מחלקים
החופש להיות מי שאתה

החופש להיות מי שאתה

הערב היא תשתתף באירוע הגאווה הראשון של מודיעין  אותו ארגנה ותיזכר בילדותה בביה"ס הדמוקרטי, כשעוד הגדירה את עצמה כביסקסואלית ולא מצאה בית בקהילת הלהט"ב של אז • השבוע – אחרי שחצתה את הקווים והפכה ללסבית מוצהרת – אורון רעני משילת משתפת לראשונה בטראומת האונס ששינתה את גורלה • ומגלה כיצד רגע לפני החתונה עם גבר החליטה לבטל הכל

ביום חמישי השבוע יקיימו חברי הדור הצעיר של הקהילה הגאה במודיעין אירוע גאווה ברחבת הירידים בקניון עזריאלי. מלבד ההופעות (רותם בר אור מההרכב המצליח ANGLECY), דוכני ההסברה ואווירת ההפנינג, תבטא התעקשות המארגנים על קיום האירוע (למרות שלא זכו לרוח גבית מכמעט אף גורם בעיר) גם את הצורך העמוק שלהם להתייצב במרכז העיר כדי להפגין נוכחות. כל זאת במקביל לסערה על רקע חוק הפונדקאות והטענות לאפליית קהילת הלהט"ב.

מי שלוקחת חלק פעיל בארגון אירוע הגאווה היא אורון רעני ממושב שילת, שהסכימה השבוע לשתף אותנו בסיפורה האישי, זה שמדגיש באופן ברור ביותר את חשיבות קיום האירוע לטעמה.

היא בת 27, מאפרת מקצועית וסייעת בגן ניצנים במודיעין, במקביל לעבודתה כמדריכה בארגון הנוער הגאה איגי בשוהם. היא גדלה במושב שילת, נכדה למייסדי המושב משנות השבעים, שזוכרת את עצמה כבר בגיל 12 מתרוצצת ברחבי בית הספר הדמוקרטי במודיעין ומכריזה רשמית "אני נמשכת גם לבנות".

"עד לפני קצת יותר משנה חייתי עם בן זוג בקיבוץ", היא מספרת. "היינו יחד חמש שנים, מאורסים והכל היה מוכן לחתונה. השמלה עד עכשיו עדיין אצלי בארון. ואז אני מבינה שמשהו בי מעורער. תמיד ידעתי שאני נמשכת גם לנשים, כבר מגיל 12".

לפני שנשאל איך זה נגמר - איך קיבלה הסביבה את ההכרזה הזאת שלך בגיל כל כך צעיר?

"שם קיבלו את זה בסדר. הייתי הילדה המוזרה שכל הזמן עושה דברים משוגעים. בגיל 14-15 גיליתי שיש איגי במודיעין, אבל כל מי שהכרתי מהחניכים שהולך לשם ודיברתי איתו ואמרתי שאני ביסקסואלית ולא לסבית, אמר לי שאני מבולבלת ושאין לי למה להגיע לשם. אז זה לא היה נחשב לחלק מהקהילה הלהט"בית. לא שזה לא היה נכון שהייתי מבולבלת, אחר כך חייתי כסטרייטית המון שנים והיום הגעתי לתובנות אחרות".

איך בכלל יודעים בגיל כזה להגדיר את עצמך?

"אני יכולה להגיד שמהסתכלות על בני אדם שכבר מגיל צעיר אפשר לזהות משיכה שלא חייבת להיות מינית. פתאום אתה מתרגש יותר מלהיות בחברת אנשים מסויימים וכולי. הרבה אנשים שאני מכירה יודעו כבר בגילאים כאלה מי יותר מעניין אותם ולמי רוצים להתקרב. אני הייתי אז 'טום בוי' ורציתי להסתובב רק עם הבנים. על הבנות הסתכלתי בעין אחרת, גם אם לא באמת קלטתי את זה".

ואיך זה מרגיש להיות שונה מכולם בגיל כזה?

"אתה מנסה לא להיות כזה. תמיד הייתי חייבת להיות שונה. אם זה במראה או בהתנהגות. אבל מזה היה לי פחד. להכיר בנות, להתחיל להיות חלק מזה... נרתעתי. תמיד אמרתי שאני לא יכולה להיות עם אישה. זה היה נראה לי משהו בלתי מושג. היו מעט התנסויות עם בנות, אבל אחר כך חייתי הרבה שנים כסטרייטית".

כאמור, מאז גיל הנעורים הצעיר הדחיקה אורון את נטייתה המינית. זה קרה גם על רקע חוויה טראומטית שחוותה כשהייתה בת 14, לאחר שעברה לדבריה אונס בידי שני גברים. "אחד מהם התחלתי להכיר, לא הכרות עמוקה. הם פשוט ניצלו את הסיטואציה".

איך נראה גיל הנעורים אחרי דבר כזה?

