(newsדיור מוגן 10.7.19
"ירדתי מהמטוס ונישקתי את האדמה"

"ירדתי מהמטוס ונישקתי את האדמה"

ארבעים שנה עברו מאז ישעיהו צ'אנה הגיע מאתיופיה ושמע ברחוב את הצעקות "כושי, כושי" • תושב שכונת המגינים שהגיע לכאן אפילו לפני "מבצע משה" המוקדם, נרתם בעצמו להעלאת יהודי ארצו ואחראי אישית להגעת אלפים מהם לישראל

אם תשאלו כל אדם ברחוב מתי התחילה עליית יהודי אתיופיה, קרוב לוודאי שזה יזכור את העלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים שנקרא "מבצע שלמה".  מרחיקי הלכת שביניהם יזכרו את העלייה הראשונה במסגרת "מבצע משה" כבר בשנות השמונים.

אולם מסתבר כי לעליית יהדות אתיופיה היו שורשים מוקדמים יותר, כאלה שלא מוכרים לציבור הישראלי כמעט בכלל. מי שיכול לשפוך אור על אותו זיכרון היסטורי והיה אחד מראשוני יהודי אתיופיה שעלו לישראל, מתגורר בשכונת המגינים במודיעין.

ישעיהו צ'אנה הגיע לישראל כבר בשנת 1974, כמעט עשור לפני תחילת גל העלייה של יהודי אתיופיה לאחר אלפי שנות גלות. לא רק זאת, הוא גם פעל בשירות המוסד במהלך שנות השמונים, כאשר היה אחראי על הבאת יהודי הארץ האפריקנית אל מתחם סודי בסודן השכנה, שם הם ראו לראשונה בחייהם מטוס, ועוד כזה שלקח אותם אל הארץ עליה חלמו אבות אבותיהם.

צ'אנה, גימלאי בן 68, נשוי ואב לחמישה ילדים ותשעה נכדים. נולד וגדל בכפר בפאתי העיר גונדר בצפון אתיופיה. "האמת שאז גונדר הייתה במצב טוב יותר מאשר עכשיו", הוא מספר. "בשנים האחרונות התחילו לפתח את המדינה, אבל עד אז לא היו כבישים לכל מקום. היינו חקלאים ואני עבדתי כרועה צאן. אנחנו היהודים גרנו בכפר משלנו ולא התערבבנו עם הנוצרים. כולנו עסקנו בחקלאות ועבודות יד. היינו בסדר, החזקנו ככה 2,500 שנה".

ובכל אותן שנים אתה גדל על החלום על ירושלים וישראל?

"אני לא יודע מתי בדיוק ידעתי שאני שייך לעם ישראל. זה היה בדם שלנו. כשהיינו קטנים היה אסור לנו ללכת לשבת במסעדות של נוצרים, אפילו מים היה אסור לנו לשתות שם. יותר מזה - כשאבא שלי היה ילד והם היו משחקים עם הילדים הנוצרים, בערב כשחזרו הכריחו אותם ההורים לשטוף את עצמם מחשש שנגעו בנוצרים. עד כדי כך הקפידו. בדור שלי זה כבר היה פחות, אבל ככה זה היה. זה מראה עד כמה העדה האתיופית הייתה חזקה באמונה. תמיד האמינו שיחזרו הביתה לירושלים. זאת הייתה התפילה. הייתה לי סבתא שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל את התנ"ך היא ידעה בעל פה. כל הזמן היא הייתה מספרת לי על ירושלים".

באותן שנים כלל לא היה מדובר הרעיון שיצא מאוחר יותר לפועל להעלות את עשרות אלפי יהודי אתיופיה לישראל. יותר מכך, מדינת ישראל אפילו עוד לא הכירה ביהדותם. את דרכו לישראל החל צ'אנה בעקבות מפגש מקרי עם בחור אמריקני צעיר, אותו צ'אנה וחברו הדריכו בביקורו במדינה האפריקנית. "באותם ימים התחילה עלייה אי-לגאלית לישראל של צעירים מאתיופיה, התחלנו להתגנב לישראל כמו העובדים הזרים. באונייה, באשרת תייר וכולי. אני חשבתי לעצמי איך אגיע לישראל. באותה תקופה היו מגיעים לאתיופיה תיירים ואותו אמריקאי רצה להודות לנו בסוף הביקור שלו ושאל מה הוא יכול לעשות בשבילנו. אמרנו לו שאנחנו רוצים להגיע לירושלים".

