(new)ויצו 10.12.19
שרת חוץ במשרה מלאה

שרת חוץ במשרה מלאה

האמנית שירלי סיגל מלפיד מסתובבת בעולם ופוגשת את כל המלחמות הפוליטיות, מכל כיוון אפשרי • בבוקר הנשיא טראמפ גורם לביטול שותפות שלה עם אמנית איראנית • בצהרים היא מוצאת את עצמה לבד מול אנשי BDS • ובערב היא מתחילה שיתוף פעולה עם אמן פקיסטני שחי במפרץ ושומר על זהות סודית כדי שלא ייסתבך

בשנתיים האחרונות מסתובבת הציירת שירלי סיגל מלפיד ברחבי העולם, במה שנראה כמו יוזמת שלום וקירוב לבבות פרטית משלה.

זה התחיל בחיבור עם אמנית איראנית כאשר השתיים היו שכנות לקיר בתערוכה בניו יורק, המשיך בתערוכה משותפת לשתיהן שהוצגה בכמה מדינות בעולם וכעת היא ממשיכה בחיבור נוסף ולא מובן מאליו עם אמן פקיסטני החי במדינות המפרץ הפרסי. בין לבין היא גם מספיקה להוציא נבחרת ציירים מקומית בגילאי הנוער לתחרויות ציור בחו"ל ועל הדרך גם להסתבך עם תנועת ה-BDS הקוראת לחרם על ישראל.

בימים אלו נקטעה עבודתן המשותפת של סיגל והאירנית, באשמתו הישירה של לא אחר מנשיא ארצות הברית. "הדבר הראשון שטראמפ עשה לאחר שהוא נבחר היה להוציא הוראה שתושבי מדינות מוסלמיות שיוצאים מארצות הברית לא יוכלו לחזור אליה", מספרת סיגל. "היינו שתינו בטורונטו וכשהיא חזרה לניו יורק היא עוכבה בשדה התעופה. שם בעצם הבנו שהיא לא יכולה להמשיך לצאת מארצות הברית והשותפות בינינו נגמרה. התחלתי לחפש אמנית נוספת שתעבוד אתי ונוצר חיבור עם איראנית אחרת והצגנו יחד תערוכה בלונדון ובאמסטרדם".

בתערוכה באמסטרדם פגשה סיגל לראשונה באופן אישי את דרכי הפעולה של אנשי ארגון ה-BDS, ביניהם גם אנשי אקדמיה ישראלים. "זה היה כנס של אמנות אקטיביסטית-חברתית. זה נראה כמו כנס רגיל אבל בפועל מה שקרה הוא שבפתיחת הכנס עלתה לבמה המארגנת ואמרה שלפני שנתחיל צריך לעשות הצבעה לגבי האם מותר להראות כאן אמנות ישראלית, משום שהיא ממומנת על ידי ממשלת ישראל".

זה הגיע לך בהפתעה?

"קיבלו אותנו לכנס והכל היה מסודר. בלילה שלפני התחילו להגיע אלי מיילים מזעזעים שהגיעו מיו"ר הכנס, אמריקנית שחיה באמסטרדם. היא שאלה האם אנחנו עומדים בתקני ה-BDS וכולי. זה היה נורא. לא ידעתי מה לעשות, אם ללכת לכנס או לא. התייעצתי עם אנשי השגרירות ובסוף עליתי להרצות בכנס, כשבקהל ישבו אנשי ה-BDS עם כאפיות. הם נתנו הרצאות מאוד-מאוד קשות נגד ישראל ואף אחד לא קם ואמר מילה בעד ישראל. היו מרצים מאוניברסיטאות בארץ שנתנו הרצאות מזעזעות נגד ישראל. ההרצאות של אנשי האקדמיה הישראלים היו יותר גרועות מאלו של אנשי ה-BDS. הם סיפרו איך המדינה שלנו רוצחת פלסטינים, איך אלאור אזריה בכלל לא ישב בכלא, שפלסטין הולכת ומצטמקת ועוד ועוד".

וכשאת יושבת בקהל ושומעת את הדברים, לא התחשק לך לקום ולמחות?