"הייתי מופרעת לחלוטין, פורקת עול. ונורא מנסה לשחזר את זה אחר כך בהיכרויות עם גברים. יש משהו בפוסט טראומה שגורם לבנאדם לנבור בפצע, לעומק. שם אני יכולה להגיד שעשיתי את התפנית להישען כל הזמן על גברים. אני מכירה עוד נשים כמוני שפשוט נכנסו ללופ הזה. המון מערכות יחסים לא בריאות והמון שנים של פגיעה עצמית. בן הזוג שהייתי אמורה להתחתן איתו היה סוג של ריפוי עבורי לכל המצב הזה. בחמש השנים האלה, בהן נלחמנו על הזוגיות הזאת, הוא עשה לי תיקון אמיתי לגבי כל התפיסות שלי על עצמי, על איך מגיע לי שיתיחחסו אלי ועד לאיך אמורה להיראות מערכת יחסים. למדתי שם מה זה אומר להיות אני בלי כל החרא ששמתי על עצמי".

איך נראה הרגע בו את מבינה שאת לא הולכת להתחתן עם גבר?

"הכל כבר היה מוכן לחתונה ואז התחלתי להיכנס לאתרי הכרויות של נשים. תמיד זכרתי את המשיכה שלי לנשים. בהתחלה זה בקטע של 'פעם אחרונה להתנסות לפני שאני מתחתנת'. ואז התחילה הבנה שזה יותר מזה, שיש פה משהו מעבר שאני חייבת לבחון אותו".

ואז את מיישמת את התובנה הזאת?

"כן. הכרתי מישהי שמהרגע שראיתי אותה הלב שלי, הגוף שלי, הכל כבר לא היה שם. כל התובנות התחילו לצוף. ביום שנפגשנו הייתי פה באזור מודיעין כי איפרתי בצילומים של סרט. היא הייתה ירושלמית וקבענו להיפגש כאן. מאותו רגע לא הייתה דרך חזרה".

ועם זה את חוזרת אליו הביתה?

"לא חזרתי אליו הביתה. במשך שבוע תירצתי לו כל מיני תירוצים למה אני נשארת בשילת אצל אמא שלי. שיקרתי המון בשבוע הזה. ידעתי שאני כבר לא יכולה להישאר איפה שאני נמצאת. ידעתי שאני לא במקום הנכון שלי, גם אם לא נתתי לזה עדיין שם. אחר כך הגעתי אליו הביתה ואמרתי לו 'אני מצטערת, התאהבתי באישה'".

מה קורה לו כשאת אומרת את זה?

"חרדת נטישה מטורפת. גם לי. שנינו היינו במצב הזה. אחרי יומיים כבר הייתה הבנה מוחלטת שאני עוזבת. היה פחד היסטרי לגבי זה שאני עומדת לעזוב, אבל זה פשוט צף. לקחנו פסק זמן לשבוע, נסעתי לאמא ואחר כך כשהוא התקשר הוא כבר הבין שאני לא חוזרת. מבחינתו בגדתי בו. הוא איש מאוד רגיש ולא גבר טיפוסי. הוא ידע שאני נמשכת לנשים ובתקופה מסויימת אפילו עלה הרעיון שאולי אני כן יכולה לשכב עם נשים במקביל לזוגיות איתו, אבל זה לא מומש וההדחקה נמשכה".

באותו רגע ניתק הקשר בין אורון לארוס שלה. "מצד אחד הייתה הקלה מאוד גדולה ומצד שני קושי כי איבדתי אדם שאני מאוד אוהבת. הוא היה החבר הכי טוב שלי בכל העולם הזה, גדלתי איתו והוא נתן לי כל כך הרבה. אני מוקירה לו תודה על כל רגע".

יש לך תחושת אשמה?

"המון. זה כאילו הולכתי אותו שולל. אבל לומר כך זה כאילו הייתי בידיעה ולא בהדחקה. היום הוא עם בת זוג, הוא בסדר ועבר את זה בשלום. גם אם יש לו את השריטות שלו מזה. אני נכנסתי למערכת יחסים עם הבחורה הזאת".

איך נראית מערכת יחסים ראשונה עם אישה?

"זה היה מדהים. הרגשתי מאוד מאוד שלמה פתאום. משהו שם היה אמיתי, הייתי נוכחת וזה דבר שתמיד חסר לי בתוך מערכות יחסים. עם גברים הייתי יכולה להיות איפשהו על התקרה, לנתק את עצמי פיזית מהגוף שלי. כמו שעוברים באונס. איתה זה היה שלם. להיות גם במריבות ובקשיים. תקופה כזאת גם מסובכת מכל מיני סיבות אבל זה לא השפיע על הקשר. אחרי כמה חודשים זה נגמר מתוך הכרח של נסיבות".

כשאת חושבת על העתיד, את יכולה לדמיין שוב זוגיות ארוכה עם גבר?

"לא. אחרי מערכת היחסים איתה אמרתי לאמא שלי ולאחרים שנראה לי שאני לסבית ושלא רואה את עצמי שוב עם גבר. אחרי שנפרדנו זאת כבר הייתה תובנה שאין לי טעם להיות שם כי זו לא מי שאני. עכשיו אני שלמה וטוב לי, אז אין צורך".

