מחלקים
מכה מבפנים

מכה מבפנים

המחזה הפרובוקטיבי של שלום אש ביקש לזעזע, והוא מצליח. הבימוי של איתי טיראן מוסיף נקודת מבט רגישה וכואבת על עולם הזנות, אז וגם עכשיו

(צילום: דניאל שריף)

המחזה הפרובוקטיבי "אל נקמות" שנכתב על ידי שלום אש, אחד מבכירי המחזאים היהודיים במאה העשרים, בעיבוד החדשני בקאמרי, מצליח לתת את אותו אגרוף לפרצוף שאליו התכוון המשורר. החיבור בין טהור וקדוש לטמא ומלוכלך, בין דת ואלוהות לזנות ואירוטיקה, בין עולם שמימי לעולם גשמי הוא מטלטל וקשה לעיכול אבל רק כך הוא מצליח להעביר ביקורת חברתית חריפה, גם אם תסתכלו על הסיפור כמעשייה. העיבוד הגאוני של איתי טיראן (שכמעט כל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב טהור), ושל התסריטאי דני רוזנברג, מרתק במשך שעה וחמישים דקות רצופות, ולא קלות בכלל.

ניסיונם של יעקב שפשוביץ' (אלון דהן)  ורעייתו שורה (הלנה ירלובה), זונה לשעבר, לחיות בשני עולמות קיצונים ולעשות תיקון נכשל ומתפוצץ בעוצמה. הם מגדלים את בתם רבקל'ה (ג'וי ריגר) כבת ישראל קדושה, מנהלים אורח חיים דתי, אך במקביל, בקומה התחתונה של ביתם, מנהלים בית בושת תוסס. בניסיון לשמור על טוהר מידותיה של רבקל'ה, יעקב אוסר עליה לרדת לקומה התחתונה, ואף מנסה למצוא לה חתן תלמיד חכם. בכך הוא מקווה לזכות בהכרה בקרב האליטה של החברה, לשנות דרכו, ולכפר על מעשיו. אולם לאל הנקמות תוכניות אחרות. רבקל'ה המגלה את העולם האסור, מתאהבת במנקה (אנטסטיה פיין) הזונה, וזה נגמר רע מאוד.

המחזה ששוחט פרות קדושות ומעביר בצורה נועזת ביקורת נוקבת על חברה צבועה ונצלנית מחדד את המבט בעולם הזנות, בניצול מיני, בשובניזם, ובהשפלת נשים. הזונות כאן רחוקות מהסטריאוטיפ הבימתי (של חנון לוין למשל): הן נאות ואסתטיות, הן מביעות רגשות, הן סוחבות על גבן טראומה שגרמה להן להתדרדר לזנות, ויש להן אופי. הן מציגות חזות של עצמאיות ומשוחררות, אבל בפנים הן כלואות, מיוסרות וחולמות להיחלץ ממצבן. הן מוכנות למכור את גופן אבל לא את נשמתן. כך למשל מנקה הזונה מסרבת להצעה של אחד הלקוחות (אורי רביץ) להינשא לו ובכך למכור את נשמתה. הדיאלוג ביניהם, שבו היא מנסה לשכנעו לשכב איתו והוא מסרב בטענה שזה חטא, הוא אחד הדוגמאות להתנהגות הצבועה של החברה – נושא שנמתח כחוט לאורך כל המחזה.

הבית  מחולק לשני העולמות באמצעות תפאורה מצויינת ותאורה: העולם הנקי והטהור של מעלה בקומה העליונה מול העולם האפל והאסור של מטה בקומה התחתונה. גרם מדרגות עגול מפריד בין גן העדן לגיהנום באדום. גם בתלבושות ישנה הפרדה ברורה בין העולמות: השמלות החסודות והצנועות אל מול הבגדים התחתונים והשמלות החשופות ו של הפרוצות. וכשנחצו הגבולות – שומו שמיים.

צוות השחקנים (שרובו צעיר), פועל נפלא יחדיו, במשחק נוגע ומשכנע. אלון דהן והלנה ירלובה המצויינים מחזיקים את כל העסק על כתפיהם בצורה מרשימה ביותר.  ג'וי ריגר מרגשת כרבקל'ה, יואב לוי כרב השדכן מספק אתנחתות מבדרות, ירדן ברכה, אנטסטיה פיין, נטע פלוטניק ומיה לנדסמן, כובשות כל אחת בדרכה, וערן מור מכניס כמו שצריך לתוך דמות הסרסור את הרוע והאלימות.

שורה תחתונה: מחזה מטלטל ועוצר נשימה שמשמיע את זעקתן האילמת של נשים החיים בעולמות קיצוניים. הוא נכתב מזמן, אבל הוא גם כאן ועכשיו. ממש מעבר לפינה. בימוי מעולה ומשחק נוגע.

"אל נקמות"

מאת: שלום אש; עיבוד: איתי טיראן ודני רוזנברג; בימוי: איתי טיראן; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: מוני מדניק; מוזיקה: דורי פרנס; תאורה: נדב ברנע; תנועה: גלעד קמחי; משחק: אלון דהאן, הלנה ירלובה, ג'וי ריגר, ערן מור, ירדן ברכה, אנסטסיה פיין, יואב לוי, ערן שראל, נטע פלוטניק, מיה לנדסמן, אורי רביץ, תם גל, הפקה תאטרון הקאמרי.

יאיר דנון