"זה נשמע נורא קל כשמדברים על זה מהארץ, אבל שם אתה מרגיש נורא חשוף ונורא לבד. אתה לא יודע איך יגיבו כלפיך וזה שהרציתי מולם היה מאוד קשה. בבוקר לפני הכנס נפגשתי עם אנשי השגרירות והנחו אותי איך להתמודד עם שאלות כאלו. הם הסבירו לי שכאשר מישהו נעמד לשאול שאלה שנמשכת חמש דקות, הוא בעצם לא שואל אלא נושא נאום. וזה מה שהיה שם. הם כל הזמן דיברו על אלאור אזריה והכיבוש והרצח של העם הפלסטיני, כשהפרויקט שלי בעצם מדבר על שלום ועל איחוד ודו שיח".

הרגשת שבכל זאת הצלחת להעביר איזו נקודה משלך לגבי ישראל?

"כן, נתתי את ההרצאה במלואה ואף אחד לא הפריע. היו כאלה שבאו אחר כך והתעניינו לגבי הפרויקט שלי ובסוף הכנס הוזמנתי לכנס נוסף בברטיסלבה, כנס של אקטיביסטים הפועלים לשינוי חברתי בכל מיני תחומים. בכלל, מהניסיון שלי בכנסים ותערוכות במזרח אירופה, לא נתקלתי מעולם מדברים כאלה. גם שם יש הרבה מוסלמים, אבל הם אחרים מאלו של מערב אירופה. מסתבר שאפשר גם אחרת".

איך שומרים על איפוק מול הכפשות כאלו?

"אתה לא עונה כי לא באתי לריב, באתי להעביר את המסר שלי ושל התערוכה שלי. אם כל הזמן אכנס לאותה פינה אז לא עשיתי כלום. אז לא, אני רוצה לדבר אומנות כגשר של שלום ולא כמקור למריבה. סיפרתי להם על החיבור עם האיראנית ואיך הצלחנו לעבוד יחד מול כל המכשולים".

כאמור, באחרונה יצרה סיגל חיבור מפתיע נוסף, הפעם עם אמן פקיסטני. "הוא פליט שחי בעומן במפרץ הפרסי. אנחנו יוצרים כעת תערוכה יחד שבה ניצור דיוקנאות משותפים של שנינו יחד. אותה אוצרת בניו יורק שאצרה את התערוכה הראשונה בה הכרתי את האמנית האיראנית, אמרה לי שהיא חושבת שאנחנו צריכים לעשות פרויקט משותף".

ספרי מעט על אותו אמן פקיסטני?

"הוא הסביר לי שישראל ופקיסטן הן שתי המדינות היחידות בעולם שנוצרו מתוך צורך דתי. ישראל היא מדינת היהודים ופקיסטן נוצרה עבור מוסלמים כשהופרדה מהודו ההינדית והיו שם מעשי רצח נוראים על רקע דת. הם עדיין מדברים על זה ועל הסיפורים מאותם ימים, על רכבות שהיו מגיעות ליעד מלאות בגופות של מוסלמים.  אני לא יודעת בדיוק מתי ולמה הוא עזב את פקיסטן אבל הוא חי כעת בעומן. הוא הומוסקסואל, נשוי לאישה ויש לו שתי בנות".

איך הוא הגיב לרעיון לעבוד עם ישראלית?

"הוא אמר לי שהוא שומע את הדיווחים על ישראל ועל כל מה שקורה פה באזור והוא מתלבט אם לעבוד עם ישראלית. היה קשה לו עם זה שאני ישראלית. הוא הלך להתייעץ עם אשתו, שגם היא מוסלמית, והיא אמרה לו שדווקא בגלל איך שהוא מרגיש הוא צריך לעשות אתי את הפרויקט הזה".

ומה את עונה לו כשהוא מספר שקשה לו עם הישראליות שלך?

"אמרתי לו שהוא צריך לדעת שמה שהוא שומע בחדשות אף פעם לא משקף את המציאות באמת בשטח. שלכל סכסוך יש שני צדדים. אם הוא שומע על נפגעים בצד אחד, אז הוא צריך לדעת שישנם נפגעים גם בצד השני. הסברתי לו שלהיות ישראלי זה להיות אמא של חייל ששולחת את הילד שלה ללחימה, זה לגדול במקום בו אתה רץ למקלט או חושש מפיגועי טרור. אחרי השיחה הזאת הכל הלך חלק ועכשיו אנחנו מתקדמים כל יום. זה מראה שאמנות יכולה ליצור גשר".

מכללת די בי איי