איך את מגדירה את עצמך היום?

"כיום אני מגדירה את עצמי כלסבית. זה סוג של סגירת מעגל. מהרגע שהגדרתי את עצמי ירדתי עשרים קילו, בלי שום מאמץ. רק מזה שאין לי יותר אכילה רגשית. זה מטורף. אין לי יותר צורך בארון. כל המשקל הזה היה ארון מאוד כבד שסחבתי על הגב במשך שנים. בשיא שלי הייתי מאה ועשרה קילו, היום אני שוקלת שישים קילו. ואני אוכלת הכל, הכל. שנים חבטתי בעצמי על כל שוקולד שהכנסתי לפה. היום לא אכפת לי מכלום, אני פשוט אוכלת".

אילו תגובות קיבלת מהסביבה שלך כשביטלת את החתונה ועברת לצד השני?

"המון תגובות של 'את אמיצה'. המון אמירות כאלו ואני לא ראיתי את זה כאומץ. עד היום קשה לי עם האמירה הזאת. לא הרגשתי אמיצה אלא די פחדנית. גם כי עשיתי את זה עם כל כך הרבה חרדות כך שהאומץ לא ממש היה שם. מדי פעם אני שומעת שזה יעבור לי וכל מיני גברים אומרים לי שאם אהיה איתם זה יעבור לי. זה חוזר על עצמו כל כך הרבה. יש גברים שממש בטוחים שאם פעם הייתי עם גברים, אז זאת מי שאני ועד עכשיו פשוט לא הייתי עם הגבר הנכון. בסדר, שוין. לא יצא לי להיפגש עם להט"בופוביה גלוייה במעגל הקרוב שלי".

אם כבר הגענו ללהט"בופוביה, למה בעצם צריך את האירוע במודיעין?

"המצב אמנם שונה ממה שהיה בתקופת הנעורים שלי, אבל עדיין הקללות הנפוצות בבתי הספר הן 'הומו' ו'קוקסינל'. השיח הלהט"בי במערכות החינוך הוא לא מדהים ולא מקבל מספיק מקום, שזה אוטומטית גורם לך לשמור את זה בסוד. גם זה שאין מספיק תגובות מצד המבוגרים לשיח כזה זאת בעיה. עדיין יש פחד לנוער לצאת מהארון, פחד מתגובות החברה והמשפחה".

איזה קשיים את צופה שיעמדו בפניך בעתיד בגלל הבחירה שלך?

"היום אני רואה בעיקר את הקשיים החוקתיים. לאישה לסבית הקשיים החברתיים לא כאלה גדולים, מלבד במקומות באמת חשוכים. אבל גם במודיעין זה קיים. ראית את התגובות השליליות בפוסטים בקבוצות של העיר שנגעו למצד הגאווה? הייתה שם תחושה מאוד חשוכה. זה פסיכי מבחינתי שלאנשים יש יד כל כך קלה על המקלדת. קשה לי לחשוב מה זה עושה לנוער שרואה את זה. לגבי עצמי, אסור לי להתחתן במדינה שלי. יש קושי גדול ברישום כהורה לא ביולוגי של ילדים אם יהיו לי. חוק הפונדקאות ועוד ועוד. זה לא אמור להיות ככה. אני לא אמורה לנהל את חיי המשפחתיים במאבק. אלו דברים קריטיים לחיים, זה לא רק עניין של העיקרון".

איך נולד הרעיון לקיים אירוע גאווה?

"האירוע התחיל אצל בחור נפלא בשם תומר קורדובי, כשהעניין צף אצל הנוער והצעירים כבר תקופה. אחרי שעלה איזה פוסט מגעיל בקבוצה מודיעין שלנו, זה התחיל לתפוס תאוצה. גם בעקבות חלק מהתגובות באותו פוסט, כולל כאלה שהשוו הומואים לפדופילים. משם התחילה להגיע תמיכה ברעיון מעוד מקומות ואנשים עם עוד יכולות. זה התחיל לגדול ולגדול כרעיון עד שהתפוצץ כמשהו שאנחנו הולכים לעשות אותו. נקודה".

את חושבת שבקיום אירוע גאווה בעיר יש תועלת חינוכית-ציבורית אמיתית?

"אם אני חושבת על נוער להט"בי שלא יצא עדיין מהארון וחושש מהתגובות, כמו גם בני שלושים פלוס, אז בשבילו לראות אירוע כזה מתקיים אמצע העיר זה חשוב. לראות שיש כאן קהילה של אנשים כמוהו, שקיימת ונראית ומוכנה להכיל אותו, זאת תועלת אדירה שלי לא הייתה בגיל צעיר. ויש גם תועלת חינוכית. לא יהיו פה משאיות וריקודים בתחתונים כמו בתל אביב. יהיו דוכני הסברה עם המון מידע על כל מה שאנשים לא יכולים לשאול בדרך כלל. יצרנו גם פינה לילדים ומשפחות וניסיון לקרב אלינו את הקהילה הסטרייטית. נשמח לראות באירוע אנשים מכל הקהילות".

יאיר דנון