(new)לייזר ליין 24.1.19
האיש שהיה שם

האיש שהיה שם

ביום שני הבא יוכלו תושבי מודיעין לשמוע על "מבצע יונתן" מפי אחד האנשים שלקחו בו תפקיד מרכזי • תא"ל דני ארדיטי מרעות, שהיה אז קצין בסיירת מטכ"ל הסתער על בית הנתיבות באנטבה מאחורי יוני נתניהו, וגם אחרי ארבעים שנה סבור שהמפקד האמיץ היה גיבור

(בתמונה: המרצדס המזוייפת של אידי אמין, כפי שהונצחה בדרך לאנטבה)

כמו ברוב העולם, גם למדינה צעירה כמו ישראל יש את המיתוסים הלאומיים שלה, אלה שסייעו לה לגבש את הזהות הלאומית הייחודית. אחד מאותם מיתוסים עליהם כולנו גדלנו הוא כמובן סיפורו של "מבצע יונתן" / "מבצע אנטבה" וחילוץ החטופים מאוגנדה בשנת 1976 – בדיוק ביום שבו חגגה ארה"ב את יובל המאתיים שלה.

מי שהיה שם, ואחר כך המשיך לשורת תפקידים בכירים במערכת הביטחון הישראלית, הוא דני ארדיטי מרעות. ארדיטי בן ה-67 הוא תת-אלוף במילואים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין והיה ראש המטה לביטחון לאומי. כיום הוא משמש כיועץ לענייני מודיעין לממשלת סינגפור. ביום שני הבא יגיע ארדיטי לספרייה הציבורית ע"ש שכטר במודיעין, שם יספר את סיפורו הפרטי מאותו מבצע נועז שהפתיע את העולם כולו.

ארדיטי נולד וגדל בקיבוץ יראון שבגליל העליון. "זה היה אז אזור ספר. ההורים שלי עלו ממצרים ישר לקיבוץ", הוא מספר. בשנת 1970 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת מטכ"ל. לאחר טירונות צנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם ביחידה וכן הכשרה כמפקד כיתה. ב-1972 השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה ("השתתפתי במבצע בתור חייל בסדיר. הייתי על הכנף, ליד ביבי"). הוא השתתף במלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים ולאחריה עבר קורס קצינים וחזר לשירות. "המלחמה הייתה בהחלט טראומה", הוא אומר. "היינו ברמת הגולן וגם בדרום. חילצנו טייסים, שמרנו על טנקים, כבשנו את החרמון וחילצנו פלוגה של צנחנים שנתקעו בשלגים. איבדנו במלחמה חבר צוות אחד מתוך עשרה בסך הכל. היינו כמו משפחה קטנה וזו הייתה טראומה. זה בא בהפתעה. היינו זחוחים וצעירים וחזקים, היינו בטוחים שכלום לא יקרה".

במבצע יונתן ב-1976 שימש סגן ארדיטי כמפקד צוות ביחידה והוטלה עליו האחריות להשתלטות על חדר ה-VIP בטרמינל. אחר כך שירת כמפקד פלגה ביחידה וסגן מפקד הסיירת תחת פיקודם של עמירם לוין, נחמיה תמרי ושי אביטל, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה.

השתלשלות המאורעות שהובילה למבצע החילוץ באנטבה החלה כאשר ביום ראשון, 27 ביוני 1976, עשה את דרכו מנמל התעופה בן גוריון לפריז מטוס של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס. כאשר חנה המטוס בחניית ביניים באתונה עלו עליו ארבעה נוסעים - גבר ואישה גרמנים ושני גברים פלסטינים. בצהרי היום השתלטו הארבעה על המטוס והורו לקברניט לשנות את נתיב הטיסה לעבר בנגאזי שבלוב. שליט לוב, מעמר קדאפי, סירב לאפשר למטוס להישאר בלוב ולאחר שהייה של כמה שעות ותדלוק המריא המטוס משם. בבוקר ה-28 בחודש נחת בשדה התעופה באנטבה, עיר באוגנדה שבאפריקה. שם הצטרפו לחוטפים עוד שישה פלסטינים חמושים.

