מחלקים
המעליות אסירות התודה

המעליות אסירות התודה

איפה בישראל עוד אפשר למצוא את הרוח של להקת "גרייטפול דד" יותר מאשר מושב מבוא מודיעים – המעוז המקומי של ילדי הפרחים בגירסת הכיפה? • המושב שהמציא את שלמה קרליבך ואת דמות היהודי עם הגיטרה והמבטא האמריקאי הוא גם ביתה של להקת "המעליות", שממשיכה את מורשתו של ג'רי גרסיה (למרות שהיה גוי גמור ואפילו מת מזמן)

ברגע שהחלו הארבעה (שניים מהם כבר סבים לנכדים) לנגן ולשיר הפך חדר המקלט/סטודיו במושב הפסטורלי מבוא מודיעים לסניף של ארצות הברית של החוף המערבי בשנות השישים-שבעים. אם קודם לכן שאלתי את הארבעה למה להם בכלל, בגילם שלא ממש קרוב לשנות העשרים הפרועות, להשקיע את זמנם הפנוי בהשתתפות בהרכב מוזיקלי כבר עשור, הרי שהשמחה וההנאה על פניהם של הארבעה כאשר ניגנו יחד ענתה לי על כל השאלות.

להקת "אריה נפתלי והמעליות" פועלת מזה כעשר שנים, במהלכן הוציאו חבריה שלושה אלבומים של חומרים מקוריים. הם קיימו למעלה ממאתיים הופעות ברחבי הארץ והיו מהראשונים שהביאו לישראל את בשורת הגרייטפול דד, הלהקה המיתולוגית שיסד הסולן והגיטריסט המנוח ג'רי גארסיה. למי שלא שמע – מדובר בלהקה שנוסדה בסן פרנסיסקו בשנות השישים וממשיכה להופיע ברחבי העולם גם לאחר מותו של הסולן בשנות התשעים. המוזיקה שלה אינה נחשבת לפורצת דרכים וגם לא העמידה להיטים רבים שמישהו מכיר מחוץ לארה"ב. אבל כנראה שזו הלהקה עם בסיס המעריצים הכי משוגעים ומסורים בעולם. ומסתבר שאת מורשת הגרייטפול דד ממשיכים כיום נפתלי והמעליות בהופעות מדי שנה בארץ, בהן מתברר כי גם כאן יש קהל נאמן ללהקה המיתולוגית שמתאסף פעמיים בשנה לכנס של ה"דד הד'ז" (dead head – הכינוי למעריץ מושבע של הלהקה, שמכיר את כל השירים והולך לכמה הופעות שרק אפשר, רצוי מאז היה בן עשרים ועד לגיל שמונים).

הסיפור של אריה נפתלי והמעליות מתחיל לפני יותר משלושים שנה, כאשר נפתלי שגדל בסן פרנסיסקו מתמקם בישראל סופית. בשנת 1987 מגיעים נפתלי ורעייתו למושב הסמוך למודיעין. "איך שהגענו לכאן פגשתי במכולת את הרב קרליבך (הרב שלמה קרליבך הידוע כ"רב המזמר" האגדי. ע.ק). הוא ניגש אלי ואמר לי: 'אתה אריה נפתלי, הבסיסט הכי טוב בעולם?' ככה הוא היה מדבר. נותן לאנשים להרגיש כמו מלך. אנחנו בכלל הגענו למבוא מודיעים למרות קרליבך ולא בגללו כמו אחרים. זה היה נראה לנו קצת כמו כת ואני, שבאתי מהעיר של הכתות בארה"ב, לא ממש הייתי בקטע. מפה לשם התחלתי לנגן איתו. זה נמשך כמה שנים בהן הפקתי לו שני דיסקים ועשיתי עליו סרט תיעודי שבסיומו הוא נפטר".

מאז הספיק נפתלי בן ה-57 להיות חלק מהרכב בשם "אין ספק", נטש את המוזיקה כמקצוע והחל לעבוד כמתרגם לסרטים. כיום מונה המעליות ארבעה חברים, כולם ילידי ארצות הברית: נפתלי עצמו ששר ומנגן בגיטרה חשמלית, רוב שטיינר בקלידים, מייקל רוט בתופים ואיתן ריפמן בבס. רוב בן ה-58 הוא איש היי טק שמנגן בפסנתר מילדותו בקליפורניה (נפתלי: "אנחנו הכרנו בגיל 15 במחנה קיץ"). הוא נשוי ואב לחמישה וגם סב לנכד אחד. לצידו יושב מייקל רוט, פסיכולוג ממודיעין, אב לחמישה והיחיד בחבורה שגדל בחוף המזרחי של ארצות הברית. את המעגל משלים הצעיר שבלהקה, איתן ריפמן שגדל בלוס אנג'לס. הוא רווק המתפרנס ככותב תוכן, מסבלט דירה בתל אביב כרגע ומגיע לבקר את הוריו ביישוב חשמונאים.