אותו צעיר יהודי-אמריקני חזר לביתו ובעזרת אמו גייס את הכסף הדרוש לטובת מסעו של צ'אנה לארץ הקודש. "הוא שלח לנו את הכסף לכרטיס ואמר לנו להגיע לעיר הבירה, שהייתה רחוקה מאיתנו יותר מ-700 קילומטר, שם נצטרך להוציא דרכון".

ההורים שלך לא התנגדו שתקום ותלך?

"לא, מה פתאום. סבתא שלי שמעה על זה ועשתה 'קולולולו'. מבחינת ההורים שלי זה היה החלום. זה כאילו זכיתי במפעל הפיס. כל ילד אתיופי חלם על ירושלים".

כאן החלה דרכו של צ'אנה בן ה-22 לישראל, כאשר הוא בכלל לא יודע אם מדינת ישראל תקבל אותו. לאחר נסיעה בת יומיים באוטובוס הוא הגיעה לבירה אדיס אבבה ושהה בה כשנה עד שהצליח להוציא דרכון. לבסוף הגיע היום המיוחל וצ'אנה, רועה הצאן שמימיו לא יצא מאתיופיה, עלה על המטוס ולאחר עצירת ביניים ברומא הגיע לישראל. "ירדתי מהמטוס של אל על בישראל ונישקתי את האדמה. אנשים הסתכלו עלי ולא הבינו מה אני עושה".

אותו צעיר אמריקני שגייס עבור צ'אנה את הכסף לכרטיס הטיסה לישראל, הגדיל עוד יותר ודאג לאיש קשר שיחכה לצעיר האתיופי עם נחיתתו בנתב"ג. "הייתי המום, מי זה הבן אדם הזה? הוא לקח אותי לתל אביב לאיזה משרד, הכין לי קפה ושאל אותי למה באתי לישראל? עניתי לו שאני יהודי והוא השיב שאנחנו לא יהודים".

למחרת שב אותו איש קשר והציע לצ'אנה שתי אופציות: או שיילך לגור בקיבוץ או שיצטרף אל עוד כמה צעירים אתיופים כמוהו לעבוד במפעל בבאר שבע. "הגעתי לבאר שבע בשנת 1974. השכירו לנו בית והסבירו לנו שאנחנו לא יהודים והמדינה לא מכירה בנו. למרות זאת המפעל העסיק אותנו וגם דאג לנו ללימודים. במשרד הקליטה לא הכירו בנו ואנחנו, שהיינו בערך שישים איש, התחלנו להיאבק ועשינו הפגנות. הלכנו גם אל מנחם בגין, שאז היה באופוזיציה. הוא ענה לנו 'אל תדאגו, בסוף הכל יהיה בסדר".

במהלך השנים הבאות קיבל צ'אנה לבסוף אזרחות ישראלית. כמה חודשים לאחר מכן התגייס  לצה"ל, התחתן עם ישראלית שהוריה הגיעו מהודו ("אבא שלה חשש בהתחלה אבל גם אמר לי 'אל תתייאש, גם לנו היו קשיים כשעלינו'") והחל לעבוד בתעשייה האווירית.

איך התייחסו אליכם באותה תקופה?

"היו צועקים לנו ברחוב 'כושי, כושי'. אני מסתכל איך מתייחסים היום לעובדים הזרים ואני המום. רק בשנת 1977 כשבגין עלה לשלטון הדברים השתנו כשהוא אמר בכנסת שהמשימה הראשונה של ממשלת הליכוד היא להביא את האחים מאתיופיה. היה קשה בשנים הראשונות, אבל אף פעם לא התחרטתי שבאת לישראל".

לאחר הכרזתו של בגין ובמהלך השנים שלאחר מכן, החלו במוסד לתכנן את מבצע העלאת יהודי אתיופיה. באותה תקופה צא'נה כבר היה נשוי ואב לבת ראשונה כאשר קיבל פנייה מאנשי המוסד. "עליית יהודי אתיופיה נעשתה בכמה דרכים: דרך אדיס אבבה, קניה, העלאת ילדי בית היתומים באתיופיה ודרך סודן", הוא מבהיר.