החוטפים התבצרו יחד עם בני הערובה בטרמינל והודיעו כי מילכדו את האזור כולו. לאחר כיומיים שיחררו החוטפים את כל החטופים הזרים והשאירו כבני ערובה רק את האזרחים הישראלים, את היהודים ואת צוות המטוס בראשות הקברניט - שבחר להישאר עם הנוסעים.

החוטפים דרשו מממשלת ישראל וממשלות נוספות לשחרר 53 אסירים פלסטינים. ראש הממשלה יצחק רבין סירב לשתף פעולה עם דרישות החוטפים והורה לבחון אפשרות למבצע צבאי לשחרור החטופים.

ב-3 ביולי, בצהרי היום, המריאו מטוסי "הרקולס" של חיל האוויר משארם א-שייח לכיוון שדה התעופה של אנטבה. המטוסים נשאו אתם כוחות של סיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני. האישור הסופי של הממשלה למבצע ניתן כאשר המטוסים כבר היו בדרכם לאנטבה.

למרות תנאי הטיסה הקשים, והעובדה שאורות הנחיתה בטרמינל כובו, טייסי חיל האוויר הנחיתו את המטוסים בהצלחה. המטוס הראשון נחת כשהוא נעזר באורות הנחיתה של מטוס תובלה בריטי שטס לפניו. לוחמי הצנחנים קפצו מהמטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול והניחו פנסים על מסלול הנחיתה החשוך עבור המטוסים הנוספים ואז השתלטו על מגדל הפיקוח. מהמטוסים שנחתו התקדמו הכוחות אל הטרמינל. סיירת מטכ"ל הובילה את שיירת המכוניות שהתחזתה לשיירה המאבטחת את רכבו של נשיא אוגנדה אידי אמין, ובה מכונית מרצדס, שהייתה העתק מדויק של רכבו של אמין.

על פי התכנון היה על הכוח לנסוע ישירות עד למקום שבו רוכזו החטופים, כדי לא לאבד את גורם ההפתעה. בדרך לטרמינל נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, פקד לירות בהם. קולות הירי משכו את תשומת לבם של כוחות הביטחון האוגנדיים והפכו את המשימה למורכבת יותר, שכן כעת פעלו הכוחות תחת אש. שיירת הרכבים של הכוח האיצה לעבר היעד, הכוחות השתלטו על האולם, הרגו את המחבלים ושיחררו את החטופים בני הערובה. במהלך המבצע נהרגו נתניהו ושלושה מבני הערובה.

דני ארדיטי - אתה זוכר מה חשבת בפעם הראשונה שהציגו לכם את תוכנית החילוץ?

"היינו בכלל בעיסוק מבצעי אחר וזה הגיע בתור שמועה בהתחלה. רק ברביעי או חמישי, יום או יומיים לפני המבצע, הציגו לנו את התוכנית. זה היה נראה לי הזוי, בעיקר בגלל שהייתה לי פרספקטיבה של מפקד. כשמציגים את החלק עצמו של היחידה, זה היה נראה בסדר. לא לקחתי בחשבון את כל מה שמסביב. לא הערכתי עד כמה המרחק משמעותי. המודיעין היה טוב אבל לא עדכני. יכולנו באותה מידה לנחות בשדה התעופה ובני הערובה לא היו שם".

כמה פחד היה במהלך הטיסה לשם?

"היה קצת פחד, למרות שבעיקר ישנו במהלך הטיסה כי היינו מאוד עייפים. היו שלושה סוגי פחדים: הראשון הוא שלא נשתתף במבצע בסוף. זה היה פחד מאוד גדול, שחס וחלילה השייטת ייקחו את זה או משהו כזה. השני הוא שהמבצע לא יתקיים. חיכינו בשארם איזה שלוש שעות לאישור הממשלה. הפחד השלישי הוא לפני הנחיתה. מתחילים לחשוש. אתה יודע שאתה נוחת במקום לא מוכר. אבל מרגע שנחתנו זה היה בדיוק כמו בתירגולים ובדמיון. אף אחד לא העלה על דעתו שנגיע לשם".

את המבצע הזה אתה זוכר בצורה מיוחדת, או כמו עוד מבצע מבין רבים בהם השתתפת?

