דיור מוגן 16.12.18
תווים במקום כדורים

תווים במקום כדורים

המוזיקאי אוהד שחר ממכבים, כבר בן 29, מוציא אלבום סולו ראשון ומסביר מדוע הגיע הזמן להניח קצת למחלה שמלווה את חייו ולהתקדם הלאה • עם הכובע והמשקפיים שלא יכולים לרדת ממנו הוא מנהל אימפריה קטנה של הפקות, אולפנים והשתתפות בהרכבים של אחרים

מאז ומעולם ידוע היה כי את היצירות הכי משובחות ומעניינות יוצרים אמנים שמביאים עימם את עולמם הפנימי המורכב, כאלה שחוו כאב מהו וחייהם לא בדיוק עברו במסלול ההתבגרות השגרתי.

כזה הוא גם הזמר והיוצר אוהד שחר ממכבים, שבגיל 29 הוציא (לאחרונה) את אלבום הסולו הראשון שלו, מספר שנים לאחר אלבום קודם אותו יצר יחד עם להקתו "אוהד והצלקות".

עולמו הפנימי של שחר והחוויות הלא פשוטות שעבר בהתבגרותו, אותן תרגם לאלבום הקודם שלו, נולדו עם המחלה איתה נולד – ציסטינוזיס. "זאת מחלה שחולים בה רק 1,500 איש בכל העולם", הוא מסביר. "זה כמו לזכות בלוטו, רק הפוך".

מהי המחלה הנדירה הזו?

"זאת מחלה תורשתית, שגילו אצלי בגיל תשעה חודשים. בגלל שזה כל כך נדיר לקח המון זמן לזהות את זה ולתת אבחון סופי. במחלה הזאת בעצם מצטברת חומצת אמינו מסויימת בתוך הגוף, וברגע שהיא לא מתפרקת היא גורמת לכל מיני נזקים. הנזקים הראשוניים והכי מוכרים הם לכליות. בגיל 19 כבר הייתי צריך לעבור השתלה כלייה. מעבר לזה יש גם בעיות עיניים – אני תמיד עם משקפי שמש וכובע. כל אור שאתה רואה רגיל אני רואה מסנוור כמעט פי עשר. זה קצת קשוח. יש גם שרירים שטיפה חלשים ועוד כל מיני דברים מציקים".

איך נראית הילדות של ילד שחולה במחלה כזו?

"אני עם זה מהיום שאני זוכר את עצמי. לא היה כיף לגדול עם זה. ילדים הם יצור די מרושע. יש צלקות ילדות רגשיות, בטח, אבל מסתדרים. מוצאים חבר או שניים טובים שעוזרים לך לעבור את כל זה. עד כמה יכולתי להיות ילד רגיל? בילדות זה יותר השפיע. היה לי צינור בבטן והיה צריך להזריק לי באמצע היום תרופות. רק בגיל שמונה התחלתי לאכול נורמלי ולא דרך צינור. לא הייתי הולך לבריכה בגלל הצינור בבטן. גם לא ממש השתתפתי בטיולים שנתיים. בתיכון עצמו היה לי קשה עד כיתה י"ב. לא יודע אם זה שהחבר'ה לא רצו להתחבר אלי או שאני לא רציתי להתחבר. היו לי שניים-שלושה חברים טובים קרובים ומעבר להם לא ניסיתי ליצור יותר מדי קשרים. זאת הייתה תקופה של פורומים באינטרנט בכל מיני נושאים. באותם ימים התחברתי לאנימציה יפנית ונכנסתי לפורום כזה ונוצרו משם המון חברים".

מרד הנעורים שלך היה שונה בגלל המחלה?

"עד גיל ההתבגרות המוקדם זה עוד היה בסדר. כשהתבגרתי סדר העדיפויות שלי נהיה דפוק, קיצוני יותר. כילד מתבגר הייתי עושה בעיות. זאת הייתה הדרך שלי להוציא את התסכול. הייתי מדלג על תרופות, בודק את הגבולות, כאלה שלא כל כך חכם לבדוק".

