים הסתבכו קצת בדרך, אבל המסע האישי בהחלט הושלם

(צילומים: פרטי)

מה גרם לתושבת מודיעין בת 41, ללא שום רקע בטיפוס הרים, לצאת לנפאל ולהצטרף למשלחת טיפוס לפסגת האוורסט? ומה עושים כאשר אותו ניסיון לא שגרתי מסתיים בחוסר הצלחה? עבור אושרית מורי, אשת נדל"ן בעברה ומרצה כיום, הצלחת המסע טמונה בכלל במקומות אחרים ולאו דווקא אלה הפיזיים.

הסיפור של מורי, גרושה ואם לשלושה, החל עוד הרבה לפני שבכלל עלה הרעיון לטפס על האוורסט. כדי להתניע את הסיפור היא מקבלת את רשות הדיבור: "הסיפור האישי שלי נכתב בימים אלה וקשה לתמצת אותו בכמה מילים, אבל הסיפור הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות שיצאתי לאוורסט. היתה איזו סגירה של פרק בחיים מתוך נקודת מבט שיש לה שתי פנים – פנימית וחיצונית. מתישהו בחיים פגשתי דרך מאוד עדינה שהיא חלק מהחיים שלי ונקראת פאלון דפה (פאלון גונג). זו דרך טיפוח שיש לה שלושה עקרונות: אמת, חמלה וסובלנות. המטרה היא שכמו שאתה מטפח ילד, כך תטפח את העקרונות האלו בתוך הסביבה האנושית שלך. הדרך הזו לא מחזיקה בנזירות אלא בחיים מלאים, תוך טיפוח העקרונות האלה בכל אינטראקציה שאתה פוגש. למשל, אם אפגוש מישהו או שאהיה בסיטואציה מאוד פוגענית, אני אבחר להתייחס אליה עם כלים של חמלה, כלים של אמת. אני מאוד צמודה לאמיתות האלו, גם של הסיטואציה וגם האמת הפנימית שלי. זה מאוד פשוט, בלי יותר מדי פילוסופיה. בין הכלים יש תרגולים שונים, מאוד עדינים, שאחד מהם הוא מדיטציה. זו דרך שפתוחה לכולם, בלי כסף. אין כאן היררכיה ומורים רוחניים שעושים לביתם. הדרך הזו נשארת נקייה ושומרים עליה כך בכל מחיר. כשפגשתי את השיטה הזו הרגשתי שהגעתי הביתה".

אז האוורסט היה גם לעשות "דווקא" לסין, שגבולה נוגע ברכס האוורסט ורודפת את מתרגלי הפאלון גונג?

"כן, מבחינתי אוורסט זה מושג שכולל הרבה מעבר לפסגה הפיזית שלו. הכוונה שלי הייתה להגיע לפסגה ולהניף עליו את הדגל שעליו מודפסים עקרונות הפאלון דפה (ראו תמונה). היה חשוב לי לומר אמירה וזו הייתה אחת הסיבות למסע הזה".

איך נראות ההכנות למסע כזה?

"ההכנות התחילו שנתיים קודם לכן. הרבה מאוד אימוני כושר כדי להשביח את הגוף ברמה הפיזית, כדי שתהיה לו עמידות לעמוד באתגר כזה. יצאתי לטיפוס בהר המון בלאן כדי לחוות את הסביבה האלפינית".

ואיך נראה הטיפוס הראשון שלך בלי שום רקע בתחום?

"הוא לא צלח, ממש לא. קרסתי שם מאוד מאוד מהר, חטפתי מחלת גבהים מהר. זה היה המפגש הראשון שלי עם סביבה כזו".

עברה מחשבה שאם קרסת פה אז אין לך סיכוי באוורסט?

"לא. אני מבינה את השאלה שלך, היא מאוד לגיטימית, אבל מבחינתי חוויה אחת לא מסמנת את סוף הדרך. ממש לא, זו רק ההתחלה של הדרך. המשכתי להתאמן בארץ והייתי בקשר עם מנהל המשלחת לאוורסט שנתן לי התוויות מבחינת הכושר הפיזי שאני אמורה להיות בו. הוא קיבל אותי כחברה מהמניין למשלחת בינלאומית לאוורסט".

זה לא מוזר שמקבלים למשלחות כאלו אנשים בלי רקע בטיפוס?

"חלק מהמשלחות מקבלות, כן. היה חבר אחד במשלחת שלנו שהגיע ממש עם אפס רקע בטיפוס. זה לא אידיאלי, אבל אני אגיד משהו שהוא קצת חצוף ולא מתכתב עם התפיסה ההארד קור של עולם הטיפוס: זה החלום שלי, זו הדרך שלי, זה הגוף שלי ואלו הבחירות שלי. עם הסיכוי והסיכון שבהן. זו הבחירה שלי ומכאן זה מתחיל ופה זה נגמר. אני מבינה את ההשגות ושמעתי אותן".