איך מגדירים את המעליות? איזה סגנון מוזיקלי אתם מביאים?

רוט: "זה שילוב של הרבה דברים. קאברים של שנות השבעים. רוקנרול של אותה תקופה".

ואיך זה מתחבר למוזיקה המקורית שאתם יוצרים?

נפתלי: "זה אותו סגנון. אני קורא לו 'מוזיקה חיה'. זה הבשר שלנו. מנגנים הכל חי. הגרייטפול דד למשל הם הדוגמה הכי טובה. פשוט מנגנים ואין שיר שאתה מנגן פעמיים אותו דבר. אין דבר כזה עיבוד. כל פעם מאלתרים מחדש. זה כל הזמן להיות על הקצה. התחושה כשאתה נכנס לסולו זה כמו לקפוץ מצוק כל פעם מחדש".

רוט: "בשבילי זה מאוד מאוד כיף. כמי שבא מהחוץ המזרחי ולא הכיר את הגרייטפול דד עד שהגעתי לכאן, זה פשוט כיף. להכיר את המוזיקה הזאת ובשבילי זה בעצם עולם חדש".

אתם מספרים על קהל נאמן בישראל לגרייטפול דד, אבל הם לא התפרסמו כאן כמו להקות אמריקאיות דומות אחרות.

רוב: "יש כאן קהילה של דד הד'ז. למרות שלא השמיעו אותם כאן ברדיו כמעט".

נפתלי: "יש כל שנה כנס בצפון הערבה שנמשך על פני סוף שבוע שלם. גאת'רינג של הדד הד'ז שעושים יחד שבת ומגיעים לשם מאות אנשים. עם הופעות והקרנות ועושים מזה עניין גדול".

אז מה כל כך מיוחד בגרייטפול דד שהפך אותם לכזו תופעה?

נפתלי: "אני חושב שההווי של הגרייטפול דד הוא העניין, לא הלהקה. אלה לא אנשים שאתה מסתכל עליהם וסוגד להם. בוב ווייר עולה לבמה עם מכנסים קצרים... אתה מבין? אלה האנשים שאתה יכול לפגוש ברחוב, אבל כשהם מופיעים זה נמשך שלוש שעות והם מופיעים שלוש מאות פעמים בשנה. דד הד'ז זה חלק מכל התופעה, אלה אנשים שחיים את הלהקה ונוסעים איתה מעיר לעיר".

רוב: "זה עולם שלם".

נפתלי: "מה שמדהים זה שאפילו שגרסיה מת הם ממשיכים להופיע כמו שהופיעו פעם".

אז איך קרה שבישראל רוב צרכני המוזיקה לא גדלו עליהם בכלל?

נפתלי: "בארץ לא השמיעו אותם ברדיו. אני כאן משנות השבעים וחוץ מאורי לוטן שהיה בגלי צה"ל אף אחד כמעט לא השמיע אותם. הוא היה משמיע הופעות שלמות שלהם ברדיו".

איך נולד לכם הרעיון לנגן את המוזיקה שלהם בארץ?

נפתלי: "כשהופעתי עם להקת 'אין ספק' היינו מופיעים פעמיים בשבוע בירושלים. היינו מנגנים סול ורוק של שנות השבעים וגם חומרים מקוריים שלי. יצא לנו שם של מי שמנגנים את הדד ומי שאוהב את הלהקה ממש אוהב אותה. כזה זה התחיל וגם הסתיים כשלהקה התפרקה. בשנת 2007 רוב חזר לארץ עם המשפחה אחרי שהיינו בנפרד עשרים ומשהו שנה. באותו קיץ מפיק חיפש מישהו שיעשה הופעת הצדעה לגרייטפול דד. פנה לכל מיני מוזיקאים וכולם אמרו לו 'אריה נפתלי הוא האדם בשבילך'. אז איחדתי את 'אין ספק' להופעה בצוללת הצהובה בירושלים שהייתה מפוצצת. משם זה כבר התגלגל להופעה נוספת בבארבי ואז צירפתי את רוב והיתר היסטוריה".

איתן: "שמעתי שהם מחפשים בסיסט והכרתי אותם מהופעות עוד שנים לפני. תמיד אהבתי את הגרייטפול דד. הייתי מוזיקאי ונכנסתי לקטע של הגרייטפול דד וכבר הכרתי את רוב השירים. שאלתי את אריה אם הוא צריך בסיסט וזהו".

נפתלי: לא היו הרבה בחינות קבלה ללהקה..."

תגידו, הלהקה הזאת היא תחביב לשעות הפנאי או שיש עדיין את החלום להתפרסם?

