(new)לייזר ליין 24.1.19
כך עושים כולם

כך עושים כולם

הזמנים משתנים והיום אפשר לדבר גם על דברים שבעבר נחשבו לטאבו, כמו הטרדות מיניות במגזר הדתי • אשרה גרינבלט ממודיעין, שבעצמה חוותה אירוע כזה בעבר הרחוק, כתבה את הספר "לגדול על מים" בהשראת ההיסטוריה האישית שלה • והיא מבהירה: "זה לא יומן בשום צורה ולא ספר אוטוביוגרפי"

מה הביא בעלת סטודיו לפיתוח אתרים להשקיע שש שנים מזמנה, וסכומי כסף נכבדים מחשבונה, בהגשמת חלום להוציא לאור ספר ביכורים? זאת במציאות שוק הספרים של היום, בו פרסום או רווחים מהוצאת ספר הם כמעט בגדר חלום שאינו קשור למציאות.

אשרה גרינבלט בת ה-44 ממודיעין ("נשואה פלוס שלושה והרביעי בכריכה רכה") מספרת שהחלום לכתוב תמיד היה חלק ממנה, כבר בשנות העשרים לחייה. ככל הנראה הייתה זאת ההתמודדות עם מחלת הסרטן (וההחלמה ממנה) שהביאה אותה להעלות את החלום על פסים מעשיים, כל הדרך עד לסיומו של המסע ממש בימים אלה, עם פרסום הספר "לגדול על מים".

 

אפילו היא לא יודעת להסביר איך נקלעה לתוך תא השירותים הקטן עם עמיר. נדמה לה שאביב מחכה לה בחצר אבל היא נמצאת עכשיו בתוך תא השירותים עם עמיר שלוחש לה פעם אחת להיות בשקט ויותר מזה לא צריך לומר דבר. הוא מתיישב על מושב האסלה ומפשיל את מכנסיה שלה. מחכך בה את איבר מינו זמן מה והיא מביטה לעבר הדלת הלבנה. בוהה בצבע המתקלף בקצוות ובכתמי האצבעות סביב הידית. הוא דוחף אותה קלות כדי שתתרחק ממנו. שמרית מרימה את עיניה ומציצה בו. הוא נראה לא מרוצה וממשיך להתעסק עם גופו. 'את יכולה להרים מכנסיים', הוא לוחש לה. 'זה ייקח עוד רגע'. היא שמחה להרים את מכנסיה ושונאת את המקום והרגע".

(מתוך הספר)

 

הספר "לגדול על מים" מגולל את סיפורה של ילדה בת שמונה במושב דתי בשנות השמונים החווה פגיעה מינית מתמשכת, ועל הדרך בה עיצבו האירועים האלו את חייה בהמשך כנערה באולפנה וכאישה בוגרת ואם לילדים.

"לפני שבע שנים חליתי בסרטן ואז הבנתי שלא מחכים לפנסיה", היא מספרת. "יש מלא תירוצים למה לא עכשיו, ולמה אין זמן או מה בכלל ייצא מזה, אבל כשחליתי הבנתי שצריך לחיות עכשיו".

עם אילו עוד תובנות משמעותיות יצאתם מ"חוג הסרטן" כפי שאת קוראת לזה?

"בעיקר שצריך לחיות טוב. צריך להיות מאושרים, להביע את עצמנו בצורה שלמה. אני חייבת להגיד שהספר לא עוסק בסרטן בשום צורה. הכירורגית שלי אמרה לי 'עצם זה שכתבת אותו אחרי הסרטן זה אומר שבאיזשהו אופן זה נמצא שם'. כנראה שהיה איזה תהליך שקשור גם בו".

החיים היום מלווים בפחד שסרטן השד יחזור?

"אני חושבת שכל מי שחלה בסרטן יש לו את החשש שהוא יחזור, אבל אני לא חיה בפחד מתמיד. יש גלים, יש תקופות כאלו. בכל פעם שיש ביקורת, פעם בחצי שנה, אז יש חשש לפני. פה ושם אני שומעת על אנשים שזה חוזר להם. זה נמצא שם איפשהו ואני מקווה שזה לא נמצא שם".