מה שמעת מהסביבה הקרובה שלך, שהשתגעת?

"כן, ודאי. כל הזמן. הילדים שלי היו הראשונים שאמרו שאין סיכוי שהם נותנים לי לנסוע. אמרו שיקשרו אותי ושהכי רחוק שאטפס זה לקניון הקרוב. 'נעלה אתך במדרגות הנעות, תניפי את הדגל ונחזור הביתה'. משהו כזה. אבל אני חושבת שצללנו בשיחת עומק ועשינו דרך מאוד ארוכה והם הבינו את הרצון הזה שלי, את הבעירה הפנימית שאין לך שום דרך לכבות אותה".

איך מסבירים לילדים שאמא יוצאת למסע שאולי לא תשוב ממנו?

"אממ... יש לי ילדים מאוד אמיצים. אני מלמדת אותם כל הזמן שהחיים והבחירות והדרך שהם הולכים מתחילה ונגמרת בהם. להתחשב בסביבה זה דבר בריא, אבל לכבות את הנקודות הציון בדרך שלך זה לא דבר נכון בעיני. והייתי רוצה שהם יבחרו את אותם בחירות שאני בוחרת".

היו ספקות וחששות בדרך?

"ספקות לא. אני חושבת שעברתי תהליך מנטלי מאוד ארוך עם עצמו, תהליך של בירור פנימי מעמיק. זה לא דבר של מה בכך. זה גם כרוך בהוצאה כספית גדולה של חמישים אלף דולר, כשמכרתי את הנכס שלי לטובת כסף זמין למסע הזה. זה לא שיגעון שאתה קם אתו בבוקר. הייתה פה בחינה של משאבים, זמן והתכוננות פיזית ומנטלית, ומעל הכל התכוננות רוחנית".

באפריל 2017 המריאה מורי לנפאל ונחתה בקטמנדו. משם יצאה עם שאר חברי המשלחת בטיסה לעיירה ההררית לוקלה, שם נפתח שבוע צעידה עד למחנה הבסיס  - נקודת הזינוק לטיפוס האמיתי לאוורסט. כבר שם החלו הדברים להסתבך עבור מורי.

"בטרק הזה יש חלקים מאוד מאוד קשים", היא מספרת. "עליות חדות של שבע שעות. יום אחרי שנחתנו בלוקלה חטפתי בעיות בטן קשות. ראש המשלחת פקד עלי להישאר לעוד יום בתחנת המוצא. נשארנו שם שלושה חברי משלחת. למחרת עשינו טיפוס אימון לגובה של 5,000 מטר, אבל הגוף שלי לא התאושש מספיק. טיפסתי וצעדתי בטראק הזה עד למחנה הבסיס כשהגוף שלי בתהליך התייבשות מתקדם. ביום האחרון של הצעידה למחנה הבסיס צעדתי יחד עם בחור הודי מהמשלחת. באותו בוקר התעוררתי ואמרתי לו שאני מרגישה לא טוב, שהגוף שלי חלש. צעדנו יחד כמה שעות ובגלל שהרגשתי שאני מעכבת אותו ואת המדריך והסבל שהיו איתנו, שלחתי אותם להמשיך את הדרך ואמרתי להם שאני אחריהם בקצב שלי".

כך מצאה את עצמה מורי לבדה על השביל, כאשר לפניה עוד לא מעט שעות הליכה עד למחנה הבסיס אליו כבר הגיעו שאר חברי המשלחת. "בדיעבד זו הייתה החלטה לא טובה מפני שנשארתי לבד, גם בלי שום אמצעי תקשורת בגובה של יותר מ-5,000 מטר. נשאר לי עוד צעידה של שלוש-ארבע שעות בדרך למחנה הבסיס. עם ההליכה אני רואה את המטפסים שיורדים למטה מסתכלים עלי במבט מודאג. כנראה שכבר נראיתי ממש לא טוב. הרגשתי רע וכבר לא יכולתי להושיט יד אחורה כדי להוציא את בקבוק המים מהתיק. היה רגע שאמרתי לעצמי שאם מחשבה אחת מתגנבת לראש אני נשארת כאן על השביל. אתה נכנס למצב מאוד בעייתי מנטלית. הערב התחיל לרדת, מה שאומר גם צלילה בטמפרטורות. בכל זאת המשכתי בדרך, היה מאוד קשה. הייתי במצב פיזי בו אנשים מאושפזים בטיפול נמרץ עם התייבשות מאוד קשה.  החלטתי להמשיך קדימה, עוד שעתיים הליכה למחנה. באיזשהו מקום אתה מתנתק לגמרי מהמצב הפיזי שלך. אתה עושה איזה 'קאט' בין הראש לגוף וזו הדרך היחידה בה אתה יכול לצלוח מצב פיזי כזה מאתגר. זו פעם ראשונה בחיי, למרות שיש לי רקע בהתמודדות עם מצבים פיזיים מאומצים, שהרגשתי שעוד רגע והגוף שלי לא יישמע לי. כמו מכונית שפועלת על אדי הדלק האחרונים. זה לא היה מצב סימפטי וכבר התחלתי לדאוג, אבל לא הייתה לי הרבה ברירה מלבד להמשיך קדימה אל הקבוצה".

