דיור מוגן 16.12.18
ממדעי החומר אל פסגות הרוח

ממדעי החומר אל פסגות הרוח

ד"ר אורית בלאו היתה חוקרת סרטן שהגיעה מבית חילוני, אך מחלתה הביאה אותה לחפש כיוונים חדשים • כאשר החיים (והמוות)  כמעט קרעו אותה לגזרים היא החלה פשוט לכתוב • בספר "בוידעמים" שיצא כעת לאור יש 17 דוגמאות שמספרות מה קרה שם

מה למדענית וחוקרת סרטן ולעולמות הרוח והגוף-נפש, ואיך כל זה קשור ל-17 סיפורים קצרים היוצאים בימים אלה לאור בספרה הראשון – "בוידעמים"? לאורית בלאו ממודיעין הפתרונים.

ד"ר בלאו, בת ה-62 (נשואה, אם לשלושה וסבתא לחמישה), היא תושבת העיר מאז הקמתה. "הגענו לכאן כי זה בדרך לירושלים. מאוד רציתי להתקרב לירושלים ולאווירה שמזכירה אותה. גרתי הרבה שנים שם. הלב היה בירושלים תמיד", היא אומרת.

בלאו היא בעלת דוקטורט בביולוגיה שעסקה במשך שנים רבות בחקר מחלת הסרטן. לפני כעשור זנחה את עולם המדע ועברה אל עולמות הרוח. "השינוי היה תהליך הדרגתי", היא מספרת, "אבל לאט-לאט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בעולם המדע. אני כותבת על זה באחד הסיפורים בספרי 'המעבדה'. הרגשתי שאני כבולה לנושאים שלא ממש הגעתי לעסוק בהם מבחירה, אלא יותר ממסלול אינרטי. הייתי אומרת שחלק לא מבוטל מהבחירות שלי היו כי היה ברור שזה מה שצריך לעשות. זה בא גם מהבית וכמובן שזאת גם בבואה של דור שלם. באתי מבית בו הדבר היחיד החשוב היה לימודים. אני בכלל רציתי ללמוד ארכיאולוגיה ואמא אמרה 'תראי את הבן של השכן, לומד פיזיקה במכון וייצמן'".

ולא היה מקום לרצון האישי שלך?

"זה היה משהו שמחלחל במשך שנים. היא גם לקחה אותי ללמוד בבית ספר בו היא לימדה בכיתת מצטיינים ולא מצאתי את עצמי שם בשום שלב כאני. אז לא היה את המושגים האלה 'אני ואני' כמו היום. הלכתי בנתיב הזה ואם כבר לעשות משהו אז ברור שללכת עד הסוף ואין דבר כזה לעצור באמצע. היה מסר חזק ועוצמתי מההורים של פחד להישאר בלי מקצוע ביד. אבל בתוך כל העשייה היה גם הרבה חדווה". 

איך התחיל השינוי?

"לאט-לאט, עם כל הלחץ שהלחצתי את עצמי, התפרצה אצלי מחלת הקרוהן. ובעוצמות שכבר אי אפשר היה שלא להתייחס לזה. ואז התחילו מחשבות מה אני עושה כדי להיטיב עם החיים שלי. התחלתי להבין שפה צריך להפסיק ומכאן צריך ללכת ולא משנה מה יגידו. גם אם לא תהיה תמיכה מאף אחד בעניין משום שאני חייבת לבחור בחיים".

ומה השלב הבא משם?

"התחלתי ללמוד דברים כמו רייקי ושיאצו. חשבו שהשתגעתי. זה היה לפני 15 שנה, כשרק לאחר חמש שנים עזבתי את המקצוע שלי. זה לא משהו שקרה בן רגע. אתה לא קם ועוזב את התקן והקביעות שלך ביום אחד. התחלתי לחפש הסברים ללמה אני כל כך חולה. עברתי בין הרבה שיטות, מ'שיטת ימימה' ועד ל'עוצמת הרכות'. כל מה שיכול לעזור. לאט-לאט, כשהפלונטרים התחילו להיפרם, היה לי קל יותר להבין מה אני ללמוד כדי להעשיר את עצמי הלאה. ואז נכנסו גם דברים כמו ריפוי בתפילה, שיטות אנרגטיות יהודיות ועוד. חיפשתי את עצמי בתוך גישות שהן תבוניות ויהודיות שעדיין יכולות להשתמש גם בכלים כמו ריקוד, ניגון ועבודת גוף. ניסיתי למזג בין כל הדרכים".

באילו שיטות את מטפלת היום?

"היום אני יותר משקיעה בכתיבה. אני כן עוסקת בטיפול אבל הכתיבה לקחה אותי למחוזות אחרים לגמרי. אני מטפלת בכלים מאוד מגוונים, גם אם אין לי עדיין טייטל שאני סגורה עליו. אני קוראת לשיטה שלי 'שבה לגבולה'. זה באמת ריפוי אנרגטי, אבל כזה שגם פונה אל הראש דרך שיח, תובנות ויראת השם, שמטרתם להבין שהכל לטובה ולכל יש תכלית".

חשת דיסוננס פנימי בין הרציונליות של המדעים לרוחניות?