בשנת 1983 נחת צ'אנה באתיופיה במסווה של ביקור משפחתי. "אנשי הביטחון האתיופי ישר עצרו אותי. לא אשכח  איך הוא אמר לי בשדה התעופה 'הלכת שחור, חזרת לבן'. אחרי יום במעצר הם גירוש אותי מאתיופיה ורק בהתערבות משרד החוץ חזרתי לשם אחרי כמה ימים. מבחינת האתיופים הייתי בוגד".

בסופו של דבר הצליח צ'אנה להגיע למשימתו העיקרית: ארגון יהודי הכפרים לעלייה לישראל. הדרך אל הארץ עליה חלמו עברה דרך אתר נופש נטוש בשטח סודן השכנה, אליו הגיעו מטוסי ההרקולס של צה"ל תחת מעטה חשאיות כבד. "כל הפעילות שלנו הייתה סודית. באותה תקופה היה זרם פליטים עצום מאתיופיה לסודן, מה שסייע לנו להסוות את היהודים כפליטים. אני ארגנתי אותם והדרכתי אותם מה הם צריכים לעשות".

כך במשך תקופה ארוכה זרם נחיל של אלפי יהודים מרחבי המדינה אל הגבול עם סודן. "מתוך כל הפליטים האתיופים שהגיעו לסודן מיינו 16 אלף יהודים. הרבה מאוד נרצחו ונשדדו בדרך לסודן. ארגנו חולייה מטעמנו, חבר'ה שידעו גם קצת אנגלית, והם אספו את היהודים שהגיעו. בכל פעם שהצטברו 300-400 יהודים התחיל מבצע. הרקולס היה יורד ונוחת במיקום הסודי ותוך 12 דקות הוא כבר היה ממריא עמוס ביהודים. היינו עושים את המבצעים האלה בימי שישי, בגלל שזה יום המנוחה של הסודנים המוסלמים. ברגע שהמטוס היה נוחת היינו זורקים אותם פנימה לבטן המטוס, ממש תופסים בידיים וזורקים. היינו קושרים אותם אחד לשני כדי שלא יעופו ברוח של מנועי המטוסים. אחר כך היינו מנקים הכל ומשאירים את המקום כאילו כלום לא קרה".

כמה היית קרוב להיתפס?

"לי היה מזל ולא תפסו אותי, אבל זה היה קשה. היו עובדים שלנו שנתפסו. אף פעם לא היו לנו תקלות מעבר לזה. הרדאר של הסודנים לא קלט את המטוסים".

כמה זמן עשית את זה?

"במשך תקופה ארוכה, קרוב לעשר שנים, הייתי ממריא וחוזר. כל פעם לתקופה של כמה שבועות או חודשים. עד היום הבן שלי לא סולח לי על זה שנעדרתי כל הזמן. בעבודה שלי לא ידעו על זה, היינו מספרים להם שאני יוצא למילואים. פעם אחת באתי להמריא לעוד מבצע באתיופיה ובמטוס אתי הייתה משלחת של אנשי התעשייה האווירית. אפילו אחת מהן ישבה לידי כל הטיסה, כך שהייתי צריך להיות עם כובע ומשקפי שמש גדולים ובמשך כל הטיסה התחבאתי מאחורי עיתון. כשחזרתי לעבודה היא שאלה אותי אם יכול להיות שיש לי אח תאום".

על אותה פעילות ארוכת שנים זכה צ'אנה בתעודת הוקרה בטקס שערך המוסד, לאחר שבסופו של דבר מגיעה יהדות אתיופיה לישראל כמעט במלואה. יותר משלושה עשורים מאז שהחל את דרכו לישראל, כשילדיו ונכדיו כבר ישראלים לכל דבר, הוא מביט באופטימיות יחסית על קליטת אותה עלייה בישראל. גם בצל מחאת האתיופים שהתפרצה בעוצמה בשנים האחרונות.

"הבן שלי, שהוא טכנאי מחשבים, מדבר אתי על האפליה שיש פה בין האתיופים לישראלים. אני זוכר דברים כאלה שגם אני חוויתי בעבר, שקודם מישהו אחר במקומי רק בגלל שאני אתיופי, אבל אני חושב שהמצב היום טוב. יש לנו חברת כנסת, רופאים, מפקדים. לילדים ולנכדים שלי נשאר משהו מהתרבות האתיופית, אבל זה מעורבב עם התרבות הישראלית".

מכללת די בי איי