מן הסתם זה בטח הגיע גם עם התנגשויות עם ההורים.

"כן, היו כמובן התנגשויות עם ההורים בגיל הזה. יש לי מערכת יחסים מיוחדת איתם בגלל שגדלתי כילד חולה. הם בסך הכל דואגים לך ואתה חושב שאתה נלחם במישהו, אבל בעצם אתה נלחם בעצמך. זה משהו שלא הבנתי עד שבגיל 19 הכלייה שלי קרסה. הרופאים אמרו שרוב הסיכויים שאם לא הייתי עושה שטויות הכלייה יכלה להחזיק מעמד גם עד גיל 25".

איך נראה הרגע בו אתה מבין שהגזמת?

"זה היה מייד אחרי ההשתלה. הרגע הזה היה סטירה לפרצוף. אני זוכר את הרגע הזה שאני יושב עם עצמי ומבין שאני עשיתי את זה לעצמי. במחלות כאלו ההידרדרות היא לא מהירה. אתה בודק עוד ועוד גבולות, לא לוקח תרופה ואומר 'לא קרה לי כלום, אני בסדר'. אחר כך כואב לי פה וכואב לי שם  ואתה לא משייך את זה לשטויות שעשית".

איך נראה העתיד שלך עם המחלה?

"כרגע הרפואה מאוד מתפתחת. כשנולדתי ילדים עם המחלה הזו היו מגיעים לגיל 13-14 ומאבדים את האופציה לחיות חיים נורמליים. היום יש תרופות חדשות שמייצבות את המחלה, מחקרים חדשים על תיקון הבעיות באמצעות תאי גזע ועוד. בסך הכל יש הרבה אופטימיות".

כיום, כשהוא כבר בן 29, שחר מפתיע ומספר כי מיתוס האמן המורעב לא תופס לגביו. "אני אפתיע אותך ואומר שמוזיקאים כן יכולים להתפרנס ממוזיקה, אם הם לא מתפרנסים רק מהופעות. אני גם סאונדמן, גם מפיק מוזיקלי, יש לי אולפן גדול ומקצועי משלי בבית במכבים. את האלבום האחרון אני עשיתי בעצמי. אני גם עובד עם כל מיני אמנים, ניהלתי אולפן בתל אביב ואני מנגן בכל מיני הרכבים".

מתי בעצם התחלת לעסוק במוזיקה?

"התחלתי בגיל 15 כמתופף. לאט-לאט 'הידרדרתי', כמו שקוראים לזה בעולם המוזיקה, לכתוב שירים ולהלחין. אחרי ההשתלה החלטתי ללכת על מוזיקה באופן ממוסד. למדתי ארבע שנים במכללה הפקה מוזיקלית, נגינה, סאונד ועוד".

אז בגיל הנעורים מוזיקה הייתה המפלט שלך?

"כן, לגמרי. הייתי חוזר מבית הספר ויושב שעות על התופים וכותב שירים בכמויות. יש לי תיקיות גדושות בחומרים שכתבתי. אני ואחי, שהיום הוא מנגן אתי, היינו יושבים שעות אחרי בית הספר ומנגנים, כמעט לא עושים כלום חוץ מזה".

מי המוזיקאים שהיו מקור להשפעה עבורך?

"קודם כל אבא שלי, שגם הוא היה מוזיקאי כשהיה צעיר. הוא העביר לי ולאחי את המוזיקה. אני גדלתי על הרכבים ממוניקה סקס ושייגעצ ועד לרד הוט צ'ילי פפרז והיפ הופ".

איך אתה מגדיר את סוג המוזיקה שאתה עושה היום?

"האמת, אני לא יודע איך להגדיר את המוזיקה שאני עושה בשנים האחרונות. אומרים לי שמבחינת השירה אני נשמע כמו ארקדי דוכין. באמת שלא יודע להגדיר את המוזיקה שלי, זה פשוט קורה ככה שאני יוצר בהמון סגנונות. את האלבום הראשון שלי, 'הכדורים של הבוקר', עשיתי עם הלהקה שלי 'אוהד והצלקות'. זאת הייתה בחירה לשים את הכל בפרונט כבר בשם של הלהקה. זה אלבום מעט 'דארקי' כזה. רציתי איכשהו לנקות את עצמי מכל הזבל והטקסטים שם קצת יותר קשים ומדברים על המחלה, התהליך אחרי ההשתלה וההתמודדויות של אותה תקופה".

