מחלקים
למען האחרות

למען האחרות

טלי הקינן רוז חלתה בסרטן השד והחלימה, אך את המרכז המקומי שהקימה לחולות סרטן היא לא סוגרת • "מרחב נשימה" מספק מסגרת חברתית וטיפולית גם למשפחות, וזקוק לסיוע כספי

באחד הטיפולים שלה נגד מחלת הסרטן שבה לקתה נכנסה טלי הקינן רוז לחדר המתנה ולקחה ספר תהילים שהיה מונח שם. באותם ימים, בעיצומם של טיפולים קשים, כבר קינן בליבה של טלי הרעיון להקים בית שיסייע להחלמתם של חולים כמוה. "אני אפתח את הספר ואקרא את הפסוק הראשון שאראה ולפי זה אחליט" אמרה בליבה ופתחה את ספר תהילים. הפסוק הראשון אותו קראה היה מפרק י"ז פסוק ח' ובו נכתב: "שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתיריני". היא מספרת: "הפסוק הזה היה עבורי כמו התגלות, ובאותו רגע הבנתי שאין לי ספק ואני חייבת לממש את החלום שלי ולהקים את הבית עבור חולי הסרטן".

זה לא היה פשוט. "כאם חד הורית לשני ילדים, ללא גב כלכלי וכמפרנסת יחידה, ידעתי שזאת הוצאה כספית גדולה. אבל איכשהו הצלחתי להשיג את החלל שבקומת הכניסה בבניין המגורים שלי, שעמד ריק ומוזנח, והתחלתי לאט לאט לשפץ ולבנות ולהוסיף, פה מזגן ופה לסייד את המקום ולתלות וילונות, הוספתי מטבחון קטן וכיור, וריהטתי בספות וכיסאות הכל מכספי ומכספי אנשים טובים שתרמו לי, בעלי עסקים שפשוט רצו לעזור".

היום, שלוש שנים אחרי, כשטלי הקינן רוז מסיימת את עבודתה כמנכ"לית להקת הריקוד "הורה אפרוחים" בירושלים, היא חוזרת הביתה למודיעין ומתחילה לעבוד במשרה השנייה שלה כמפעילה את "מרחב נשימה" כך היא קראה למקום. לדבריה "זהו מקום חם וביתי ולשם מגיעות חולות סרטן ולא רק, מכל חלקי העיר כדי לשמוע הרצאות ולהשתתף בסדנאות ולפעמים סתם לשבת עם כוס קפה ולעודד אחת את השנייה ולהתעודד משיחות עם מחלימות אחרות".

מאז הוקם "מרחב נשימה" לא ביקשה טלי סיוע ותקציבים ממוסדות ציבור ולא מהעירייה "אולי אני לא יודעת לשווק את המקום ולא לאסוף תרומות, יכול להיות שזה פוגע בי ובעיקר מתסכל, הייתי רוצה להעביר את "מרחב הנשימה" למקום גדול יותר שיספיק לכל החולות שמגיעות".

איך בכלל נולד הרעיון?

"כשעברתי את הטיפולים היה לי הרבה זמן לחשוב וכל הזמן חשבתי מה עובר על החולות שמקבלות את הכימותראפי? האם כולם מרגישות כמוני? ואז הבנתי שצריך לדבר, להחליף חוויות ולא רק להתייעץ עם רופאים וצוות רפואי אלא גם עם חולים אחרים, כדי לחוות ביחד את הדרך הקשה ושזה עשוי לסייע בהחלמה עצמה".

שלוש שנים אחרי, מה מצבך?

"אני אישית החלמתי לגמרי וחזרתי לעבודה אחרי הפסקה של שנתיים וחצי שלא עבדתי בגלל המחלה. אבל יחד עם זאת קיבלתי מהסרטן מתנה גדולה ונפלאה וזו היכרות עם תושבי העיר ועם הקהילתיות הנפלאה כאן שהרבה עוזרים ומוכנים לסייע, אבל זה לא מספיק ואני לא יודעת מה יהיה עתיד המקום".

מה בעצם את צריכה?

"יותר מתנדבים שיגיעו לעבוד פה, יותר הרצאות וסדנאות שיסייעו לחולות, אני רוצה להקים חדר אמנות שיאפשר לחולים לשחרר לחצים באמצעות אמנות, חדרי טיפולים למתן טיפולים מסייעים כמו פילאטיס ושהמקום יעבוד חמישה ימים בשבוע בפעילות מלאה אבל בשביל זה צריך תקציב הרבה יותר גדול לצערי".

יאיר דנון