דיור מוגן 16.12.18
מגדלים תקוות אולימפיות

מגדלים תקוות אולימפיות

בכפר הנוער בן שמן מאמנים את הרצים המובילים בישראל, שמגיעים אליהם כתלמידים ונשארים לגור בכפר גם כבוגרים • במועדון "קרוספיט מודיעין" החליטו לסייע למשימה הלאומית

מה הקשר בין מודיעין לסגל האולימפי והמשחקים בטוקיו 2020? את התשובה לחידה הזאת תמצאו במועדון קרוספיט מודיעין, שהוקם בידי מורי זברובסקי לפני שבע שנים ושוכן כיום באזור התעשייה בשילת.

זברובסקי והמועדון שלו מאמצים מזה מספר חודשים קבוצת אתלטים ייחודית שהקימו אנשי כפר הנוער בן שמן והוציאה מתוכה עד היום עשרות אלופי ישראל בריצות ארוכות, בתקווה למצוא את נציגיה הבכירים מביאים כבוד לאתלטיקה הישראלית באולימפיאדה הבאה.

בחודשים האחרונים מגיעים האתלטים, כולם נכון לעכשיו ממוצא אתיופי, למועדון המקומי שמספק להם אימוני כוח והדרכות מקצועיות כנדרש מאתלטים ברמה העולמית. בין היתר כוללת הקבוצה את מארו טפרי, בוגר כפר הנוער ששבר לא מזמן את השיא הישראלי בן 15 השנים וסיים במקום השביעי במרתון ברלין, כמו גם את ימר גטהון, שהגיע מבנייני הרכבת בשכונת הקטמונים אל כפר הנוער וכיום הוא אלוף ישראל במירוצי שדה ובחצי מרתון.

והכי חשוב – ביום שישי הקרוב נוכל לראות אותם בשידור חי במירוץ מודיעין. האם סביר שהם יקטפו את כל המקומות הראשונים? לא היינו מהמרים נגד זה.

זברובסקי סיפר השבוע כיצד נולד הרעיון לאמץ את קבוצת הרצים, שחבריה מחזיקים בשלל שיאים ישראליים ונוסעים לתחרויות ומרתונים ברחבי העולם: "אני מכיר את המקום ויש לי מתאמן שגר שם. הוא שלח לי כתבת טלוויזיה שהכינו עליהם ואמר לי 'צריך לעזור להם'. עניתי לו שאתן להם כסף ושיעזוב אותי, אבל הוא התעקש שאני מוכרח לראות את הסיפור של החבר'ה האלה. בסוף ראיתי את הסרטון וזה כל כך ריגש אותי, עד שאמרתי שאני באמת חייב לעזור להם. זה סיפור שמזכיר לי את ההורים שלי, שעלו לישראל בלי משפחה, כמו החבר'ה האלה, ולא ידעו בישראל איך להתייחס אליהם. גם אני בתור עולה הרגשתי את זה, כך שממש התחברתי לסיפור שלהם. אני יודע איך זה מרגיש להיות שונה, להיות מיעוט".

מאיפה אתה מכיר את התחושה?

"אני אמריקאי וגדלתי בניו יורק בסוף שנות השישים. הייתי ספורטאי ואני זוכר שהיו מקומות אליהם לא יכולתי להיכנס בגלל שאני יהודי. מועדון הספורט הכי מפורסם בניו יורק לא היה מקבל יהודים באותה תקופה. אפילו אם שכן הזמין אותי להצטרף אליו לשם, אסור היה לי להיכנס. אני זוכר את עצמי עובר את מגרשי הטניס בדרך לבית הכנסת ודרך הגדר הייתי רואה את החברים שלי משחקים שם וידעתי שזאת גדר שאני לא יכול לעבור".

איך קרוספיט מודיעין מסייע לאתלטים?