"אני זוכר בעיקר הבזקים, אירועים בודדים יחסית. אולי עשרה מבין כל ההכנה והביצוע. ביובל הארבעים שנה למבצע הוצאנו ספר וכל אחד שטח את סיפורו. תקרא את הסיפורים ותחשוב שכל אחד היה במבצע אחר. שלושים ושישה אנשים וכל אחד זוכר משהו אחר. זיכרון הוא דבר מאוד מתעתע. אני גם בדרך כלל לא אוהב לספר סיפורי גבורה".

אז מה קרה עכשיו שאתה קם ומספר?

"כי על אנטבה אני רוצה לספר. עברו ארבעים שנה ואפשר לשמוע את זה. כדאי שישמעו. יש לקחים שכדאי שיפיקו, מקבלי ההחלטות וגם כולנו. לקחים שהופקו וחלקם נשכחו".

כמו מה למשל?

"כמו למשל האופן שבו מתנהלים מול מחבלים וחטופים. לקיחת סיכון בפעולות חילוץ שלצערי נשחקה מאוד בשלושים השנה האחרונות מכל מיני סיבות. החטופים בלבנון, גלעד שליט. מקרים שבהם היינו צריכים לפעול ולא פעלנו. אני חושב שהיינו חייבים לפעול. ניטל מאיתנו איזשהו כלי מאוד חשוב בעיני, וזה קשור לכל מיני דברים שעוברים עלינו. על הצבא, על האזרחים, על הממשלה".

איבדנו את האומץ או שנהיינו זהירים יותר?

"אני חושב שנהיינו מדינה מפונקת, במובן הטוב של המילה. אנחנו בטוחים וחזקים וטוב לנו, כבר הרבה שנים, וקשה למי שחי בסיטואציה הזאת לקחת סיכון שאולי יערער את זה. שמא זה יפגע בהישרדות היומיומית הפוליטית. אני לא מדבר דווקא על הממשלה הנוכחית. הבעיה היא עם מקבלי ההחלטות בדרגים הפוליטיים. היכולות לקבל החלטות עם מחיר גבוה במקרה של כישלון. אפילו האירועים האחרונים ברצועת עזה, ואני לא מותח ביקורת על ראש הממשלה עכשיו. לא היינו צריכים להיכנס למבצע קרקעי ברצועת עזה, אבל היינו צריכים לכתוש אותם מהאוויר. לא היינו מספיק אגרסיביים והחמאס הצליח לכופף אותנו".

אז באמת איבדנו את כוח ההרתעה שלנו או שהעולם פשוט השתנה?

"זה מורכב. העולם השתנה וזה לטובה. מה שהשתנה הוא שהתהפכו היוצרות ועכשיו העורף הוא החזית. הטענה העיקרית שלי היא שהעורף לא מספיק מוכן. הממשלה לא מכינה את העורף מספיק. אם היו מחזקים באופן משמעותי, פיזי וכלכלי, את עוטף עזה בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים זה היה נותן עורף שהוא נורא נחוץ במלחמות מהסוג הזה".

מבצע כמו אנטבה היה לדעתך מאושר היום?

"יכול להיות. אנחנו עושים פעילות מבצעית כל הזמן. על פי מקורות זרים, והשכנים שלנו מרגישים".

בוא נחזור ליולי 1976. אתה זוכר את הרגע בו דלתות המטוס נפתחות?

"את זה אני זוכר. באולם שהיינו אמורים לתפוס היו שלושה או ארבעה מחבלים שישנו. זה היה החדר הכי רחוק מהמטוס, ומיד כשיצאתי הבנתי איפה אני בדיוק ולאן צריך לנסוע. זה היה כמו סרט שמשוחזר בראש, כאילו כבר הייתי פה. הנקודה השנייה היא ההיתקלות, עליה יש ויכוח היסטורי עד היום. הייתי בג'יפ השני מאחורי יוני נתניהו וכולנו ראינו את האירוע הזה. הרכב הראשון עצר, לא היה ברור מה בדיוק קורה שם. היו שם שני אוגנדים חמושים שעשו משהו עם הנשק, לא ברור מה, ובסוף ירו בהם והמבצע הפך מחשאי לרועש. מרגע זה ואילך הכל התברדק. כולנו רצנו. כל אחד לחדר שהיה היעד שלו".