"באתי בכלל מחינוך חילוני. גדלתי בבית מאוד סואן ומתנדנד. בכל תחום ודבר, כולל באמונה. הקונפליקטים בו ממש קרעו את הקירות וקרעו לי את הלב. זה היה מיש-מש כזה שילד הולך בו לאיבוד, עם יחסים מאוד כבדים וקשים. כילד זה היה בית משוגעים, קן הקוקיה לגמרי. חומר להרבה מאוד צלקות ותפרים. הכאב היה ענק וילד לא ממש יודע לבטא כאב כזה. גם מבוגר לא תמיד ולכן הוא מופיע בסוף בגוף. אני חושבת שאת הכאב זה תרגמתי בסופו של דבר לחזרה לשורשים אותם שאבתי מהבית. גדלתי על התפילה. למרות שהבית היה מתנדנד שלחו אותי לבית ספר חילוני, שבו הייתי חריגה כזאת שבאה מבית שבו לא נוסעים בשבת וצמים בכיפור. כבר כילדה ידעתי לא להראות את הדברים שהם אני. להסתיר את הזהות האמיתית שלי. לכן כשעשיתי את המעבר לא היה דיסוננס פנימי. למה? מפני שכאשר בן אדם מגיע לתחתית והוא כבר בחר בחיים אז כבר אין שאלות. זה היה ברור לי שאם לא עושה אז אני מתה. ידעתי שאם אני נשארת במקום כפסע ביני לבין מסדרון החולים".

מתי מצאת את עצמך מתחילה לכתוב?

"בשלב מסויים נסעתי לירושלים לראות פסיכולוג עבור אחד מילדי, שאז היה ברדקיסט והיום עוד מעט הוא מוסמך כרב. הגעתי לפסיכולוג באיזה חדרון קטן מעל כיכר ציון, וכל מה שהוא אמר לי זה 'תתרכזי, בואי נדבר עליך'. אחרי שעה אצלו יצאתי והתיישבתי בבית קפה ממול והתחלתי לכתוב. וכך חזרתי אליו לעשרה מפגשים שבסיום אחד מהם חזרתי הביתה ומצאתי פלאייר בתיבת הדואר עם הזמנה לסדנת כתיבה יוצרת. תוך שבוע כבר הייתי בסדנה והדבר הראשון שעולה לי בי זה שאני יושבת בתוך אחד הבוידעמים העמוסים בבית שלי ההורים שלי, כותבת ומסתכלת על השבעה של אבי מתחתי".

שבעה?

"אבי היה בן יותר מ-90. הוא עלה על סולם, נפל ממנו ותוך שבועיים מת. הרגשתי שאני משתבצת והגוף שלי מגיב בחסימות מעיים. אחרי שבוע של אשפוז, כשאני מחוברת לצינורות, אני קמה מהמיטה עם הצינורות והולכת למעבדה בהדסה בה עשיתי את התואר השני שלי. כשחזרתי למחלקה ראיתי מודעה ענקית על פרס עידוד היצירה למדענים שכותבים. תלשתי את הפוסטר ורצתי למיטה, הפכתי את הפוסטר וכתבתי על צדו השני את כל הסיפור 'נעליים אדומות', כשאני באמת בתוך הבוידעם והשבעה של אבא שלי מאחורי. מאותו רגע שאחזתי בעט לא הפסקתי לכתוב את הספר הזה".

כמה זמן נמשכה כתיבת הספר?

"תשע שנים. את ההריונות שלי לא הצלחתי להחזיק בתוך הבטן תשעה חודשים ואת התינוק הזה לא יכולתי להוציא. הוא לא רצה לצאת, כל כך פחד. זה בעצם סיפורים של כאב, שלי ושל אחרים. אמא שלי, מורה למקרא וספרות עברית שגמרה את התואר בהר הצופים בזמן מלחמת השחרור, לא קראה את הספר שלי שנתתי לה. היא ידעה בדיוק את כמות הכאב שטבועה שם".

כל 17 הסיפורים נוגעים בזיכרונות הילדות שלך?

"לא. כולם מתוך חיי אחד לאחד, אבל לא כולם זיכרונות ילדות. יש שם כרונולוגיה לסיפורים. בסיפור הראשון אני מתחילה לשלוף את הזיכרונות מהבוידעם. מה שמאפיין כל סיפור הוא שהוא זרוע בכאב אבל גם מאוד אופטימי עם ראייה בוגרת ותיקון של כאן ועכשיו. זה הריפוי שבכתיבה והריפוי של אדם בוגר".

זו הייתה בחירה מודעת להוציא את הספר כקובץ סיפורים ולא כרומן?

"מה פתאום, מתוך החולי ובית החולים כתבתי. מי חלם בכלל. לאט-לאט זה נרקם ונוצר החיבור והמכנה המשותף בין הסיפורים, שכל אחד מביא עולם עצמאי וכל אחד מתחבר לעולם של הסיפור השני. אז היה ברור שזה משהו שצריך להוביל אותו הלאה כך. היה לי ברור שעד שהסיפורים האלה לא יתפסו מרחק ויישבו על מדפי הספרים, זה תמיד יישאר שלי. ואני רוצה לשחרר ולהתרחק ולהרחיק את המציאות הזו ממני למקום שהוא נחלת הכלל. מקום בו הסיפורים האלה יהיו חלק מהעולם ופחות ופחות הסיפורים שלי".

יאיר דנון