מחלקים
אילו חיים נפלאים

אילו חיים נפלאים

תערוכת הצילומים שיציג מיכאל אורבך באולם עינן תהיה בעצם מסע פרידה מאשתו עפרה ומחייהם המשותפים • ד"ר עפרה אורבך ממכבים, האישה שבו ידיה שמרה על גבעת התיתורה נקייה מבניינים, סובלת מניוון שרירים ובאחרונה איבדה את יכולת הדיבור • מודיעין, שהעניקה לה את התואר "יקירת העיר", אומרת לה תודה

רבים מתושבי מודיעין נוהגים לפקוד את גבעת התיתורה, אולי אתר הטבע המרכזי בעיר הצעירה. בימים אלה, לאחר השלמת חלק מתכנית הפיתוח והשימור של האזור, גובר זרם המבקרים היומיומי בגבעה שבמשך אלפי שנים הייתה מיושבת. סביר להניח שמרבית המבקרים אינם מודעים לדרמה שהתרחשה לפני שנים סביב הכוונה להקים על הגבעה שכונת מגורים כחלק אינטגרלי מהעיר.

מי שמנע זאת היו בעיקר פעילי איכות הסביבה מהעיר והאיזור, שהגיעו עד בג"צ והצליחו לכופף את הכוונות המקוריות של מדינת ישראל ומתכנני מודיעין. העמדה שלהם אומצה גם בידי העירייה, וכך זכתה העיר בעוד "ריאה ירוקה" שלא היתה בתוכנית המקורית. בחזית המאבק עמדה ד"ר עפרה אורבך ממכבים, מקימת "העמותה לשימור אתרים ונוף במודיעין", שיחד עם פרופסור יאיר פרג זכתה במגן השר לאיכות הסביבה ו-2017 קיבלה את התואר "יקירת העיר".

הגענו לבית אורבך בהזמנת מיכאל, בן הזוג המסור שסועד את עפרה שלקחת במחלת ניוון שרירים. מצב מחלתה קשה: היא משותקת כעת בכל גופה ובאחרונה איבדה את יכולת הדיבור. דבר אחד לא גזלה ממנה המחלה – החיוך שעל פניה.

מיכאל מספר בגילוי לב על "יעלת חן שקיפצה על הגבעות ושלוש שנים אחרי האבחון הגיעה למצב שהיא משותקת לגמרי. זה המצב. ההידרדרות הייתה די מהירה. אפשר להגיד שזה היה צפוי, זה גנטי אצלה. גם אבא שלה נפטר מזה בתוך חמש שנים, כך שידענו למה לצפות". בימים אלה מתכונן מיכאל לחנוכת תערוכת הצילומים שלו (שתיפתח ב-8 בנובמבר באולם עינן בקניון). לדבריו היא באה לסכם "את מה שהיה ולא ישוב".

עפרה היא כעת בת 64. מיכאל בן 68. מזה עשרות שנים הוא איש הייטק כמנכ"ל ובעלים של חברות שונות. את עפרה הכיר בעת שהיה בחופשת מולדת מלימודי תואר ראשון בהולנד. השניים הכירו, איך לא, בזמן טיול באזור עין גדי. הוא מספר: "נפגשנו במערת דודים בנחל דוד. אני באתי לטייל ועפרה הייתה אז מדריכה בבית ספר שדה בעין גדי. ישבתי במערה ופתאום היא נכנסה לשם עם קבוצת ילדים שהדריכה. בסיכומו של המפגש היו עוד הרבה מכתבים, נסיעות ופגישות, עד שעפרה השתחררה ועלתה על מטוס להולנד. בסופו של דבר אני סיימתי את לימודי ההנדסה ועפרה סיימה תואר ראשון בביולוגיה ואחר כך שבנו לארץ".

כזוג צעיר הגיעו השניים למכבים באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. "היינו אחת משישים המשפחות הראשונות שהגיעו למכבים", מספר אורבך. "לא היה פה כלום, לא היה לנו קשר אפילו עם שילת וכפר רות שעלו לקרקע כמה שנים קודם. הכל פה היה גבעות טרשים. היה אז מימד של חלוציות".

באותן שנים סיימה אורבך את לימודי הדוקטורט שלה והקימה את העמותה לשימור הנופים והאתרים. "היא הייתה אז דמות מובילה, יחד עם פרג וזוהר ברעם משילת וכמה חבר'ה נוספים. היום כולם מדברים על שימור הגבעות הדרומיות, כולל ראש העיר הנוכחי, אבל הפחד הוא מה יהיה כאשר יגיע ראש עיר אחר. עפרה שמחה על דבר אחד לפחות - שיש היום הכרה והבנה בחשיבות הדברים האלה. כל זה נוצר בזכותה ובזכות החברים שלה. עכשיו זאת אחריות הציבור שחייב לוודא שלא יבנו כאן סתם".