"אמנם הם מתמחים בריצה, אבל הם צריכים לחזק את כל הגוף. יש לנו ניסיון עם אתלטים ומחלקה ספיציפית בשבילם, ואנחנו מנסים לעזור להם לפתח יכולות שלא מקבלות מענה באימוני האתלטיקה הרגילים. הם צריכים לחזק את הרגליים ואת האגן. בנוסף, אם שאר הגוף לא יהיה חזק כפי שאנחנו יכולים לפתח, הסיכון לפציעות גדול יותר. יש הרבה אימונים ותרגילים שישפיעו על היכולת שלהם לרוץ".

את קבוצת הרצים אימצו זברובסקי וקרוספיט מודיעין לפני כמה חודשים, כאשר הרצים מגיעים לשילת מספר פעמים בשבוע לאימונים ייחודיים להם. "הם עוזרים לנו כי הם מראים לאנשים את היכולת, את הדרך בה הם רצים וחוץ מזה שהם האנשים הכי מיוחדים שפגשתי. הקשר איתם מדהים. הם אנשים נורא נחמדים. בהתחלה הם היו קצת ביישנים, אבל הווייב במועדון שלנו הוא מאוד מקבל ומשפחתי והם כבר חלק מאיתנו. מה שיפה אצלנו הוא שיש פה אנשים מכל הסוגים. עולים חדשים וכאלו שנולדו פה, אשכנזים וספרדים, מי שבכושר מעולה וכאלה שצריכים להוריד 15 קילו. כולם מתקבלים אצלנו".

מי שעומד מאחורי המיזם הייחודי בכפר הנוער בן שמן, ועושה "שמיניות באוויר" מדי שנה כדי להעמיד את התקציב הנדרש למימון הנסיעות לתחרויות ומחנות אימונים בחו"ל, הוא גל לוי, מנהל הספורט בבן שמן, שמספר איך הכל התחיל: "התחלנו את הפרויקט ב-2006, מיוזמה פרטית שלי. בזמנו קבוצת מאמנים אתיופים הביאו שני חבר'ה לכפר, כשהתכנון היה להביא שלושים ולפתוח קבוצה. אחרי שהגיעו אותם שניים המאמנים נעלמו. באותה תקופה לי לא היה שום קשר לאתלטיקה, אבל מנהל הכפר אמר לי 'קח אותם ותראה מה אתה יכול לעשות'. זה תפקיד שאני עושה בהתנדבות, כשעד עכשיו הפרויקט הצמיח עשרות רצים, שביניהם כאלו מובילים באתלטיקה בישראל".

מן הסתם מארו טפרי הוא אחד מהם?

"מארו הוא הסיפור הקלאסי של הפרויקט הזה. ילד שהגיע מהקריות אחרי שסיים מרכז קליטה. הוא עלה לארץ עם אבא ואח, איבד את אמו בגיל שמונה והשאיר באתיופיה אחים נוספים. הוא הגיע לכפר הנוער כילד פנימייה, סיים את הלימודים עם בגרות מלאה בהצטיינות והשתתף במשחקים האולימפיים בריו ובאליפויות אירופה. היום הוא שיאן ישראל במרתון והתחיל ללמוד לימודי תואר ראשון בוינגייט".

כמה רצים יש עכשיו בקבוצה?

"השנה יש 15 חבר'ה כשהם לומדים אצלנו ומתאמנים גם בוינגייט כל שבוע. יש להם מאמן אולימפי בשם דן סלפטר (בעלה ומאמנה של לונה צ'מטאי, אלופת אירופה ב-10,000 מטר), שאת עבודתו מממן הוועד האולימפי".

ואיך אתם מכסים את כל שאר העלויות?

"כל שאר העלויות – מחנות אימון, ציוד, הסעות והכל, ממומנות על יד תרומות מאנשים טובים. זה מה שאנחנו עושים, מקוששים תרומות בנוסף לקצת שמגיע מהאיגוד ומהקבוצות שלהם. זה הרבה מאוד כסף לממן ספורטאי אולימפי. בכל שנה זה עולה לנו סדר גודל של 850 אלף שקל".

