(new)דיור מוגן 1/7/18
הצלצול הזה הוא בשבילה

הצלצול הזה הוא בשבילה

בתום שש שנים כמנהלת התיכון הוותיק בעיר גלית בר-אל נערכת לתפקיד הבא, שהוא ההיפך הגמור ממו"ר • בראיון הפרישה היא קובעת: "כבר לא מדובר בבית ספר אלטיסטי" • מגלה שרוב התלמידים כבר אינם ממכבים ורעות • ומודיעה: "היום כבר אין כאן אלימות. זה המקום הכי מוגן שיש"

בכניסה לחצר של תיכון מו"ר ניתן עדיין לראות את העדויות לחגיגות הסיום של תלמידי התיכון הוותיק. הכרזות שנתלו עדיין במקומן וכך גם עדויות נוספות לחגיגות הימים האחרונים לשנת הלימודים, או סיום פרק הלימודים בכלל עבור תלמידי י"ב שבעוד מספר חודשים כבר יתגייסו.

את אווירת "סיום קורס" אפשר היה למצוא השבוע גם במשרדה של המנהלת גלית בר-אל, שעוזבת את תפקידה לאחר שש שנים כמנהלת ו-11 שנים בבית הספר. רגע אחרי מסיבת הפרידה שערכו עבורה אנשי הצוות, ובין אריזת הפריטים האישיים לקופסאות קרטון, התפנתה השבוע בר-אל לראיון סיכום, בו היא לא חוששת להביע את דעתה על ההורים, התלמידים והמערכת.

גלית, איך מרגישים ברגע האריזה?

"זו הרגשה מעורבת. אני עוזבת פה בית, חממה, חברות. ויש גם התרגשות לקראת התפקיד החדש, בחירה של דרך. זו החלטה מושכלת לגמרי. סיימתי פרק, הצלחתי בו ואני ממשיכה הלאה לדרך חדשה. אגב, זו תמיד הייתה אמונה שלי. אני חושבת שמנהל צריך לבוא לפרק זמן קצוב ומוגדר, לעשות את מה שהוא מאמין בו ולהמשיך הלאה".

ספרי מעט על התחנה הבאה בקריירה.

"אני עוברת לרשת 'דרכא' שהיא רשת בתי ספר המתמחה בפריפריה. אני הולכת להיות שם מנהלת תחום פדגוגיה, בעיקר באזור הדרום מירוחם ושיטים שבערבה וגם עד לבת ים".

מעבר חד מתיכון מו"ר לפריפריה.

"נכון, אבל אני מרגישה כאן גם הרבה שליחות. שזה חשוב ונכון להביא לפריפריה את הידע שצברתי כאן. אני מסיימת פה עם ביה"ס עם תשעים ותשע אחוז זכאות לבגרות, בית ספר מדהים שעשה תהליך מאוד יפה. צריך להמשיך הלאה".

איך מסכמים את התהליך הזה?

"בשנים שהייתי פה מצאתי בית ספר מצויין כשהגעתי לכאן, אבל בעיקר מצאתי צורך גדול בלהגדיר תפקידים, את השש שנתיות הזו שהיא לא מובנת מאליה. זה לא בית ספר שצמח כמו כל בית ספר אחר בעיר להיות שש שנתי. היו כאן שני בתי ספר נפרדים שחוברו יחד. היו הרבה אתגרים, פדגוגיים קודם כל. אחד הדברים שמאוד קידמתי הוא עבודה בצוותים, יצירת פרוייקטים משותפים. יש לנו כאן היום שלוש סגניות שעובדות על הציר השש שנתי, שרואות אותו. יש לנו את רווית שמחליפה אותי, שהייתה הסגנית הפדגוגית ורואה את ז' עד י"ב, יש לנו את סגנית רווחת הפרט שרה זהבי שרואה ילדים עם צרכים לאורך כל השש שנים, יש לנו כיתות חינוך מיוחד שצריך ללוות אותן לאורך כל השש שנים וגם את ציר חברה וקהילה שעשתה רווית ברק".