רוט: "זו שאלה טובה. לכולנו יש את החיים שלנו, עם משפחה ופרנסה. זה פשוט כיף. לבוא פעם בשבוע, קודם כל יושבים ומשוחחים ושותים קצת עראק".

אז בעצם זה המפלט שלך מהילדים והמקלחות וההשכבות?

רוט: "גם".

נפתלי: "אני קצת חולק. אני חושב שזה בדיוק כמו שמוזיקה צריכה להיות – אמנות. זאת האמנות שלנו. מי שאמן חייב את זה. אני לא יכול בלי זה ודי בטוח שזה נכון לכולם. פעם בשבוע לנגן, הופעה פעם בחודש, ככה אתה מוציא את הכל. האילתור הוא להוציא את כל מה שעובר עליך בחיים ואתה יכול להוציא אותו דרך המוזיקה, על במה ועוד לפני קהל. יש לנו את הקהל הכי יפה, חמוד ורוקד בעולם".

רוב: "אני מנגן כל יום בבית. וגם נפתלי בטח".

רוט: "אני ניגנתי בארצות הברית כמעט עשרים שנה בחתונות. אז הכסף היה מצויין, אבל זה לנגן את אותו דבר כל ערב מחדש. מדי פעם אני מסתכל ביוטיוב ורואה את החברים שלי מאז, מנגנים עדיין את אותו הדבר כבר כמעט שלושים שנה. אני אומר 'איזה מסכנים...'. יש פה הזדמנות להכיר מוזיקה אחרת ולהיות שותף לכל תהליך ההפקה. זה פשוט כיף".

יש לכם קהל קבוע שמגיע שוב ושוב להופעות?

נפתלי: "אנשים הכי יפים בעולם. באמת. יש ילדים בני 16-17 שיודעים את כל המילים".

רוב: "אני בעצמי לא מכיר את כל המילים".

נפתלי: "בגאת'רינג האחרון הופענו בצפון וכל ההופעה הם פשוט שרו לנו את המילים בפנים. קהל מילדים ועד זקנים, כולם רוקדים ושרים את המילים אלינו. אז לא צריך גם לזכור את המילים...יש המון מילים... אלה שירים מורכבים מאוד".

רוט: "ממש. זה לא שירים של 'איי לאב יו'. לפעמים אין לי מושג על מה הם מדברים בשירים. זה סיפורים שלמים".

תגדירו את סוג המוזיקה של הגרייטפול דד.

איתן: "אין הגדרה. זה כל העניין. הכל מהכל".

נפתלי: "מוזיקה אמריקאית אסלית. הכי שורשית שיש. והשירים שלהם מאוד סיפוריים. הכל מתרחש באיזשהו מקום בעבר. כמו למשל ב-1890 באיזה מכרה פחם, שמישהו שם מת ונקבר ועושה שם וויסקי. הם מקימים לתחייה את ההיסטוריה של ארצות הברית. אגב, מתחת לכל הדבר הזה  - זה אסיד. זה נקרא 'אסיד רוק'" (הכוונה היא לכך שהלהקה ושיריה מזוהים במיוחד עם צריכת LSD, ע.ק).

יצא לכם לראות אותם בהופעה?

נפתלי: "כן".

איתן: "אני ראיתי אותם שלוש פעמים בלי ג'רי גארסיה".

רוב: "אני הספקתי לראות אותם עם ג'רי. הייתי בכמה הופעות שלהם. אהבתי אותם אבל אף פעם לא חשבתי שאני דד הד. עכשיו כשאני רואה הרבה דד הד'ז אני מבין שאני לא כזה".

מה הדד הד'ז בשבילך?

רוב: "טיפוסים היפים כאלה".

נפתלי: "הם היו ה-להקה של ההיפים".

איתן: "כשדיברו על וודסטוק אמרו שלא הייתה להקה ששייכת ומסמלת את וודסטוק יותר מהדד".

נפתלי: "יש לדד הד'ז גם כל מיני ביטויים שכל אחד מכיר מהשירים שלהם והם מדפיסים אותם על חולצות. כמו למשל: what a long strange trip it's been מאחד האלבומים שלהם ועוד הרבה".

מה עוד היה כל כך מיוחד בהם?

רוט: "אני אסביר לך. אם עכשיו אתה הולך להופעה, לא משנה של מי. אתה תראה את הלהקה עולה לבמה, מתחילים לנגן, בום טראח שעה וחצי רצוף של מוזיקה. תראה את הגרייטפול דד בהופעה, הם באים, לוקחים את הגיטרות, עושים קצת טיונינג, לוקחים ת'זמן. עם הגב לקהל בכלל ועד שמתחילים זה ייקח כמה דקות טובות. הם לא ממהרים לשום מקום,  בקצב שלהם. אף אחד לא יודע איזה שיר הם הולכים לנגן".

רוב: "לאט לאט הם מתחילים, בלי איזו נקודת ציון. קצת כמו בוב דילן".