הייתה התנגדות משמעותית?

"היה קצת ירי שלא היה ברור בכלל מאיפה הוא מגיע. זה גם כנראה הכדור שהרג את יוני. עלי לא ירו. חשבתי רק לאן אני צריך לרוץ ואיפה החיילים שלי. הגענו לאולם, שהיה למעשה חדר קטן, ניסינו להיכנס ולא הצלחנו. זכרתי שאין שם בני ערובה וזרקתי פנימה שני רימוני מיני, כאלה שלא הורגים אבל עוקצים. אחד מהם התפוצץ בפנים והשני חזר אלינו ופצע אותי ועוד שני חיילים. אפילו לא שמנו לב שנפצענו, עד שהיינו כבר בחזרה במטוס וראינו את הדם".

אתה זוכר את המגע עם החטופים הישראלים?

"מעט מאוד. הגעתי אליהם חמש דקות אחרי שכבר הכוחות שלנו חברו אליהם. אני זוכר שליוויתי חטופים לכלי הרכב ודיברתי עם חלק מהם. אני לא יודע מה עבר להם בראש ואם האמינו שצה"ל יבוא להציל אותם. מי העלה על דעתו בכלל שדבר כזה יכול להיות, חוץ מאלו שהגו את הרעיון?".

יש לך עמדה בעניין מיתוס יוני נתניהו והוויכוח אם היה באמת גיבור?

"יוני בסך הכל היה מפקד מאוד מיוחד, מאוד לא רגיל ליחידה. הוא לא גדל ביחידה והיה לו לא קל, אבל הוא היה מאוד מאוד אמיץ. את זה אני זוכר. גם ממלחמת יום כיפור וגם מאירועים אחרים. הוא היה מאוד אמיץ ומאוד לא קונבנציונלי בתפישה שלו את הפיקוד. גם באירוע הזה הוא היה הרוח החיה בסופו של דבר. מי שפיקד על המבצע זה הוא. יוני נהרג כי הוא רץ קדימה ולא נשאר מאחורה איפה שהיה אמור להיות. זה התאים לאופי שלו וגם של רוב המפקדים. בלהט הקרב אתה מסתער ועושה מה שהאינסטינקט הפיקודי שלך אומר לך. עד היום לא ברור בדיוק מי פגע בו ואיך. הוא היה גיבור, זה ברור".

ואז נחתתם לתוך אופוריה בישראל...

"חזרנו לשגרה, די בשוק בדיעבד, אבל לא התייחסנו לזה כמשהו גדול. עוד מבצע. הטראומה מהמוות של יוני הייתה גדולה ותוך שבוע חזרנו לפעילות רגילה. ככה לימדו אותנו לעבוד: גומרים משהו וממשיכים הלאה. זה גם סוג של הדחקה ומחיקה".

ובכל זאת, מהנחיתה עצמה ובימים שלאחריה היה כאן פסטיבל שלם. לא הייתם חלק ממנו?

"אני זוכר שהדלת נפתחה וראיתי המולה נוראית. צלמים וכל זה ואני סובבתי את הגב. יש תמונה אחת בה רואים חלק ממני. לא היינו שותפים לכל הצרמוניה, כלום. חזרנו לפעילות רגילה, מחקנו את זה מהזיכרון במובן מסויים. שמתי את זה בצד לעשרים שנה ולא דיברתי על זה. בקיבוץ הייתה קבלת פנים וידעו שהשתתפתי, אבל לא הרבינו לדבר על זה בכלל במשך העשרים שנה הראשונות אחרי המבצע".

מתי הבנתם שזה היה באמת משהו מיוחד?

"אין איזה רגע כזה, זה לאט-לאט נטמע בהיסטוריה של המדינה והעולם וממרחק הזמן אתה מבין שזה באמת היה משהו יוצא דופן. לטוס מרחק כזה, עם כל כך מעט מודיעין, לעשות את המבצע עם מעט מאוד נפגעים, להצליח ולחזור. זה יוצא דופן. לא עושים הרבה מבצעים כאלה".

יאיר דנון