איך נראו, מהזווית שלך, המאבקים שעפרה ניהלה?

"אגיד לך את האמת - לא האמנתי שהיא תצליח. הם היו כמה חבר'ה כאלה נאיביים, אנשים מאוד מיוחדים ותמים. הם לא היו אנשים מתוחכמים שלמדו כלכלה או ניהול עסקים. הם היו מלאי תום. עפרה הייתה כל כך נחושה, היא עבדה סביב השעון. היא עירבה גם את הילדים שבאו איתה לעצור את הדחפורים. הבן שלנו ניר מצא יחד עם חברים מטבע מימי מרד בר כוכבא בגבעת התיתורה וקיבל על זה פרס משר החינוך דאז, זבולון המר".

אז אפשר להניח שעם אישה כזאת את השבתות שלך לא בילית על הספה...

"כן, כל הזמן טבע. הילדים היו בחוגי סיור במשך כל השנים. נפגשנו במערה וזה מה שיצא".

המחלה קטעה תכניות שהיו לעפרה?

"המחלה קטעה את הכל. עפרה היא פייטרית לא רגילה. איבחנו אותה בסוף 2015, לפני שלוש שנים. זה התחיל כשהיא התחילה 'לסחוב' רגל. היא ישר חשבה על ניוון שרירים. חזרנו הביתה עם הבשורה והיה לנו דז'ה וו ממה שקרה לאבא שלה. אני זוכר שהיא אמרה לי 'טוב, אתה צריך למצוא אישה חדשה'. ניסיתי לענות לה בתחכום ואמרתי לה שאמצא לי צעירה בת שלושים ואעשה עוד ילדים. היא הסתכלה עלי ואמרתי לה שלאנשים כמונו, בשנות השישים שחיים טוב יחד, אין תחליף. יש לנו חיים שלמים יחד. אנחנו נמשיך כרגיל והכל יהיה בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא דיברה ככה".

איך נראתה ההתמודדות של עפרה עם המחלה?

"היא ישר אמרה שהיא תילחם ב'דרכים אלטרנטיביות'. כשאתה בא עם המחלה לאיכילוב אין להם מה להגיד לך. אין תרופה והם לא מבינים את המחלה. היא הייתה טבעונית ובכושר יוצא מהכלל וניסתה כל מיני שיטות אלטרנטיביות לעצור את המחלה, כמו טיפול בתא לחץ או באמצעות הקרנת גלים אלקטרו מגנטיים, שינוי התזונה וניקוי מרעלים. זה לא עבד. במשך כל השנה הראשונה היא ניסתה הכל, אבל המחלה התקדמה לפי הספרים. עד היום היא לא התייאשה, לא נהייתה דכאונית או מרירה".

היה פעם רגע של "למה זה קרה לי"?

"לא, בכלל לא. היא רק מאמינה. היא גם לא ריאלית וזו אחת הבעיות איתה. אתה זורם איתה כי כולם אומרים שזה לטובה, אבל היא לא מציאותית. היא מחייכת והיא חמודה בצורה בלתי רגילה. היא מאמינה שיהיה טוב. אם היא בוכה זה רק מדברים רגשיים, כמו בתגובה למשהו שראתה בטלוויזיה. אבל אפילו פעם אחת לא חוויתי אתה ייאוש או זעם על מר גורלה. אפילו לא פעם אחת. יש לה אופי מאוד מיוחד. היא מוקפת באהבה שלנו כל הזמן, אבל זה לא אנחנו. זו היא. זה האופי שלה".

תן דוגמה לאותו אופי של עפרה.

"היא תמיד הייתה בן אדם מלא תום ואמונה בדרכים ישרות. יש לי מלא בדיחות עליה שאף פעם אי אפשר היה לתחמן איתה. תמיד היא הייתה הולכת רק ישר. פעם אחת נסעתי לניו מקסיקו, שם עבדתי עם איזו חברה. דיברתי עם נשיא החברה וביקשתי ממנו לסדר לי טיול רפטינג בריו גרנדה לי ולעפרה. הוא התקשר לחברת הטיולים ואמרו לו שאין מקום, אז הוא הלך וסיפר להם שאני ראשי השב"כ הישראלי וככה סידרו לנו מקום. איזה ערב אחד בטיול אנחנו יושבים שם באוהל ובא אלי מישהו מהחברה ואמר כמה הוא מעריך את השב"כ ואת העובדה שאני מראשי הארגון. עפרה שמעה את זה וישר אמרה לו 'מה פתאום שב"כ?'. ניסיתי להוריד אותה מזה אבל היא לא הסכימה לשמוע והלכה אליו והתעקשה שאני בכלל לא מהשב"כ. היא ממש כעסה על זה ואני רציתי לקבור את עצמי. בסוף הייתי צריך ללכת אל אותו אדם ולהגיד לו שהיא לא יודעת מה אני עושה. כזאת היא הייתה, לא מהתחמנים. התום והכוח שלה היו בלתי רגילים".