איך יצאת מהמקום הזה?

"אחרי כמה זמן אני רואה את המדריך האישי שלי, פוג'ונג היקר שליווה אותי במסע הזה, שועט לעברי. מתוך המצב הזה שכבר הייתי לא לגמרי בפוקוס, אני שומעת אותו מדווח בקשר 'מצאתי אותה, היא בחיים'. מסתבר שהבחור ההודי דיווח שאמרתי להם להמשיך ושלא הייתי במצב טוב והם שלחו אלי עזרה. אני חושבת שהוא הגיע ממש ברגע האחרון. קרסתי לידיים שלו וככה הוא תמך בי את שארית הדרך למעלה למחנה הבסיס. הגעתי למעלה לקבוצה ואני רואה את המבטים המודאגים שלהם, צנחתי באוהל המרכזי וטיפלו בי. את הלילה ביליתי עטופה בבגדים ובקבוקים חמים, כל תזוזה אתה מרגיש את הדקירות. התגובות יותר איטיות והתחושות מאוד חזקות ואתה רק מחכה שיגיע כבר הבוקר".

למרות החוויה הקשה מורי עדיין לא הייתה מוכנה להרים ידיים רשמית. "באור ראשון ראש המשלחת דחף את הראש לתוך האוהל שלי ואמר לי: 'כן לוחמת ישראלית, מה מצבך?'. עניתי שאני מרגישה לא טוב וצריכה לראות רופא. פינו אותי לבית החולים על ההר, כשבדרך כבר התמוטטתי פיזית ונשאו אותי על הידיים אל אוהל בית החולים. חיברו אותי לאינפוזיות ותרופות, הקאתי והוצאתי מיצי גוף מכל החורים האפשריים בגוף, במקביל. זו הייתה חוויה לא נעימה. הרופאה הבינה שהגוף שלי לא מצליח אפילו לקבל את הטיפול. כשהגוף כבר היה מאוזן ראש המשלחת הגיע לבקר אותי. היה לי ברור שאני ממשיכה, מאוד רציתי להיות הישראלית הראשונה שמגיעה לפסגת האוורסט. לא סבלתי ממחלת גבהים, אלא פשוט הייתי במצב התייבשות מאוד מתקדם".

למחרת בבוקר המשיכה מורי בניסיונות להתאושש, או להתעלם אם תרצו, ממצבה הגופני. "למחרת יצאתי לטיפוס אימון של גלישות והתאקלמות לגובה 6,000 מטר. טיפסנו עד לפסגה סמוכה וירדתי למטה למחנה בסיס להמתין ללילה, כשלמחרת נצא אל מחנה 1 ששם מתחיל באמת הסיפור האמיתי. לפנות בוקר יצאתי לדרך עם השרפה (סבל ההרים - ע.ק.) האישי שלי, כשלפני יצאו זוג פולנים. מתחילים להיכנס לתוך גושי הקרח, לנופים היותר חזקים של האוורסט. החוויה של ההר הייתה מאוד חזקה. טיפסנו מספר לא גדול של שעות והשרפה שלי פשוט הבין שמבחינה פיזית הגוף שלי עדיין חלש. הוא רצה לשמור עלי ושכנע אותי שיהיה לי מאוד קשה להגיע היום למחנה 1. שעדיף שאחזור למחנה הבסיס לעוד זמן התאוששות. הלב שלי נשבר באותו רגע, פחדתי מאוד שזה איזשהו סימן לסוף המסע מבחינתי. ידעתי שאין לי המון זמן לעוד התאקלמות וכאב לי. זו הייתה החלטה קשה עבורי. הסתובבתי על עקבי וירדתי בדממה למחנה הבסיס".

במחנה הבסיס הבינה מורי, תוך התכתבות עם אבי ילדיה, שגם בבית מתרחשות דרמות: בתה בת ה-11 עברה אירוע לא נעים וחוותה משבר. היא מסכמת: "כל הנקודות האלו התאספו. אני חייבת לומר באמת בכנות שבאותו רגע הייתה איזו חוויה שאני לא יכולה להגדיר אותה בדרך אחרת מלבד חוויה רוחנית. כל הקשיים שחוויתי במסע הזה מההתחלה התנתקו מהרגע בו קיבלתי החלטה, הבחירה שלי הייתה לחזור. בהתאמה לדגל שיש אצלי בתוך התיק, הבנתי שהפריזמה להסתכל על המצב הזה היא קודם כל עם חמלה אל עצמי. תחושת כישלון? לא, בסופו של דבר הפסגה עבורי הייתה התהליך המנטלי שעברתי בתוך המסע הזה".

יאיר דנון