באיזה גילאים כל הרצים בקבוצה?

"יש את החבר'ה שהם עדיין תלמידי תיכון, מכיתה ט' ומעלה, והבוגרים שביניהם כמו מארו הם בני 26 ועדיין מתגוררים בכפר. לכולם יש מעמד של ספורטאי מקצועי כשהם מתגייסים ואנחנו מעמידים להם מקום בבית הבוגרים ומאפשרים להם גם לאכול בחדר האוכל".

שאלה מתבקשת - יש גם רצים שהם לא אתיופים או שאין כאלה בכלל בריצות ארוכות בארץ?

"במהלך 13 השנים שהפרויקט עובד היה כזה, אבל כיום אין. כולם יוצאי אתיופיה".

מה תורמת להם ההשתתפות בקבוצה?

"הפרויקט מוגדר כפרויקט מצויינות, כך שאף אחד לא בא ממקום של מסכנות. זה מעיף אותם. מי שמתחיל מגיל צעיר לומד להאמין בעצמו, שהוא מסוגל ויש לו איכויות להצליח גם בספורט וגם בלימודים. הם מייצגים את ישראל בעולם בכבוד רב ולדעתי לפחות ארבעה מהם אנחנו נראה באולימפיאדה הבאה".

אז הקבוצה הזאת היא גאוות הכפר?

"כן. בכפר כולם מכירים ומחבקים אותם. זה לא פרויקט פרטי של גל לוי, זה פרויקט של הכפר כולו. ממנהל הפנימיה ועד לרכז המשק, כולם מכירים את התוצאות שלהם ומחבקים אותם".

אז החלום של כולם בקבוצה הוא להיות אתלטים ברמה הבינלאומית?

"ברור, אני לא מחזיק מישהו שאין לו את הפוטנציאל להיות שם. נקודת הפתיחה כדי להיכנס לקבוצה היא החלום. מי שלא שם לו את זה כמטרה לא יהיה בקבוצה. התנאים והדרישות מהם מאוד גבוהות".

וכשהם נחשפים למצבה העגום של האתלטיקה הישראלית, כמו במקרה של היילה סטאין שעובד אחרי הפרישה כמאבטח, זה לא מוריד להם את המוטיבציה?

"קודם כל, היום הדברים כבר השתפרו ונראים קצת אחרת. בנוסף, אני מחנך את הילדים האלה לפתח את עצמם מעבר לריצה. השנה שלושה מהם ילמדו לימודים אקדמיים. זה חשוב בעיני וככה הם הופכים להיות בדיוק כמו כל ישראלי שסיים צבא, עשה טיול והתחיל את החיים. אמנם הם לא עושים את הטיול אחרי צבא כי הם ספורטאים מקצועיים, אבל כשהם יגיעו לגיל הפרישה מאתלטיקה הם יהיו עם תואר ראשון. בנוסף, להיות ספורטאי מקצועי זה משהו שמפתח את האישיות, את האמונה בעצמך והיכולת להציב לעצמך יעדים ולעמוד בהם".

יש להם סיכוי אמיתי, עם המשאבים הקיימים בישראל, להתחרות בספורטאי אמריקאי שמקבל את כל המעטפת הנדרשת?

"מארו סיים שביעי במרתון בברלין לפני כמה שבועות. אני מוציא אותם להרבה מאוד מחנות אימון באפריקה וגם במדינות באירופה, כך שזה קצת מכפר על הפער אבל זה כרוך בעלויות ניכרות. עכשיו הקרוספיט במודיעין פתח בשיתוף פעולה והם גם תומכים בנו מאוד וגם משלימים לנו את הפער, כשיש להם חדר כושר מקצועי שנותן לנו מענה נוסף".

יאיר דנון