אילו פרוייקטים קידמת עם השנים?

"עשינו כמה פרוייקטים מאוד מעניינים כמו 'שבוע דמוקרטיה', בחנוכה את 'אור במו"ר', יום אמנויות, יום מדעים ועוד הרבה מאוד פרוייקטים שלא היו לפני. גיבשנו צוות הנהלה שאנחנו קוראים לו 'השמינייה' שמוביל את בית הספר. יש כאן עבודת צוות מאוד מרשימה".

הצלחתם לפתור את בעיית האלימות בתיכון?

"אלימות בבית הספר הזה לא קיימת. תחושת המוגנות בבית הספר, על פי כל מבחני המיצ"ב, שוברת כאן כל סקאלה. ילד שנכנס לכאן, למרות גודל בית הספר, תמיד מרגיש כאן מוגן. היתה פה בעיית אלימות שהייתה קשורה לתנועות הנוער. תשעים אחוז ממקרי האלימות כאן נצבעו בצבעים של תנועות הנוער. זה הזוי ואני אפילו לא יודעת להסביר את זה כאשת חינוך. לשמחתי, בעזרת שיתוף פעולה בתוך הקהילה, עם ההורים ותנועות הנוער ואמירה ברורה של בית הספר,  זה טופל. לא חששתי גם להגיש תלונות במשטרה וחטפתי על זה ביקורת. לא חששנו לערב גורמים חיצוניים, לא סגרנו את הדלת ולא טאטאנו מתחת לשטח. כל הורה קיבל מיילים בהם אמרנו ש'היה ככה וככה, שימו לב ותדאגו להיות מעורבים'. גם על זה חטפתי לא פעם, כשהיו מי שאמרו 'מי זאת ששולחת לנו כל הזמן מיילים?'. התפישה שלי היתה 'זה לא שלי - זה של כולנו'. האמירה הזאת הוציאה באופן דרמטי את האלימות מתוך בית הספר. השנה היה לנו אירוע אחד בלבד והוא היה בנובמבר".

כמנהלת תיכון גדול ויוקרתי נתקלת בתופעות של "יתר מעורבות" מצד הורים?

"אני לא יכולה להגיד לך שסבלתי מהתערבות הורית, ממש לא. ואם כן, אז הפניתי את זה חזרה לקהילה. גם בבית הספר הקודם שעבדתי בו, בגני תקווה, עבדתי עם אוכלוסייה דומה. ברגע שהצבנו גבולות ברורים, חד משמעיים גם להורים - ובמקביל יש לי הנהגת הורים יוצאת דופן ויש גם שקיפות מצדי - אז ההורים אתי. ברגע שהם סומכים על המנהל אז הם אתי".

איך את מרגישה לגבי סטיגמת "תיכון הטייסים" שדבקה במו"ר?

"אני חייבת להגיד שזה חבל לי. בבית הספר הזה יש מאה אחוז גיוס לצבא. מקום ראשון בארץ. גיוסי בנות שעושות שירות משמעותי ויוצאות לקצונה. לא אומרים שבגלל שיש לי יותר טייסים אז אני מקום ראשון. אומרים שאני מקום ראשון בגלל השירות המשמעותי שעושים פה. אנחנו גאים לא פחות בשריונרים ובתלמידי תשע כיתות החינוך המיוחד שמתגייסים לצבא. אנחנו מסלילים אותם עד לרמת התפקיד ובזה אני גאה אפילו יותר. כי בסופו של דבר הטייס אולי קיבל מאיתנו שיעורים בפיזיקה, אבל הוא הביא את זה איתו מהבית. את הגנטיקה. אני לא זוקפת את זה לזכותי. אני כן זוקפת לזכותי את תשע כיתות החינוך המיוחד שעושות שירות מלא, את בית הספר שהקדיש שעות רבות בעיצוב מנהיגות בית ספרית וגם בשריונרים לא פחות. אני באה מבית של שריונרים".