איך נולד האלבום "ללכת לבד" שהוצאת לאחרונה?

"אחרי 'אוהד והצלקות' הייתה לנו שיחה. החבר'ה שמעו כל מיני קטעים שהתחלתי לכתוב ואמרו שזה שונה ממה שעשינו ואולי באמת הגיע הזמן שאוציא את עצמי לפרונט. להדביק את המדבקה של אוהד שחר שלא הייתה שם אף פעם. השיר 'ללכת לבד' בעצם מדבר על זה שהיום אני מסוגל לעמוד לבד".

הטקסטים שונים ממה שהיה באלבום הקודם?

"כן. אלה טקסטים שקצת יותר מדברים על החיים. קצת על אהבה, קצת נושאים פוליטיים וגם על הדור של היום, שאין לו סבלנות לכלום וצריך להאכיל אותו בכפית. יש באלבום שיר שכתבתי אחרי אחרי דייט ראשון עם מישהי. כתבתי אותו במונית בדרך חזרה, כולל הלחן. הנהג הסתכל עלי כאילו אני חולה נפש".

אם כבר הזכרת דייטים, מתי מספרים לבחורה על מצבך הרפואי? ואיך זה מתקבל?

"מתי מספרים? בטח שלא בדייט ראשון. 'שלום, אני אוהד ואני חולה', זה פחות עובד מסתבר. זה מקשה על החיים ועל מציאת אהבה. אבל אני חושב שבסופו של דבר כולנו נולדנו עם דפיקויות כאלו ואחרות. וגם אני יכול להגיד לך אישית על עצמי שרוב הפעמים אני גם נמשך לבחורות שדפוקות יותר ממני. יש פה את מוטיב הגיבור: הן בבעייה ואני אציל אותן. ברור שזאת טעות ואף פעם לא יוצא מזה טוב, אבל זה קורה".

חלומות לעתיד – להתפרסם?

"הייתי שמח לשתף פעולה עם שני מפיקים – יוסי פיין ותמיר מוסקט. שני חבר'ה של המוזיקה השחורה שגדלתי עליהם. האלבום הראשון שקניתי היה של שב"ק ס' ומאז כל דבר שעשיתי מתקשר לאלבום הזה איכשהו. להצליח בגדול? אני תמיד אומר שאני לא מחפש להיות סלב, זה לא מעניין אותי. אני רוצה להעביר מסר מסויים. המסר שלי שמוזיקה זו תרופה. אתה לא צריך להיות המוזיקאי הכי גדול בעולם כדי להשתמש במוזיקה ככלי. וזה גם לא משנה אם החומרים שלך יוצאים לרדיו. יש לי כמויות אדירות של חומרים במחסן ולא כל דבר צריך להוציא החוצה. זה גם עניין של פרטיות וגם שאלו חומרים מאוד גולמיים, שנולדו מתחושה של רגע, נוצרו וזהו. לפעמים הם כבר לא רלוונטים ממש ביום אחרי".

יוצא לך לחשוב איך הייתה נראית ההתמודדות שלך עם המחלה אם לא הייתה לך את המוזיקה?

"האמת שאני לא חושב  על זה הרבה כי אני יותר מדי עמוק במוזיקה. אם לא הייתה המוזיקה אז רוב הסיכויים שהייתי בתחום אמנותי אחר. בשלב מסויים הבנתי שזה הרצון שלי ואם אלך למשהו אחר אהיה  מדוכא. ניסיתי אגב, באמת. עבדתי איזה שבוע במשרד ואחר כך אמרתי להורים שלי שאו שאני מתפרנס ממוזיקה או שמתאבד. יש אנשים שלא מסוגלים לעשות משהו אחר".

יאיר דנון