את ספרה הוציאה גרינבלט לאור באופן עצמאי, בחירה שהופכת בשנים האחרונות לשכיחה יותר ויותר בשל מצב שוק הספרים בישראל. "זה ספר שאין הרבה כמוהו, בצניעות...", היא אומרת. "אין הרבה ספרים בנושא הזה. הוא עוסק גם בפגיעה מינית וגם בהשלכות האפשריות של זה על המשך החיים, המגזר הדתי, בנות בתנאי פנימייה וגם קצת מתכתב עם ספרו של חנוך דאום מלפני עשר שנים 'אלוהים לא מרשה'".

חלמת להוציא את הספר לאור באחת מההוצאות לאור הגדולות?

"קצת. זה תמיד חלום לצאת דרך אחת ההוצאות הגדולות אבל העניין הוא שזה מאוד קשה. הבנתי עד כמה מצב השוק הוא על הפנים, גם הוצאה גדולה לא בהכרח מבטיחה מכירות. היא מבטיחה שתוציא פחות כסף, גם אם ההוצאות הגדולות כבר התחילו לקחת כסף מסופרים לא מוכרים. בנוסף, איפשהו במהלך כל התהליך הזה עבר לי הצורך בהכרה הרשמית הזאת מהוצאה גדולה. התחלתי להאמין בספר עצמו וכבר לא הייתי צריכה הכרה נוספת".

איך נולד הרעיון לספר על פגיעה מינית בציונות הדתית?

"אני בעצמי נפגעת תקיפה מינית ואני לא מסתירה את זה לרגע. זה היה בגיל צעיר וברשותך אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל זה משהו שמלווה אותי. אפילו הייתי אומרת שזה אירוע מכונן שהולך אתך לכל החיים. מאז הסרטן התחלתי יותר ויותר להשתחרר ביחס לזה, ולכתוב את זה בפייסבוק ובבלוג שלי. היה לי די ברור שאכתוב על הנושא הזה ושיש לי מה לומר עליו. זה לא יומן בשום צורה. לא אוטוביוגרפי. הספר הוא סיפור, הוא לא בא לקבוע קביעות".

מלבד הפגיעה המינית יש קווים מקבילים בינך לבין שמרית הגיבורה?

"הרשיתי לעצמי חופש ספרותי. כן, אני מהמגזר הדתי וכך גם הגיבורה, אבל מעבר לזה נתתי לעצמי חופש נרחב מאוד".

"לגדול על מים" מורכב משלושה חלקים. הראשון מגולל את סיפורה של שמרית הנפגעת מינית בידי חבורת ילדים/נערים, "ילדי חוץ" המתגוררים במשפחת אומנה באותו מושב.

בתקופה שבה מתרחשת התקיפה, הגיבורה בת השמונה לא משתפת את סביבתה הקרובה במה שעובר עליה. "אני לא יודעת אם בחרתי לשים אותה בסיטואציה שהיא לא יכולה לספר", מספרת הסופרת, "אבל זה הרבה פעמים קורה ככה. הרבה אנשים חושבים שיש להם תקשורת מאוד טובה עם הילדים שלהם, גם בגילאים מבוגרים יותר, ותקשורת טובה זה לא דבר מובן מאליו בכלל. הרבה פעמים לוקח זמן גם לילדים בוגרים יותר לבוא ולספר. אני חושבת שגם הפוגע יודע במי הוא פוגע, וגם איך לרקום את זה ככה שהילד הנפגע יתבלבל ולא יספר. יש מתנות, יש 'את חברה שלנו' ועוד כל מיני דברים. יש בחירה במי לפגוע, מי הכי מתאים לפגוע בו".

 

"לפני שהיא יוצאת לעבודה היא מוודאת שהפתק ששרון רשמה לה נמצא באותו מקום ששמה אותו אתמול. בדרך היא עוצרת בחניון שליד הים. בקיץ קשה למצוא פה חניה פנויה אבל עכשיו הרכב שלה הוא כמעט היחיד ברחבה. היא מוציאה את הפתק מהתיק וקוראת. מתופפת על רקתה הימנית בשתי אצבעות צמודות וקוראת. אני לא נמשכת לנשים. אין בי שום משיכה לנשים. משיכה לנשים היא שגיאה שהמוח שלי צריך לתקן. שלוש פעמים היא קוראת עד שעוברת לרקתה השמאלית ואז לשורש כף היד. בסך הכול היא קוראת את המשפט ההוא כעשרים פעמים. כשהיא מסיימת, היא מקפלת את הפתק בחזרה, מתיישרת ונוסעת לעבודה.