את כיתות החינוך המיוחד את ירשת מקודמייך?

"זה משהו שהיה קיים כשהגעתי ואני הרחבתי את זה מאוד. יש פה כיתות תקשורת של ילדים אוטיסטים, יש פה כיתות חינוך מיוחד על רקע רגשי".

שמעת קולות של "למה מכניסים לכאן אוטיסטים"?

"שמעתי, כן. אבל לא הרבה. בסך הכל היום, אני חושבת שכל מי שהוא חלק מקהילת בית הספר מבין כמה זה חשוב. מה גם שתיכון מו"ר היום כבר לא כזה אליטיסטי, הוא מאוד דומה למה שקורה בשאר בתי הספר בעיר. אז יש דימוי אליטיסטי לבית הספר, מעולה. תיכון מו"ר הוא מותג וצריך להישאר כזה. דרך אגב, שבעים אחוז מהתלמידים כבר לא מרעות ומכבים אלא מכל העיר. יש פה אוכלוסייה מצויינת במודיעין".

אז תיכון מו"ר הוא כבר לא בועה אליטיסטית?

"להכיר אוכלוסיות אחרות, כמו ללמוד עם אוכלוסייה אוטיסטית, זה היה עניין שמאוד השקענו בו. עכשיו בחדר ליד מתקיימת שיחה איך עולים בשנה הבאה עוד שלב במסגרת ההכרות עם אוכלוסיות אחרות. ברוב הטיולים השנתיים שלנו יש מפגשים עם אוכלוסיות אחרות כמו ערבים ובדואים. אני חושבת שזו חובתנו המקצועית וחברתית. הייתה לנו השתלמות משותפת לאורך כל השנה עם בית ספר מעין רפא ועין נקובה. אני תמיד מאמינה בכמה שיותר לפתוח, לראות עוד עולם ואנחנו משקיעים בזה המון".

בתי הספר בעיר ומינהל החינוך בעירייה מתגאים בשנים האחרונות בשיעורי הזכאות לבגרות הגבוהים במיוחד של תיכוני העיר. במקביל, לאורך השנים נשמעו גם קולות האומרים שבכדי להגיע אל אותם מספרים מצויינים נזנחו בדרך התלמידים החלשים יותר שהוסללו לכיוונים אחרים בכדי שלא יפגעו בממוצע בית הספר.

"אצלנו זה לא המצב", קובעת בראל. "להיפך. אצלנו אומרים לילד 'תיאבק עוד קצת ותישאר בחמש יחידות', או 'בוא, אני אתן לך תגבורים, שיעורים פרטניים וכל מה שתצטרך'. הנה דוגמה: קח את מקצוע האנגלית. ברוב המקומות לומדים ארבע יחידות תלמידים שהגיעו עד לציון 80 בתעודה בכיתות ט'-י'. אצלנו מ-60 הם כבר מוסללים לחמש יחידות. 70 אחוז מתלמידי בית הספר עושים בסוף חמש יחידות באנגלית. וזה כל כך חשוב, לדעתי אפילו יותר מלימודי מתמטיקה. אנחנו נאבקים על החמש יחידות, גם אם לתלמיד יהיה ציון  או 70 או 65, כי זה חשוב אחר כך ללימודים באקדמיה. וזה יוצא דופן בבית הספר ולא תמצא את זה בהרבה בתי ספר אחרים. הבת שלי, שלומדת בתיכון במרכז הארץ, נאבקה עכשיו להגיע לציון 80 כדי להישאר בחמש יחידות. פשוט נאבקה. למה? היא יכולה לעשות חמש יחידות בלי בעיה גם עם ציון 70".

בתקופת הכהונה שלך הלכתם גם מאוד חזק לכיוון לימודי הסייבר.