איך משתנה הזוגיות בתוך כל זה?

"אני תמיד צילמתי וזה הלך וגבר בתקופה שחייתי בארצות הברית. רוב בני הזוג של צלמים לא מצטרפים אל בן הזוג הצלם, כי אתה יושב לפעמים שעות בטבע ורק מחכה שהינשוף יפתח עין. אני יושב הרבה במסתור ליד היישוב עזוז ומחכה לציפור מסויימת, סוג של תרנגולת מדבר שתבוא לשתות. אתה יושב ומחכה שעות ובן הזוג אומר בדרך כלל 'עד כאן'. זה גם לקום בארבע בבוקר, לנסוע ולחכות שעות עד שיקרה משהו. אז לנו יש את האדרנלין, אבל מה יש לבן הזוג? עם עפרה אף פעם לא הייתה לי את הבעייה הזו. היא תמיד הייתה יוצאת אתי לשטח. עם הידע העצום שלה זה היה כיף לא רגיל. מאז שהיא חלתה היא כבר לא יכלה לעשות את זה יותר וזאת הייתה מכה קשה. מכל הבחינות".

מה עוד השתנה?

"היינו יוצאים המון לטבע וזה נגמר. היא השתנתה מהבחינה הזאת שהטיפולים והצורך לנסות לנצח את המחלה הפך לדבר המהותי העיקרי מבחינתה. היא התנתקה מדברים שהייתה עושה, במקביל לחוסר היכולת הפיזית. בערך ל-15 אחוז מחולי ה-ALS  נפגעים גם מבחינה קוגניטיבית ועפרה היא אחת מהן. אומרים לי שזה דווקא טוב, כי זה חלק מזה שהיא לא מציאותית ומאמינה שיהיה טוב. שזה גם מתחבר לאופי שלה".

נשמע מפחיד הרגע בו אתה מבין שלא תשמע שוב את קולה של אשתך.

"הכל קרה בהדרגה. למרות שהיא לא יכולה לדבר רק בשבועות האחרונים, זה אחד הקטעים הקשים ביותר. יותר ויותר קשה להבין מה היא רוצה והיא הולכת ומסתגרת בתוך עצמה. לי היא נשארת כל הזמן אותו דבר, עם החיוך שלה והבן אדם שהייתה. אבל בפועל, אפילו הילדים אמרו לי הרבה לפני שאמרתי את זה לעצמי, ש'אמא הלכה'. שכבר אין את האמא שהייתה. הם אמרו את זה אחרי כמה חודשים שהייתה חולה ואני התעקשתי שהיא בסדר. לקח לי זמן רב יותר לראות את זה. אחד הדברים הכי קשים במחלה הזו שהיא לאט-לאט לוקחת ממך את הבן אדם. לקח לי זמן להבין שאני צריך לקבל את כל החלטות לבד, בלי בת הזוג. זה תהליך נורא קשה, אבל כשיש זוגיות זה בטוב וברע".

כאמור, בחודש הבא ישיק אורבך את תערוכת הצילומים שלו, פרי מסעות בארץ ובעולם במשך שנים רבות. "כל הזמן צילמתי, כשעפרה תמיד הייתה אתי וחלק מזה. למדתי ממנה המון על הטבע ויותר לעומק על המורכבות שלו. הייתי נוסע בארצות הברית לכל מיני מקומות שבהם בעונה מסויימת אתה יכול למשל לראות מאה אלף אווזי שלג, כשיום למחרת כבר לא יהיה שם פרט אחד. אתה לומד המון על החיות וההתנהגות שלהן, על מסלולי הנדידה. אני מנסה להנציח רגעים מיוחדים בטבע שמספרים איזה סיפור, ועפרה עוסקת בהגדרת צמחים חיות וציפורים ומסבירה את הצורך בשימורם. יהיו בה תמונות שהן נטו טבע וגם אחרות שהן יותר מזה, שבאות להעביר מסר של שמירה על הטבע השברירי".

התערוכה הזאת היא מחווה אחרונה לעפרה?

"הרבה זמן רציתי לעשות תערוכה והייתי כל כך עסוק שזה כל הזמן נדחה. עכשיו, למעשה בדקה התשעים, רציתי שעפרה תהיה חלק מזה ואקדיש לה את התערוכה. אז היא כבר לא יכולה לדבר, אבל ישבתי איתה על בחירת התמונות לתערוכה. אולי זה מלמעלה הכל מתחבר עכשיו, התערוכה וזה שעפרה איבדה את יכולת הדיבור. אנחנו לא אומרים שעפרה מחר תמות. לא מדברים ככה. אנחנו מדברים שיקרה נס ואולי המחלה תיעצר. אבל התערוכה הזאת היא סיכום של מה שהיה וכבר לא יכול להיות יותר – שנינו נוגעים יחד בטבע".

יאיר דנון