על אהבה, קנאה וגזענות
ביבס חינוך 2.8.18
על אהבה, קנאה וגזענות

על אהבה, קנאה וגזענות

אם חשקה נפשכם בהצגה טובה של שקספיר אבל אתם חוששים מכבדות, רוצו ל"אותלו" שעל בימת הקאמרי. עיבוד ומשחק מעולים!

(צילום: רדי רובינשטיין)

לא מעט הפקות בימתיות בארץ התמודדו עם דמותו היצרית של אותלו שברגעי קנאה טרופים "שרף את ביתו עליו". ככל שהזמן עובר השפה השקספרית זקוקה ליותר ויותר תמיכות בעיבוד הטקסט והנגשתו לקהל בשל הפערים הגדלים. בהפקה הנוכחית של הקאמרי עם תרגום מוצלח של אלי ביז'אווי, בימוי נפלא של עירד רובינשטיין ומשחק מעולה של גיבורי המחזה - שקספיר עובר היטב את מבחן ההנגשה ומספק חוויה תיאטרלית שזורמת בקלילות (כן כן), עם קורטוב של הומור, שמאפשר לעכל מחדש את הטרגדיה. בשעתיים וקצת (כולל הפסקה) מפגינים רמי ברוך כיאגו התככן שמסובב את כולם, ועמוס תמם כאותלו הגברי והיצרי, משחק משובח שמצליח לרתק אל הבמה. כל זה קורה על רקע תפאורה מעניינת שכוללת במה מוקפת מים, הממקמת את העלילה באי קפריסין, ואולי אף מרמזת על ונציה מקום מוצאו של אותלו בסיפור האיטלקי המקורי ממנו שאב שייקספיר את ההשראה.  

סיפור העלילה רווית היצרים והתככים נפתח בפרולוג של יאגו, לוחם ותיק, ממורמר וקנאי שנחוש בדעתו לנקום בגנרל הבכיר אותלו (גבר שחור) על הצלחתו למרות היותו גבר שחור, ועל כך שהוא, שנתן את כולו למען המדינה, נבעט החוצה בשל גילו המתבגר. הנישואים המעורבים של אותלו עם אהובתו דסדמונה, לבנת העור, מעוררים התנגדות מצד אביה ומעוררים קנאה גדולה בקרב סובביו. יאגו, שלישו הצבאי, זורע במוחו של אותלו תסריט שקרי ועקבי המציג את אשתו כבוגדת, כמי שמנהלת רומן עם קאסיו, קצין צעיר הנאמן לאותלו. הגנרל נופל בפח, ונטרף מקנאה הגורמת לו לרצוח את אהובתו. כשהוא מגלה שהכל מזימה שקרית וזדונית הוא שולח יד בנפשו.

המחזה נוגע בנושאים עכשוויים ואנושיים כמו בגידות, אהבות, תככים, קנאה עיוורת, תשוקות, יצרים ואף גזענות. אותלו המורי (כינוי המיוחס לבני המגרב, יוצאי האיסלאם הצפון –אפריקאי), שעל מוצאו האתני נוהלו ויכוחים רבים, וברוב המחזות הוצג איש שחור כפי ששייקספיר הציג אותו מילולית, מגולם על ידי עמוס תמם, המציג דמות של גבר כריזמטי, רומנטי וחם מזג, שמזגזג עם המבטא הצפון אפריקאי שלו ושברגעי קנאה וחרון יוצאים לו החית והעין. הדרך הזאת שמבטאת את הזרות והתסכול שלו, לא תמיד אמינה (בגלל החוסר עקביות) והופכת את הרגע לפארודיה.  דבר דומה קורה בסצנת הסיום, בה אותלו דוקר עצמו שוב ושוב בסכין מתקפלת מפלסטיק, ומותח את הרגע הדרמטי עד לפתרון אחר, שקורץ ומשעשע, אבל גם ממחיש את נצחונו של יאגו. הסוף הזה מזכיר שהטרגדיה מתרחשת בסופו של דבר בתיאטרון, ושולחת את הקהל שבא להנות עם חיוך קל. אהבתי!

אין ספק שתמם, שהולך ומחזק את מעמדו כשחקן ראוי ומוביל, מצליח ליצור דמות חזקה, סוחפת וכריזמטית, שיש בה רכות לצד נוקשות וטירוף הדעת. הוא נותן את כולו בהבעות פנים ובתנועות גוף שמעבירות את הלך רוחו. הוא כובש!

ונעבור ליאגו: רמי ברוך הנפלא! בלעדיו קשה לדמיין את יאגו המקשיש והתחמן שמצליח להתל בכולם וליצור דמות זדונית ושטנית המונעת מרגשות של קנאה ונקמה וגזענות הגורמים לה לפעול ברוע.  

עוד בין השחקנים שעושים עבודה טובה: אביגיל הררי כדסדמונה היפה, התמימה והשברירית, שמקבלת במחזה הזה ביטוי רב יותר מהמחזה המקורי, ויש לה גם אמירה ואישיות משלה, ושרה פון שוורצה כאשתו של יאגו, דמות עסיסית, נשית וגם גברית, אחת שהולכת עם האמת שלה עד הסוף.

התפאורה המצויינת והמקורית כוללת כאמור בריכת מים המקיפה את הבמה, ומשמשת  בין היתר לסצנת מחול אירוטית מדהימה, ולזירת מוות; וגם קיר שמתקרב ומתרחק עם דלתות נפתחות  - כשבאחת הסצנות החזקות תלויה עליו מיטת המוות של דסדמונה. מרשים מאוד גם משחקי האור והצל על הקיר שעליו תלוי ראש פר וצל קרניו מעטרים את השחקנים.

שורה תחתונה: אם כבר שייקספיר, אז לכו על הגרסה הזאת שמצליחה להוציא מהטרגדיה האלמותית של שייקספיר את המיטב בדרך עכשווית ומהנה.     

אותלו

מאת: ויליאם שקספיר, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין, שחקנים: עמוס תמם, נדב אסולין, רמי ברוך, שלומי ברטונוב, ירדן ברכה, שגיא הלפרין, אביגיל הררי, טל וייס, יגאל זקס, שרה פון שוורצה/אנדריאה שוורץ. הפקה: תיאטרון הקאמרי.

יאיר דנון