רוט: "הם הפוך מהופעה מתוכננת ומסודרת".

אימצתם לכם גם התנהלות כזאת?

רוט: "אני חושב שכן".

איתן: "חלק מהקטע של הקהל הוא שהם מתלהבים מזה שאין סט ליסט וכל פעם הכל חדש. אתה יכול ללכת לעשרים הופעות של הדד וכל אחת תהיה שונה, עם שירים שונים וגרסאות שונות. זה לא כמו פול מקרטני שתמיד אותו סט ליסט ואותן גרסאות".

רוב: "יש לנו גם צד שני, של שירים מקוריים של אריה וגם קצת שלי. עשינו כבר שלושה תקליטים ביחד, וזה גם חלק מהעניין של הקהל איתנו. הם רוצים לשמוע את החומר שלנו וזה גם כיף".

נפתלי: "אנחנו מאוד התמקדנו עד עכשיו על הגרייטפול דד, אבל זה בערך שליש מההופעה שלנו. יש גם קאברים של הרבה מוזיקה שחורה. אני חסיד שלה. גם המוזיקה שאני יוצר מאוד דומה לסגנון".

רוט: "אני חושב שהמוזיקה שלכם היא מאוד מגוונת".

נפתלי: "כן, אפשר למצוא אקוסטי ורוק, וגם המילים מגוונות. אני בעצם ליוויתי את שלמה קרליבך והבאתי מוזיקה יהודית אלטרנטיבית. היום יש את כל הבנאים וכולי, אבל בעיני זה לא חידוש. אתה יושב פה עם ארבעה דוסים והאוריינטציה שלנו היא עולמית, לא של מישהו שחי בקופסה של דתיים. גדלנו בעולם והמוזיקה היהודית האלטרנטיבית באה מהמחשבה שזה לא חייב להיות 'משיח, משיח' אלא כל דבר. בוב דילן הוא מוזיקה יהודית אלטרנטיבית".

אז אתה הייתה בעצם מראשוני הז'אנר של ה"יוצר המתחזק" שנפוץ מאוד היום?

נפתלי: "כן, אני פתחתי דלת שהם סגרו אחר כך. למה סגרו? כי הכל חייב להיות עם פסוקים וכולי. כמו אצל יונתן רזאל, שהיה ילד ובא להופעות של 'אין ספק' ומתחנן אם הוא יכול לנגן שיר על הקלידים שלנו. הכי מצחיק שהוא היה אומר את זה באנגלית: can I touch your organ?. עכשיו זה בעצם לא נשמע טוב... (הוא צוחק) אני הגעתי מאוד מאוד מוקדם לסגנון הזה כשהוצאתי שני אלבומים עם קרליבך. אחר כך המשכנו ושילבנו את קרליבך עם הגרייטפול, עם הקומודרוס ועם אריה נפתלי".

יש צביטה שאתה התחלת את זה אבל לא התפרסמת?

נפתלי: "בטח, כן. קצת כואב כי אין הכרה. אבל זה בסדר, כי אני פה עם החבר'ה וממשיכים קדימה. אני גם לא רוצה לנוח על זרי דפנה, אבל אני כל הזמן רוצה לנוע קדימה".

איך זה להיות בלהקה בגיל כזה?

רוט: "אני בא לפה ומקבל שיעור במוזיקה. הידע שלהם זה משהו מדהים, גם איתן שהוא צעיר..."

נפתלי: "הוא למד ברימון. זה חשוב".

רוט: "גם התיאוריה וגם כל הידע שלהם על מוזיקה ולהקות. זה באמת כיף".

רוב: "אחרי שלוש שעות של הופעה אני כבר מרגיש את זה, אני כבר לא צעיר. אבל זה כיף".

נפתלי: "אני לגמרי מרגיש צעיר על הבמה".

בנקודה הזאת הם כבר זורמים להם באופן טבעי אל מאחורי הקלידים, הגיטרות והתופים, מנגנים שני שירים ושקועים לחלוטין במוזיקה. בזמן שהם עסוקים בשלהם וכמעט שוכחים שאני שם, אני מביט על המקלט התת הקרקעי עטור הספוגים על הקירות (לשם האקוסטיקה), כרזות ההופעות הישנות וערימות התקליטים והציוד, וחושב איך משתלבים הזיכרונות מסן פרנסיסקו של שנות השבעים יחד עם סיפורים על "דבי הדד הד" שהייתה ב-180 הופעות של הלהקה ונעלמה מהנוף, לתוך בועה קטנה של מציאות אחרת לגמרי מזו של מודיעין הבורגנית של 2018. נותרת רק השאלה: איפה המג'יק סטיק של דבי וגבי כשצריכים אותו כדי לחזור קצת בזמן ולתפוס את הגרייטפול דד מופיעים בוודסטוק?

יאיר דנון