"נכון. את הסייבר אנחנו פתחנו. אין לי בעיה להגיד שאני מוכנה לעזור למדינה להכשיר אנשים שיהיו תורמים יותר. ממש לא, אני גאה בזה. ואם הצבא זקוק ללוחמי סייבר אז אני אעזור לזה. מה גם שאם תלמיד שלי יהיה לוחם סייבר אז אחר כך הוא ירוויח משכורת שמנה באזרחות".

מה דעתך על כל שבמודיעין וגם במערכת החינוך שלה יש קצת יותר מדי "אווירה מיליטריסטית"?

"לא רלוונטי מבחינתי. אני בעצמי נגועה בזה. אני באה ממשפחה של אנשי צבא ובעצמי הייתי קצינה ואני גאה בזה. לפעמים מעירים לי על זה אבל זה דבר שאני מאוד גאה בו. מבחינתי זה חוצה כל ויכוח פוליטי או חברתי. אני עדיין מאמינה במקום הזה של הצבא".

לפני כשבועיים, בעקבות מאמרו של איש החינוך רם כהן ממודיעין, פרסמנו כתבה אודות החוסר הכרוני במורים במערכת החינוך בישראל. מספר מנהלי תיכונים במודיעין עימם דיברנו, בעילום שם, סיפרו על התופעה, הקשיים שהיא מעמידה בפניהם והדרכים להתמודדות.

אולי זו העזיבה שלה את מערכת החינוך הממלכתית, אבל בר-אל לא מהססת לומר את דעתה בעניין: "חסרים מורים ואני לא צריכה לומר את זה בעילום שם. תראה, אחד הדברים שאמרו לי כשהגעתי לכאן הוא שיש פה צוות מורים יוצא דופן. וזה נכון, למזלי. עדיין יש כאן מורים יוצאי דופן. נכון שחסרה לי מורה ללשון ונורא קשה לי למצוא אחת. מורים טובים קשה מאוד למצוא. גם כשאנחנו מקבלים מורים אז אחרי שנה אנחנו לא מהססים להוציא אותם אם הם לא עומדים בסטנדרט. אין אצלנו מצב שנשאיר מורים מחוסר ברירה. למשל, אם חסרה מורה למתמטיקה אז צוות מתמטיקה פותח מבערים כבר בינואר ומתחיל לעשות עבודות ריגול ובילוש ומביא לכאן מורים טובים. לשמחתי, בגלל שהתיכון הוא מותג, אז יש לי יתרון ואנשים אוהבים שרשום להם ברזומה שעבדו בתיכון מו"ר".

רגע לפני סיכום, מה לא הספקת או לא הצלחת לעשות בתיכון מו"ר?

"אני חושבת שאנחנו בדרך לפדגוגיה יותר רלוונטית, יותר חדשנית. אנחנו בדרך, אבל ממש עדיין לא שם. פשוט יותר להעמיק את העשייה שעשינו עד עכשיו. בית ספר לא יכול לפצח את זה לבד, הוא צריך איתו את המערכת. אתה יודע מה הקהל הכי שמרני בקבלת שינוי? התלמידים. הם אומרים: 'באימא שלך, תכתיב לי את החומר. אני אלמד למבחן ונסגור את הסיפור'. האוכלוסייה הכי שמרנית לשינויים במערכת החינוך הם התלמידים עצמם. בשביל זה אנחנו צריכים להיות החלוץ. למשל, עשינו כאן 'כיתה הפוכה' במתמטיקה. זה אומר שהילד עושה בעצמו את ההקניה בבית, בעזרת סרטונים והסברים במחשב. כשהוא בא לכיתה אז במקום שהמורה תעשה את ההקניה בעצמה, כאן עושים בשיעור תרגולים. קיבלנו טלפונים מהורים 'מה זה החוצפה הזאת? המורים שותים קפה והתלמידים לומדים לבד?'. הסברנו שזו שיטה אחרת והתעקשנו. יש אצלנו 'כיתה הפוכה' ועוד שיטות חדשניות אחרות. הייתי רוצה להחזיק עוד עשר שנים בתפקיד כדי לראות איך המהפיכה הזאת מתקדמת".

יאיר דנון