שלושה ימים היא משננת את המנטרה בבוקר ובערב. בבוקר באוטו עם הפתק בידה ובערב במקלחת מתוך הזיכרון. יום לפני הפגישה האחרונה בסדנה היא נוסעת אל שחר. לאיתן היא אומרת שהיא הולכת לסיים את הציור שעבדה עליו. ששחר הזמינה אותה כי אחרת לא תספיק. רגע לפני שהיא עולה לשחר היא מוציאה את הפתק מהתיק ומתופפת שוב בתקווה שהמנטרה הזו תחדור אל המוח ותהפוך משהו בתוכה. שתרגיש אחרת. שלא תרגיש. שתוכל להסתכל על שחר כמו שהיא מסתכלת על רעות. אלוהים, הֱיֵה לצידי, היא נושאת תפילה".

(מתוך הספר)

חלקו השני של הספר מתרחש בתקופה בה שמרית, עכשיו נערה הלומדת באולפנה, מגלה כיצד השפיעו עליה אירועי ילדותה, ובכלל מי היא בעצם כיום.

"היא מנותקת איכשהו מהבית באותה תקופה ויש לה גם תקופה של בלבול, התקרבות ומערכת יחסים עם נשים", מבארת המחברת. "אני לא יודעת לומר לך אם זה בא מהטריגר של הפגיעה המינית. אני לא קובעת קביעות כאלו בספר. הגיבורה שואלת את עצמה, ובאיזשהו שלב גם בקול רם, למה? אבל אני לא עונה תשובות. אני יכולה להגיד שהספרות הטיפולית מדברת על כך שלפעמים לנפגעות יש קושי באינטימיות עם המין הגברי ובחינה של אינטימיות עם המין הנשי. יש גם קטע בספר שהחברות שלה חוזרות ומצחקקות על כך שראו שתי חמשושיות מתגפפות, כך שזאת תופעה שקיימת ולא משהו שרק הגיבורה חווה".

באותן שנים רואים עליה את השפעות הפגיעה המינית?

"היא מתחילה לדבר על זה. לפעמים התגובות שהיא מקבל את קשות, או לא מודעות ולא תומכות. אני חושבת שבאופן כללי ניסיתי להראות שזה משהו שהולך אתך לכל החיים".

מה קורה בחלק השלישי, כשהיא כבר אישה בוגרת?

"בחלק השלישי היא כבר אישה ואמא וגם שם יש ביטוי לדברים האלה. יש כל מיני השפעות של הפגיעה על החיים שלה. יש קושי באינטימיות, גם אם היא אמא לחמישה ילדים. יש אהבה ויחסים טובים, אבל יש גם שרידים למה שקרה".

כאמור, עלילת ספרה של גרינבלט מתרחשת בתוך המגזר שלה עצמה – הציונות הדתית. "אני מניחה שהבחירה הזאת באה מפני שזה העולם בו גדלתי", היא אומרת. "זה לא מאפיין דווקא את המגזר הדתי. פגשתי מספיק נשים לא דתיות שיכלו לספר על סביבה שלא ידעה מספיק לתמוך בהן אחרי פגיעה מינית. כנראה שיש כיום יותר פתיחות ויש שינוי, אבל אני יודעת שיש הרבה מקומות בהם הספר הזסה יכול להאיר קצת".

במגזר שלכם יש הבדל בהתמודדות עם דברים כאלה לעומת החברה החילונית?

"אני לא יודעת לומר באופן גורף. אני כן חושבת שיש משפחות בציונות הדתית שיכולות להפליא בהתמודדות עם זה, ויש משפחות שאינן דתיות שיתקשו מאוד להתמודד עם זה בצורה מכילה. בספר שמרית מעזה בפעם הראשונה לשתף בזה והיא מקבלת תגובה משתיקה של 'אל תדברי כי זה יפגע לך בשידוך'. היא מבינה שהמשפט הזה לא לגמרי רלוונטי לגביה, אבל זה מאוד שונה ממשפחה למשפחה ומאדם לאדם. היא מסתכלת על משפחות סביבה ורואה בעצמה שיש מגוון אפילו בתוך המגזר שלה".

קיבלת תגובות בנוסח "איך את כותבת עלינו דבר כזה"?

"תגובות כאלו לא שמעתי עדיין. אתה יודע מה, יש אנשים ששותקים. אולי הם בהלם. אבל קיבלתי תגובות חמות, נלהבות, שמדברות על כמה הנושא חשוב וטוב שפותחים אותו. אולי בעתיד עוד אשמע תגובות כאלה".

יאיר דנון